בני משפחתה של אדל קלמן, שהגרוש שלה דקר אותה למוות וערף את ראשה והיום זוכה בשל אי שפיות, מתקשים לקבל את הכרעת בית המשפט. מבחינתם, משמעות הדבר היא כי הוא לא ייענש על המעשים הקשים שביצע. הם חוששים מכך שיוכל להשתחרר זמן רב לפני שהיה משתחרר אילו היה מורשע ברצח.

עבור בני משפחותיהם של מי שהאחראים למות יקיריהן באכזריות רבה הוכרזו לא שפויים, התחושות הקשות של משפחת קלמן מוכרות היטב. אילנה חג'ג' לא קיבלה שום סיוע נפשי ואילו הנאשם ברצח בנה טופל שנים במוסד פסיכיאטרי. מיכה הורוביץ צופה במי שדקר למוות את בת זוגו יוצא לחופשות יומיות מבית החולים. "אם הם לא שפויים ולכן ביצעו מעשה כזה – הסיכון מהם תמיד קיים", הם אומרים.

"אנחנו חושבים שזה לא הוגן שהוא לא יקבל עונש", אמרה למעריב אונליין אלה קלמן, אחות אמה של אדל קלמן, עם החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת. "הפרקליטות מתבססת על חוות דעת פסיכיאטרית, מה יש לנו לעשות? זאת אומרת שהוא לא יקבל שום עונש. כשהרופאים יחליטו שהוא בריא, הוא יוכל לצאת לחופשי, אולי אפילו בקרוב - ולנו אין שום השפעה על זה. כואב מאד שהוא ימשיך לראות את אור השמש - ואדל לא".

"לכו תדעו מתי יקרה המקרה הבא"

המקרה של ציפורה נחמו זעזע את המדינה. בשנת 2008 דקר למוות אבי דר, הלוקה בנפשו, את נחמו, שהייתה בעלת הדירה שלו. כחודשיים לאחר שהואשם ברצח, בוטלו האישומים נגדו, אחרי שנקבע כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין, משום שהוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית ממושכת וכרונית. הוא נשלח למוסד פסיכיאטרי.

"אין לי בעיה עם זה שמכניסים למוסד סגור", אומר מיכה הורוביץ, שהיה בן זוגה של נחמו, בת 58 במותה. "הבעיה היא שנותנים חופשות, בלי להודיע לנו. לנו התברר שאמנם האיש הזה מאושפז במוסד סגור, אבל מקבל חופשות ארבעה ימים בשבוע. למעשה הם רוב הזמן בבית, לא בהשגחת רופאים. לנו אין מילה, לא רוצים להקשיב לנו. בבית החולים שבו הוא מאושפז, שערי מנשה, יש ועדה שמתכנסת מדי שנה ומחליטה על חופשות וכשאנחנו מבקשים להופיע שם, לא מאפשרים לנו".

לדבריו, "אם אדם נמצא לא שפוי אז לא מענישים אמנם, אבל צריך להרחיק אותו מהחברה, לסגור אותו במקום שלא יוכל לפגוע שוב. בפועל, כשהרופאים יחליטו שהגיע הזמן הם גם ישחררו אותו לחופשי. ואז לכו תדעו מתי יקרה המקרה הבא. שלא יגידו שלא התרענו".

ציפורה נחמו ז"ל. צילום: אלבום משפחתיציפורה נחמו ז"ל. צילום: אלבום משפחתי

***

אילנה חג'ג' חווה כאב רב בכל פעם שמקרה כזה מופיע בחדשות. בנה רז היה בן 16 וחצי כשנדקר למוות ברחוב בהרצליה. צעיר כבן גילו הואשם ברצח, אולם במהלך המשפט נמצא גם הוא בלתי כשיר לעמוד לדין ונשלח לאשפוז. ההליכים המשפטיים נגד הדוקר דווקא חודשו לאחר שהוועדה הפסיכיאטרית קבעה כי מצבו הנפשי השתפר. הוא הודה בהריגה וב-2012 נידון לעשר שנות מאסר בהסדר טיעון. בית המשפט ניכה מהעונש את ארבע השנים שבהן היה מאושפז. הוא צפוי להשתחרר באוקטובר הקרוב.

"עצוב שרק כשלוקחים חיים מגלים את ההרעות הנפשיות". זירת המוות של רז חג'ג' ז"ל. צילום: דורון נחום"עצוב שרק כשלוקחים חיים מגלים את ההרעות הנפשיות". זירת המוות של רז חג'ג' ז"ל. צילום: דורון נחום

"עצוב מאד שרק כשלוקחים חיים מגלים את ההפרעות הנפשיות", היא אומרת בכאב, "ויותר מדאיג זה מה קורה ביום שאחרי. החוויה האישית שלי שהרוצח של הבן שלי אוטוטו משתחרר. אין אף אחד שיעקוב אחריו שזה לא יקרה שוב. אף אחד לא יפקח שהוא מקבל טיפולים שהוא שומר על עצמו ואף אחד בטח ובטח לא ישמור עלינו. כל כך קשה לי לדבר על זה. כל כך צורב וכואב. עד מתי המדינה רואה רק את העבריינים ולא את המשפחות?"

חג'ג' מציינת כי "אני, לעומתו, לא זכיתי לסיוע משפטי או נפשי. צריכים לטפל בחולי הנפש האלה הרבה לפני שהם מגיעים לרצח. כשהם לקחו חיי אדם זה מאוחר מדי. הם עושים עוול גדול לחולי הנפש האמיתיים שאינם מסוכנים ועושים להם שם רע. הרוצח של הבן שלי הוכר כחולה נפש אחרי מעשה. ארבע שנים הוא אושפז והתייחסו אליו כחולה ולא כרוצח. לפני כשנה ניכו לו שליש ולא רחוק היום שאצטרך להתמודד עם זה שהוא מסתובב ברחובות. אני כבר בהכנות נפשיות. אצל חולה נפש אי אפשר לדעת מה יהיה הסיכון תמיד קיים".

חג'ג' מוצאת מעט מזור לכאבה בפעילות בארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שמסייע למי שאיבדו את יקיריהם באירועי אלימות. שם הביעו מורת רוח מזיכויו של מאיר גולדשטיין מרצח גרושתו, אדל. "רשויות בריאות הנפש נכשלות פעם אחר פעם באבחון מסוכנותם של בעלי הפרעה נפשית, אלא לאחר המעשים המחרידים", אומרת לרה צינמן, יו"ר הארגון. "הנושא מטריד גם את הציבור כולו, שחש מאוים נוכח מסוכנותם של חולים אלה, שלא ניתן לנבא את התנהגותם לאורך זמן לאחר שחרורם ולא ניתן להבטיח כי לא ילקו ב'התקף' נוסף, בדומה לזה שגרם להם לבצע את המעשה הנורא שהביא לאשפוזם מלכתחילה".

לדברי צינמן, "למרבה הצער, הטענה בדבר אי שפיות הולכת והופכת לטענת ההגנה ה'פופולרית' ביותר בקרב נאשמים ברצח, שסנגוריהם רואים באשפוז הכפוי דרך להימלט מאימת הדין מחד, ואפשרות 'להשתחרר' לאחר תקופת אשפוז קצרה בהרבה ממאסר עולם, או מאסר ארוך אחר, שהיה נגזר עליהם לו היו עומדים למשפט, מאידך".