פרופסור מוטי רביד, לשעבר מנהל בית החולים "מעייני הישועה", חשף בשנים האחרונות כי הוא ניצול שואה, לאחר שנים של שתיקה בנושא. הבוקר (חמישי) הוא שוחח עם בן כספית וינון מגל ב-103FM, והסביר מדוע בחר שלא לדבר במשך עשורים, ומדוע חשף זאת רק בשנים האחרונות.
"יש לכך שתי סיבות. האחת, מובנת מאליה, דרך להתמודד עם זכרונות לא קלים היא להדחיק. מי שרוצה להדחיק באמת, פשוט לא מדבר ומנסה להשכיח את זה מעצמו גם ביום יום. הסיבה השניה, רוב מי שניסה לדבר זכו בשנים הראשונות לכתף קרה, בלשון המעטה. צחקו מהם, בזו להם, 'אתם מדמיינים, מספרים סיפורים'. חייתי ברמת השרון, ידעו שאנחנו פליטים והייתה התעללות מצד הצברים של המקום. למדתי עברית כמו מטורף ועבדתי לסלק את המבטא הרוסי פולני שהיה לי. כשעברנו לרעננה אחרי שנה וקצת דיברתי עברית ואף אחד בכיתה שלי לא ידע שאני פליט וככה זה נשאר", סיפר פרופסור רביד.
עבור מי שגדל והפך לימים למנהל בית חולים, מלחמת העולם השנייה והשואה החלה בגיל 3.5, אז ראה את הנאצים רוצחים את סבתו מול עיניו: "אני יליד ביאליסטוק שבפולין, כשהמלחמה פרצה בספטמבר 1939 ההורים שלי ברחו מביאליסטוק , הם היו אנשים אקדמיים ועמידים והקומוניסטים שלחו אנשים כאלו לסיביר, אז הם ברחו לדרום פולין שהיום זה אוקראינה. שם הם מצאו עבודות פשוטות וחיו יחסית בהסתר. הגרמנים פגשו אותנו שם בסוף יוני 1941 וכשהם נכנסו ללבוב הייתי עם סבתא שלי בטיול ביער. הייתי בן 3.5, אני זוכר כל דקה, הם ירו והרגו את סבתא שלי. הייתי קטן אז הכדורים לא פגעו בי ונשארתי לשבת שם עד הלילה ובלילה אמא שלי מצאה אותי. אז התחילה למעשה בשבילי המלחמה. היינו בגטו וברחנו משם, היינו בבריחה ביערות, אחר כך היינו במחנה ריכוז. זה סיפור ארוך שהסתיים כשהרוסים כבשו, אמא שלי ואני חזרנו ללבוב, והרוסים כבשו את לבוב ואז שיחררו אותנו".
לטענתו, רצח סבתו הוא הזיכרון הראשון החקוק במוחו: "אני לא זוכר את התקופה קודם. אני לא זוכר בכלל, אני גם לא זוכר לא את הנסיעה, את הנדידה מצפון פולין לדרומה וגם לא את המקום שגרנו בו לפני אותו אירוע. זמן לא רב אחרי זה שלחו אותנו לגטו ומשם אני זוכר פחות או יותר את הכול".
"אני מאוד חצוי, מפני שהגרמנים עשו דרך ארוכה מאוד של חינוך מחדש ושל הטמעה, גם קבלת ההשמעה וגם החינוך המאוד עמוק, לא לתקן כי אי אפשר לתקן כלום, אבל לבנות חברה אנושית נורמלית שהסיכוי שדברים כאלו יקרו עוד פעם הוא קטן. האוקראינים לא עשו את זה, לא היה ואין גם היום שיח של מה אנחנו עשינו וכו'. הפולנים לא היו נחמדים, זה שהיום אנחנו חברים של פולין זה נחמד אבל הם לא היו נחמדים. חוץ מאירועים די בודדים הפולנים עצמם לא השתתפו ולא הרגו יהודים, הם הסגירו יהודים לא פעם והיו גם כאלו שהצילו", טען פרופ' רביד.
עוד הוא הוסיף כי "האוקראינים היו חלק ממאמץ המלחמה הגרמני, היו גדודים אוקראינים בצבא הגרמני. היו הרבה אוקראינים שהיו שומרי מחנות, שהיו חיילים, עוזרי צבא בצבא הגרמני, בגסטפו. אני ואמא שלי נתקלנו באוקראינים מספר פעמים שכמעט הרגו אותנו. פעם ניצלנו מדי שהאוקראינים לא ידעו גרמנית, הם קיבלו הוראה מיחידה גרמנית שתפסה אותנו בפתאי יער להעביר אותנו לגסטפו, אבל הם לא הבינו גרמנית אז הם העבירו אותנו למצבור של יהודים ששלחו אותם למחנה ריכוז, ומשם היה אפשרי יחסית לברוח".
