יהודה וינשטיין, שמסיים היום את תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה ויפנה את מקומו ליועץ הנכנס אביחי מנדלבליט, כיהן בתקופה שבה היחסים בין הרשות השופטת לבין המערכת הפוליטית היו סוערים במיוחד. בין היתר כללה תקופה זו יוזמות להחלשת בית המשפט העליון, ביקורת נוקבת על החלטות שופטים וקריאה לפצל את תפקיד היועץ המשפטי מתפקיד התובע הכללי.
 
וינשטיין ספג לא מעט ביקורת במהלך כהונתו, אך יש גם מי שטוענים שהוא קיבל גם כמה החלטות אמיצות. "הוא שימש פחות מקודמיו חוצץ בין הפוליטיקאים לבית המשפט, לטוב ולרע", אומר משפטן בכיר. "הוא נתן לפוליטיקאים יותר חופש, מה שהביא את השופטים לעבוד קשה יותר". דוגמה טובה לכך היא התנהלותו ביחס לחוק המסתננים, שהביאה את בג"ץ לפסול אותו שלוש פעמים בטענה כי אינו חוקתי. "וינשטיין יכול היה להיות יותר נחרץ במקרה הזה", אומר הגורם. "כך היה נמנע מצב שבג"ץ אמר בכל פעם מחדש למדינה: 'לא הבנתם את פסק הדין הקודם'. אם היועץ היה נוקשה יותר ואומר שאם בג"ץ אומר שאי אפשר אז אי אפשר, זה היה מונע את הפינג־פונג. שני הצדדים הפסידו כי בית המשפט צריך לפסול חוק וצריך להתנצל על כך. הפוליטיקאים מרגישים שכשפוסלים להם חוק, הם צריכים להתנגח עם בית המשפט. אם היועץ היה עומד חוצץ ביניהם, הוא היה סופג את הביקורת. ועם זאת אפשר להבין את וינשטיין, שצריך לתת גיבוי לפוליטיקאים".
 

מה השפיע יותר על תפקודו של וינשטיין? הקרבה לראש הממשלה, העבר שלו כסנגור פלילי, חיבתו לזכויות אדם ולזכויות בעלי חיים, רצונו להדוף ביקורת נגד מי שממלא את תפקיד היועץ, היותו ראש מערך התביעה או היותו פרקליטה של הממשלה? התשובות לכך הן מגוונות. 

בנימין נתניהו ואביחי מנדלבליט. צילום: אמיל סלמןבנימין נתניהו ואביחי מנדלבליט. צילום: אמיל סלמן

 

התקבל בחשש


וינשטיין, בן 71, נכנס לתפקידו בגיל מבוגר יחסית, בהיותו בן 65.  הוא נשוי ואב לשלושה, מתגורר בהרצליה פיתוח. הוא החליף בתפקיד את שופט בית המשפט העליון כיום, מני מזוז. אומנם בתחילת דרכו שימש כתובע, כפרקליט וסגן בכיר לפרקליט מחוז מרכז, אולם לתפקיד הגיע לאחר שנחשב אחד מעורכי הדין המוערכים במגזר הפרטי. בין לקוחותיו היו אריה דרעי, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. כמו כן, ייצג וינשטיין לקוחות בעברות בתחום הצווארון הלבן.
 
בתקופתו של פרקליט המדינה הקודם, משה לדור, נתפסה הפרקליטות כמי שידה קלה על ההדק, והבאתו של אדם בעל גישה סנגוריאלית נראתה כדרך לרענן את השורות. התקווה הייתה שווינשטיין ייקח את מה שלמד כסנגור ויישם אותו כתובע וכמי שמכיר את הטריקים של ההגנה. לכן, התקבל וינשטיין בחשש במערכת המשפט, שהיא שמרנית וסולידית מטבעה. העובדים חששו מכך שללשכה מגיע עורך דין מפורסם מהברנז'ה התל אביבית, שייצג לקוחות בעלי פרופיל גבוה. אך וינשטיין לא עשה מהפכות כשהתיישב בכיסאו, ובניגוד לציפיות לא החליף את צוותו של מזוז. 
 
