שאלה של זהות: כיצד ניתן למנוע מחפים מפשע לשלם את מחיר השגיאה?

בשעת לילה מאוחרת, בערב יום הכיפורים בשנת 2012, התקבצו למעלה מ־150 בני נוער בפארק ציבורי. שוטרים שהוזעקו למקום על ידי השכנים נקלעו לדין ודברים עם ההמון המשולהב, שבמהלכם אחד הנוכחים סטר לשוטרת ונמלט. כמה מהנוכחים במקום מסרו את שמו של שי (שם בדוי), חייל בשירות סדיר ללא עבר פלילי, כמי שתקף את השוטרת. למחרת, במוצאי יום הכיפורים, שי נעצר והובל לתחנת המשטרה, כשהוא אזוק בידיו וברגליו. 
 

השוטרת המותקפת פגשה את שי בתחנה ובעקבות המפגש כתבה מזכר, שבו ציינה כי היא מזהה אותו בוודאות כמי שתקף אותה. לאחר שחזרה על עמדתה זו גם בעדותה בבית משפט השלום בתל אביב, בית המשפט הרשיע את שי בתקיפה, כשהוא מתבסס על זיהויו על ידי השוטרת. "נחה דעתי כי מדובר בזיהוי ודאי", כתב השופט והטיל עליו עונש של ארבעה חודשי עבודות שירות, קנס ומאסר על תנאי. הוא דחה את גרסתו של שי, שלפיה לא היה כלל במקום האירוע, אלא בילה את ליל הכיפורים מתחת לביתו, מספר קילומטרים משם, ועד למעצרו לא היה מודע כלל לכך שהתרחש אירוע חריג. 
 

שי ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. בערעור נטען כי המשטרה לא ביצעה מסדר זיהוי לחשוד וכי "משגונבה לאוזני המתלוננת השמועה כי המערער הוא התוקף, אומצה בשתי ידיים הקונספציה החקירתית בעניין, ולא נעשו עוד מאמצי חקירה של ממש כדי להגיע לחקר האמת". בית המשפט המחוזי קיבל את טיעוני הערעור, בהסכמת התביעה, וזיכה את שי מתקיפת השוטרת. המקרה העלה את השאלה כיצד אשת חוק, המיומנת בחקירות פליליות, יכולה הייתה לטעות בזיהוי של אדם שסטר לה ערב קודם לכן ולהתעקש כי הזיהוי הוא ודאי. 
 

עדות ראייה היא מרכיב מרכזי במשפטים פליליים, אך לאחרונה הצטברו כמה מקרים שבהם למרות עדויות על זיהוי ודאי של נאשם, התברר כי לא הוא ביצע את העברה. כמה חפים מפשע משלמים את מחיר הטעות בזיהוי, וכמה עבריינים, בעלי פרצופים עלומים, מסתובבים חופשי?

 

בחקירות משטרה נערך שימוש במסדרי זיהוי, שבמהלכם עד, שראה חשוד בנסיבות מפלילות, מנסה לזהות אותו בתוך קבוצה של אנשים שאינם שונים ממנו בהרבה. במהלך מסדרי זיהוי משטרת ישראל עושה לעתים קרובות שימוש בתמונות של פרצופים ולא במסדר חי, ותוצאותיהם של מסדרי הזיהוי הן ראיה במשפט לכך שדברי העד נכונים והחשוד הוא שביצע את העברה.
 

אך האם עדות ראייה היא בהכרח דבר מהימן? לדברי מומחים, בדומה לסוגי ראיות נוספים שבעבר נהוג היה כי בית המשפט מקבל אותם במלואם, גם עדות הראייה והיכולת שלנו לזהות פרצופים מוטלות בספק.
 

במחקרים שנערכו בסוגיה של זיהוי תמונות, הוצגה בפני הנבדקים תמונת פרצוף של גבר, כאשר מתחתיה הוצגו עשר תמונות נוספות של פרצופים. על הנבדקים היה להחליט אם תמונתו של הגבר נכללת בין עשר התחתונות, ואם כן – להכריע איזו תמונה היא שלו. במחקרים אלה נעשה שימוש באותה התמונה, הן בשורה העליונה והן בין עשר התמונות, והתמונות היו תמונות חזית שצולמו באותו היום ובתנאי תאורה אופטימליים. לפי תוצאות המחקרים, רמת הזיהוי הייתה נמוכה ונעה בין 68% ל־79% דיוק. 
 

בשנים האחרונות, מאז כניסתן של מצלמות אבטחה למרחב הציבורי, בחקירות רבות כוללים הממצאים סרטונים המתעדים את מבצע העברה, שאותם יש להשוות לחשוד. אלא שגם בכל הנוגע לזיהוי של אנשים בסרטוני אבטחה, עלולות ליפול טעויות. כך למשל, באחד המחקרים שנערכו בנושא הוקרן לנבדקים סרטון וידיאו שדימה שוד בנק, ולאחריו הוצגה בפניהם תמונת השודד שהוצאה מסרטון הווידיאו. הנבדקים התבקשו להשוות את תמונת שודד הבנק עם תמונת החשוד שבידי המשטרה ולהכריע אם החשוד הוא אכן השודד מהסרט. אלא שכאשר הוצגה לנבדקים תמונת חשוד שלא באמת היה השודד, קרוב לשליש מהנבדקים זיהו את האדם החף מפשע כפושע.
 