מנהל בית החולים לשעבר המשיך בניתוח אומות אירופה בעת המלחמה: "הפולנים היו אנטישמים כמעט מלידתם, היו פה ושם אנשים שעזרו לנו באופן אישי, לי ולהוריי. גם כאלו שהיו חברים שלהם לפני המלחמה ונשארו בקשר ופה ושם שימשו כתיבת דואר והיה אפשר להפקיד אצלהם דברים וכו'. אני זוכר שפעם ברחנו לכיוון יער ונתקענו באיזשהו מקום ובילנו כמה זמן מתחת לפסי הרכבת, לא היה אוכל ולא היה כלום. יצאנו משם והלכנו אמא שלי ואני לפנות בוקר והגענו לאיזה כפר שבקצהו הייתה מאפייה, אמא שלי החליטה להסתכן ונכנסנו לשם. היה שם פולני שראה אותנו, הבין ונתן לנו מחבת של תפוחי אדמה אפויים. אני לא אשכח את זה, הוא הסתכל עלינו כשאכלנו. הוא לא נתן לנו להישאר אבל הוא נתן לנו מים ויכולנו קצת לנוח במחסן שלו. היו כאלו".
על יחסו לגרמניה בשנת 2022 טען: "קשה. הגרמנים הם הנכדים והנינים של אלו שהשתתפו ברצח המאורגן של העם היהודי. אני הרבה שנים לא נסעתי לגרמניה, אחר כך התחלתי לנסוע בעיקר לכנסים ומבחינה מקצועית. עד היום יש לי בעיה לטייל בגרמניה, אני לא נהנה שם".
כשנשאל אם הוא מדמיין מה עשה סב של קולגה גרמני בזמן השואה, השיב: "היום אני לא שואל את זה כי זה לא רלוונטי, חלק מהם אפילו היו פעמים שדיברנו והם מספרים על סבא והמבוגרים שבהם עוד סיפרו על ההורים שהיו בצבא או בגסטפו. האנשים עצמם מכים על חטא בצורה שאין לך מה להגיד להם. זה ברור לחלוטין שהם רובם הגדול כן עשו דרך מאוד ארוכה".
על המלחמה באוקראינה אמר כי "מצד אחד יש מלחמה והרוסים, כשהם כבשו את ערי פולין, כי את זה אני כן זוכר וראיתי את זה, השיטה הייתה קודם כל מפגיזים, רחוב אחרי רחוב ובית אחרי בית. הם עושים את זה גם היום באוקראינה, את זה הם יודעים לעשות טוב. הלב שלי, אני לא יודע. אני לא חסיד של לנקום עוון אבות על בנים, האוקראינים היום אפילו שהם לא עשו את הדרך ומגמדים את חלקם בשואה, זה הנכדים והנינים של האנשים שהיו וזה לא הם".
"העולם הלך קדימה ואי אפשר לשמוח מזה שהיום נהרגים אנשים מפני שהסבא שלהם הרג יהודים, זה לא עובד ככה. כמובן שיש אבל, אם אתה שואל אותי אני בעד האוקראינים היום כי אני חושב שהרוסים עושים עוול היום, פוטין והחבורה שלו, זה לא העם הרוסי שהתגייס למלחמה נגד אוקראינה. זה מדאיג, זה מקומם, הימים האלו לא עברו וכל זמן שזה לא היה בחצר הקדמית של אירופה אז העולם יחסית שתק, כשעשו את זה בכל מיני מקומות באסיה או באפריקה".
"אני, אמא שלי ואבא שלי כל אחד לחוד. אני ואמא שלי שרדנו כיחידה, אבי שרד והם נפגשו אחרי המלחמה. עלינו לארץ ביחד, נפגשנו עוד בפולין. אבא שלי מצא אותנו בפולין וברחנו מהקומוניסטים. הייתי בן יחיד, נולד לי בארץ אח שנהרג ביום כיפור אז נשארתי בן יחיד. הוא היה טנקיסט בסיני, חטף טיל ונהרג. הוא היה בן 19, קראו לו שרגא על שם סבא שלי שהגרמנים רצחו אותו. אמא שלי באותן התקופות שהתחזנו לפולנים היא הלכה עם הניירת המקומית שלה, היא לא הייתה צריכה לזייף. ההורים שלי היו בחיים כשאח שלי נהרג, זה קירב את קיצם. את אמא שלי בוודאי, אבא שלי היה קצת יותר חזק, אבל כן, הם היו בחיים ואמא שלי לא שרדה את זה. היא הפסיקה לחיות אחרי זה, אבי שרד וקצת השתקם", סיכם פרופסור רביד.
השתתפה בהכנת הכתבה: שני רומנו, 103FM