כאשר נבחרתי לכהן כנשיא המדינה, נלוותה עוד שמחה פרטית של מיכל רעייתי ושלי אל האחריות הגדולה שהטילו הבחירה והאמון על כתפיי: עצם העובדה שנזכה לחיות מעתה בירושלים - עיר הנטועה עמוק בלבנו זה שנים ארוכות. ואכן, זכינו. כל בוקר בשנה האחרונה, שאותו אנחנו פותחים יחד בירושלים, מביא איתו גם תחושה מסוימת של התרגשות, כזו שרק חיים בירושלים יכולים לספק.
יהודה עמיחי, המשורר שלבו ונשמתו היו ירושלים, כתב באחד משיריו שתי שורות שמתמצתות היטב משהו מתחושותיי: ״ירושלים היא נדנדה: לפעמים אני יורד לתוך הדורות, ולפעמים אני עולה לשמיים״. ואומנם, כזו היא ירושלים - עיר שבה הקטבים, המגוון והשוני מצליחים גם להתמזג, ובכך מקנים לה את ייחודה.
אין בעולם כולו עוד ערים כירושלים. עיר שכמהים אליה, שמתפללים אליה ועליה, שנושאים אליה עיניים. עיר שהיא מכנה משותף, אך לא אחת גם מוקד מחלוקת. עיר שיש בה הכל מהכל: רוח של קדושה אך גם שגרת חולין תוססת, עיר שמיליון תושביה משקפים את כל מגזריה של החברה ומורכבותה, עיר ששמה אומר שלום אך ידעה גם מלחמות לרוב.
יום ירושלים מסמל את אחד האירועים המכוננים בקורותיה של העיר. מיום שאוחדה לה ירושלים יחדיו, היא צומחת ומתפתחת בכל חלקיה - ולצד השמירה על ריבונותה כבירת ישראל, היא מבטיחה חופש פולחן לבני כל הדתות, ולא פחות חשוב - חיים משותפים שאינם מבטלים שונות ומסורת, וממחישים איזו עוצמה טמונה ביכולת לחיות יחד, לשלב זרועות.
ביום חגה של העיר, שהוא גם חג לאומי של כולנו, נאחל לירושלים שתשמור על ייחודה ועל אופיה גם בתנופת ההתחדשות והצמיחה שהיא חווה בשנים האחרונות. אני בטוח כי העתיד שעוד נכון לירושלים ולאנשיה מרשים ומבטיח לא פחות מעברה העשיר.