"כשהקמנו את האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד בתל אביב, חשבנו שזה רק לארבעה ימים. אף אחד לא ציפה אז שהמחאה תסחוף אחריה מדינה שלמה", כך אמר ל"מעריב־סופהשבוע" רועי נוימן, ממובילי המחאה החברתית ב־2011, שגם היה הדובר מטעמה.
"עד אז הייתה בושה לדבר על מצוקות. אבל הגענו חבר'ה צעירים, שגדלו ולמדו בארץ ושירתו בצה"ל, והצפנו את מצוקת הדיור הקשה. הצלחנו להעלות אותה לסדר היום הציבורי", הוא מספר.
אומנם מאז מחאת קיץ 2011 מחירי הדיור זינקו בעשרות אחוזים, אבל נוימן מבהיר שהמחאה השיגה את מטרתה העיקרית – להעלות את סוגיית מצוקת הדיור ויוקר המחיה לסדר היום הציבורי. "אנחנו הראשונים שאמרנו את הדברים ושאי אפשר לגמור את החודש. מחאה נועדה מטבעה להעלות נושאים לתודעה הציבורית, אבל מי שאמורה להתוות מדיניות ולפעול זו ממשלת ישראל", הוא מסביר.
"מאז המחאה כל ממשלות ישראל, למעט תקופה קצרה בעת כהונתו של משה כחלון כשר האוצר, לא ניסו לפתור ברצינות ולעומק את מצוקת הדיור. העיוותים והכשל בשוק הדיור נמשכים עד עצם היום הזה. המדינה הייתה צריכה לבצע פעולות בסיסיות, כמו פיקוח על שכר דירה, וגם זה לא נעשה. במהלך המחאה לפני 11 שנים הגיעו פוליטיקאים מכל גוני הקשת הפוליטית למאהל המחאה ברוטשילד, אבל מצוקת הדיור נמשכה".
נוימן דוחה את הטענה שעל מובילי המחאה היה להתמקד בזמנו רק בסוגיית יוקר מחירי הדיור. "אחרי כמה ימים התחילו להגיע אלינו אנשים שהתלוננו על מצוקות נוספות, כמו במערכת החינוך. פרצנו מחסום ואנשים דיברו על הכל. לא הייתה החלטה אסטרטגית להרחיב את המחאה לנושאים נוספים, זה בא מהשטח".
להערכתו, במצב הנוכחי של השתוללות מחירי הדיור, מחאה חברתית נוספת היא רק שאלה של זמן. "מצוקת הדיור היא הנושא הכלכלי־חברתי החשוב ביותר", הוא מתריע.