אך דווקא התנהלותו בתיק שבמרכזו הפוליטיקאי הבכיר ביותר – ראש הממשלה בנימין נתניהו ופרשת ביביטורס, שעסקה במימון נסיעותיהם של בני משפחת נתניהו - הביאה ללא מעט הרמות גבה. בעת שטיפל בתיק ספג וינשטיין ביקורת על כך שהוא נוקט סחבת ומנהל חקירה דלה מדי. בספטמבר 2014 החליט וינשטיין לסגור את התיק בפרשה. בפרשה אחרת - פרשת המעונות, שבה עלה חשד שהוצאות פרטיות של בני הזוג נתניהו מומנו מקופת המדינה - קיבל וינשטיין החלטה להאיץ את חקירתה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו. "היחסים הקרובים עם בני הזוג נתניהו העיבו על הקדנציה שלו", אומר בכיר במערכת המשפט. "זה העמיד את הפרקליטים שמתחתיו בעמדה בעייתית". בכל מקרה, את פרשת המעונות הוא משאיר למחליפו בתפקיד.
 
בתחום הפלילי, באחת מהחלטותיו השנויות במחלוקת, החליט וינשטיין לגנוז את החשדות נגד חבר הכנסת ושר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן בגין קבלת מיליוני דולרים מאנשי עסקים בעת שכיהן כחבר כנסת וכשר. מתנגדיו כינו את ההחלטה "אומללה". מנגד, החליט וינשטיין להעמיד לדין את ליברמן בפרשת השגריר, שבה נחשד כי קיבל מידע משגריר ישראל בבלארוס לשעבר על חקירה שהתקיימה נגדו. לבסוף, זוכה ליברמן פה אחד בפרשה. וינשטיין החליט שלא להגיש ערעור על הכרעת הדין, בעיקר לנוכח הערכות שנשמעו בפניו כי סיכויי הערעור נמוכים בשים לב לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. תומכיו יאמרו שהחלטה כזאת צריכה להתקבל בסופו של יום על סמך ראיות ועל סמך הסיכוי להרשעה, וכי במקרים גבוליים אין צורך לגלגל את ההחלטה לפתחו של בית המשפט. 
 
לא ניתן להתעלם מהחלטות שווינשטיין כן קיבל בהעמדה לדין של פוליטיקאים. כתב אישום נגד הרב הראשי לשעבר יונה מצגר, כתב אישום נגד השר לשעבר בנימין בן אליעזר, פרשת ישראל ביתנו שבה המליצה המשטרה להעמיד לדין 36 חשודים, פרשת הרב והניצב, חקירה באזהרה של השופט יורם דנציגר בנוגע לקשריו עם ראש עיריית בת ים לשעבר שלומי לחיאני, הגשת כתבי אישום נגד בכירים ברשויות המקומיות וכן פגיעה קשה באנשי הפשיעה המאורגנת - כל אלו קרו בתקופתו.
 
פרשה שנגעה ללבו של וינשטיין, אולי יותר מחקירות נגד פוליטיקאים ובכירים, עסקה בתינוק ממוצא אתיופי, שעמד במרכזה של מריבה בין דודתו לבין משפחת האומנה שלו. עמדת היועץ הייתה כי טובתו של הפעוט בן ה־3 היא להיות מאומץ, ולבקשתו נערך דיון נוסף בבית המשפט העליון, שבו שופטיו קיבלו את עמדת וינשטיין והכריעו כי הילד יישאר במשפחת האומנה. וינשטיין אמר אז כי זאת אחת ההחלטות הכי מייסרות שלו: "החלטה שאפילו שלמה המלך לא יכול היה לקבל". 
 

"לעמוד בפרץ"


בתחום המדיני נאלץ וינשטיין להתמודד עם לא מעט נושאים בוערים, בראשם סוגיית הפינוי של מאחזים בלתי חוקיים, כגון מגרון והאולפנה בבית אל. מעורבותו בהחלטות אלה הביאה עליו ביקורת רבה וכן איומים שבעקבותיהם הוצמדה לו אבטחה. אך יש מי שטוענים כי וינשטיין נכנע ללחצים הכבדים שהופעלו עליו מצד הממשלה, כשימים אחדים לפני הפינוי של מגרון ובית אל, שעליו החליט בג"ץ, ביקש לפתוח מחדש את ההחלטה. הודעתו של וינשטיין הקימה עליו ביקורת מצד שופטי בג"ץ, שהורו על הפינוי במועד.
 
