צווי חיפוש וצווי מעצר שמבקשת המשטרה מבית המשפט מתקבלים, מטבע הדברים, בנוכחות צד אחד בלבד, ללא ידיעת מושא המעצר או החיפוש ומבלי שעורך דין נמצא שם כדי להגן על זכויותיו. על כן חשוב יותר מהרגיל לשמור על חוקיותו והגינותו של ההליך. אך מסתבר שלא תמיד כך הדבר. נציב התלונות על שופטים, השופט בדימוס אליעזר ריבלין, מצא לאחרונה ליקויים מערכתיים בבית משפט השלום, ביחס לאופן הטיפול במתן צווי חיפוש ומעצר. הליקויים התגלו במהלך טיפול בתלונה פרטנית נגד שופט, אשר חתם על צו חיפוש בעניינו של חשוד בהיותו חסר בפרטים רבים.
השופט המדובר חתם על צו חיפוש בעניינו של חשוד בעת שנעדרים ממנו שמו הפרטי, מספר תעודת הזהות, פרטי השוטר מגיש הבקשה ומספר תיק בית משפט. מאחר שהשופט הנילון פעל להפקת לקחים ואף הביא בכך לתיקון הליקויים, מיצה הנציב את הבירור בעניינו בהיבט הפרטני אך הוסיף, כי "האחריות האחרונה הכוללת בסופו של יום לצווים הניתנים על ידי שופט, רובצת עליו", וכן כי "שימת לב וזהירות מיוחדת בפעילות השיפוטית הינן אבני יסוד שאין לסטות מהן, על אחת כמה וכמה בעניינים היורדים לליבה של שיטתנו המשפטית".
אשר לאי ציון שמו המלא של המתלונן ומספר הזהות שלו בצו החיפוש הוסיף הנציב, כי לא יעלה שיצוין בו אך שם משפחתו. "הדבר עלול ליצור מכשלה חמורה של ביצוע חיפוש כנגד אדם אחר ששם משפחתו זהה לשמו של החשוד, לא כל שכן במקרה בו מתיר הצו לחפש במספר מקומות שונים, בהם יכול ומתגוררים קרובי משפחה ששם משפחתם זהה לשמו של החשוד", כתב.
בהחלטתו בתלונה הפנה הנציב ריבלין את תשומת לבו של מנהל בתי המשפט לבדוק אם ליקויים אלה אינם באים לידי ביטוי בבתי משפט נוספים. לדברי הנציב, הנציבות נדרשה לסוגיית הפגמים הנופלים במתן צווים כאלה פעמים רבות בעבר. הנציב הדגיש כי "על בית המשפט לנקוט משנה זהירות כאשר מדובר בצווים הנוגעים לפגיעה בזכויות יסוד של אדם כמו כבודו, פרטיותו וקניינו".