ביטוי לעניין זה ניתן בפריצה לדירה בגבעתיים שהתרחשה ב־10 ביוני 2015. בעלת הבית מסרה למשטרה את צילומי מצלמת האבטחה מעינית דלת דירתה, שבה מתועד בתקריב הפורץ. הסרטון הופץ באינטרנט המבצעי של המשטרה, ושוטר מתחנת חדרה שצפה בו הודיע כי הפורץ מוכר לו מעבודתו כמנחם (שם בדוי) ומסר את שמו. החשוד נעצר ובחקירתו הכחיש כל קשר למעשה, אך כתב אישום הוגש נגדו בגין ביצוע עברה של פריצה לדירה במטרה לבצע גנבה. במשפט העיד גם מומחה מז"פ (מחלקה לזיהוי פלילי) משטרתי כי "אפשרי בהחלט שהחשוד הוא זה שצולם בסרט".
 

בבואה להכריע בתיק של מנחם, שופטת בית משפט השלום בתל אביב, יעל פרדלסקי, שאלה את עצמה אם היא מזהה את הנאשם שנמצא לפניה כמי שמופיע בסרטון האבטחה. "מצפייתי (בסרטוני האבטחה - מ"ש) ובנאשם בדיונים, מצאתי דמיון רב בין הנאשם לגבר בסרטונים, אולם מאחר שראיתי את הנאשם מספר שעות, ותוך שאני נדרשת לזהירות יתרה, נותר בלבי ספק אם הגבר המצולם בסרטונים הוא הנאשם", כתבה בהכרעת הדין וזיכתה את מנחם מחמת הספק.
 

הן במקרה של שי והן במקרה של מנחם, היו אלה אנשי משטרה שזיהו אותם כמבצעי העברה. אך מחקרים מראים שאף שנהוג להניח שאנשי משטרה מיומנים הם בעלי יכולת גבוהה בזיהוי פרצופים, לא יהיו להם בהכרח יכולות זיהוי טובות או מדויקות יותר מאלו של אזרחים.
 

"נושא עדות הראייה הוא בעל פוטנציאל קפקאי", אומר עו"ד יגאל בלפור, שייצג את מנחם מטעם הסנגוריה הציבורית. "דופקת אצלך המשטרה בחמש בבוקר ואומרת לך שאתה חשוד. מראים לך סרטון, שהאדם המתועד בו באמת דומה לך. עכשיו לך תוכיח שאין לך אחות. היכולת להוכיח שזה לא אתה היא קטנה, אבל פוטנציאל הנזק מטעות הוא עצום. במיוחד כאשר אין כל ראייה נוספת שקושרת אותך לאירוע. 
 

"בדנ"א מתבססים על ראיה יחידה רק כשהסבירות הינה קרובה לוודאות", מוסיף עו"ד בלפור. "בתחום זיהוי הפנים, הסבירות שמדובר באותו אדם אינה מספיקה. בסופו של דבר, אדם תלוי בהתרשמותו של השופט".
 

מחקרים הצביעו על כך שזיהוי שגוי של עדי ראייה גורם ליותר הרשעות שווא מאשר כל יתר הסיבות האפשריות יחדיו. בפרויקט החפות האמריקאי, שנערך בשנים האחרונות ובו זוכו מעל 300 בני אדם על סמך בדיקות דנ"א לאחר שהורשעו במעשי פשע חמורים, זיהו בכ־75% מן המקרים עד אחד או יותר את הנאשם באופן מוטעה, כאשר בלמעלה משליש מהמקרים התבצע הזיהוי על ידי יותר מעד אחד. במקרה אחד אף זוהה באופן שגוי אדם חף מפשע על ידי חמישה עדי ראייה.
 

אך למרות "הפוטנציאל הקפקאי", במשטרת ישראל והפרקליטות ממשיכים לבסס תיקים רבים על עדות הראייה. "יש אמונה במערכת המשפט שמדובר בראיה טובה מאוד", אומר עו"ד טל ענר, מנהל מחלקת ערעורים לבית המשפט העליון בסנגוריה הציבורית. "זה מבוסס על ההנחה שלנו על עצמנו שאנחנו יכולים לזהות אדם. אבל מתברר שזה לא חד וחלק. אחד הדברים הידועים הם שמאפיינים מסוימים יוצרים הטיות בולטות. לדוגמה, נמצא שקשה לנו להבחין בין פרצופים של אנשים ממוצא אתני שונה משלנו".
 

"כל זה לא חדש", מוסיף עו"ד ענר. "כבר כמה עשורים שעולם המדע מודע לבעייתיות הזאת, אבל נראה שהידע הזה לא חלחל עדיין למערכת אכיפת החוק. בתי המשפט עדיין נוטים לתת משקל רב לעדות הראייה, לעתים גם כראיה עיקרית או יחידה. במשטרה נעשים ניסיונות לשפר את הליכי הזיהוי, אבל זה עדיין לא הגיע לנהלים. כך למשל, במסדרי זיהוי, המזהים לפעמים מתפתים לבחור מישהו מבין העומדים במסדר, כל אחד, גם אם העבריין לא נמצא שם. בעולם כבר מקובל לערוך מסדר עוקב ולא מקביל, כך שהעד נחשף למשתתפים אחד־אחד, וגם לא נאמר לו כמה אנשים הוא הולך לראות. בנוסף, צריך למזער את התופעה הזאת. צריך להיות זהיר במיוחד בהרשעה על בסיס זיהוי, בטח ובטח כשמדובר בראיה יחידה".