שרת התרבות מירי רגב דווקא מרוצה מתפקודו של היועץ. "לא היה קל לי להתנהל מולו, והיו לי איתו ויכוחים לא פשוטים", היא אומרת ל"מעריב המגזין". "אבל בתקופתי כשרה הוא סייע לי מאוד והיה קשוב מאוד למדיניות שביקשתי להוביל". הדברים נאמרים למרות היתקלות חזיתית שנרשמה בין השניים, כאשר בהקלטה שנחשפה בחדשות 10 נשמעה רגב אומרת על היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, "איזה זבל".

מירי רגב. צילום: מרק ישראל סלםמירי רגב. צילום: מרק ישראל סלם

 
גם עם שרת המשפטים איילת שקד נרשמו צלילים צורמים, במיוחד על רקע עמדתה של שקד באשר ליחסי הכוחות בין הכנסת לרשות השופטת. "בסך הכל העבודה איתו הייתה טובה, אנחנו בקשר קרוב ונפגשים אחת לשבוע", סיכמה שקד בראיון שהעניקה לאחרונה ל"מעריב המוסף". "אני חושבת שהוא עשה עבודה טובה יותר ממה שמציגים בתקשורת. בניגוד למה שהוצג, הוא לא עובד בשביל אף אחד ופועל לפי צו מצפונו. ראיתי איך הוא עובד. שומע הרבה דעות, מתייעץ, ובסוף עושה מה שהוא רוצה. היו בינינו חילוקי דעות. אבל אני חושבת שמחלוקות צריכות להישאר בתוך המשרד. טוב שיהיו דעות שונות. אני מברכת על זה. אבל בסוף לתקשורת צריך לצאת עם דעה אחידה".
 
אקורד סיום צורם במיוחד נרשם בין וינשטיין לבין ידידתו הקרובה לשעבר, השופטת בדימוס הילה גרסטל, שאותה מינה בזמנו לנציבת הביקורת על מערך התביעה. באחד הפרסומים האחרונים שלו בתפקיד, וינשטיין עמד לצד פרקליט המדינה שי ניצן, שיצא נגד הביקורת שמתחה עליו גרסטל בעקבות התנהלותו בפרשת ד"ר מאיה פורמן־רזניק, וביקש להזכיר לה שהיועץ המשפטי לממשלה אינו נמנה עם מבוקריה. "מצד אחד, הקמת הנציבות התאפשרה בזכות שיתוף הפעולה ביני לבין היועץ", אומרת כעת שרת המשפטים לשעבר, ח"כ ציפי לבני. "מצאתי בו שותף למאבקים מול חקיקות קיצוניות, שהיה צריך להביע עמדה ברורה ולצאת נגדן. אבל אני מצרה על התייחסותו האחרונה, שמנסה להוציא את היועץ ואת המשנים שלו מתוך הביקורת. מצער אותי שפרויקט כה משמעותי וחשוב נפגע בגלל זה. לכן יש צורך לעגן את גוף הביקורת בחקיקה".

איילת שקד. צילום: אריק סולטאןאיילת שקד. צילום: אריק סולטאן

 
"האתגר היום לשלטון החוק ולמערכת שווינשטיין אמון עליה אינו פשוט", מסכם פרופ' אמנון רייכמן, ראש המוקד לחקר שלטון החוק באוניברסיטת חיפה. "הלחץ מצד הגורמים הפוליטיים לקבל החלטות שנוחות לשלטון הוא מאוד חזק. תמיד היה לחץ כזה, אבל במשך השנים נהנתה הפרקליטות מכבוד, שהולך ונשחק. וינשטיין הצליח לשמר את שלטון החוק, אבל היום המנגנון הזה מותקף. אם פעם היה מקובל שלפני שהיועץ נותן חוות דעת משפטית הוא בודק אם החוק משקלל כראוי את עקרונות היסוד, היום השיקולים הללו פחות מעניינים גורמים פוליטיים. מעניין אותם רק אם מדובר בצעד חוקתי. זה שוחק את יכולת היועץ לבצע את תפקידו באופן שלם. אי אפשר לשים את האצבע היכן וינשטיין טעה, אבל ברור שהגישה שלו הייתה פסיבית יחסית למני מזוז. זה יכול להיות משום שהלחץ עליו היה חזק יותר. ההתמודדות בזירה הפוליטית היום היא קשה. נותר רק לקוות שמחליפו בתפקיד יעמוד בפרץ".