הכתבה הינה במסגרת שיתוף פעולה עם חברת אוביטר
את רן-בו אני מכיר מאז שהיה ילד קטן, הוא גדל באחד המושבים באזור השרון, משפחה בורגנית חביבה, אולי כי היה בן הזקונים וראה את שני אחיו הגדולים מסתובבים בבית במכנסי דגמ"ח ונעליים אדומות, אולי כי שמע את אביו מתרפק על הימים ש״צה״ל היה צה״ל״, קשה לי לומר מה הסיבה אבל רןבו החליט שיהיה החייל הכי טוב שצה״ל ידע.
מעולם לא פגשתי צעיר נחוש יותר, 40 מעלות בצל או גשם זלעפות הוא על החוף עושה עשרה קילומטר ומרים משקולות, בכל ערב משנן עוד ועוד מונחים צבאיים, קורא ביוגרפיות של מצביאים, מלח הארץ, מהסוג שכל מפקד יכול היה לחלום.
את הטירונות בסיירת רן-בו עשה כאילו מדובר בהליכה בקניון, הוא סומן לקצונה עוד לפני שקיבל כומתה, לכולנו היה ברור מעל לכל צל ספק שתהיה ״פנסיונר של הצבא״, אם מוסיפים לזה את החיוך הנצחי שלך והעיניים הכחולות מדובר בלא פחות מסיפור שממנו בונים את כל הציזבטים של הגבורה הצה״לית.
כשנורית אמא של רן-בו התקשרה ובקשה להפגש איתי במשרד, היה לי ברור שמשהו קרה, זה היה יום חמישי, התיישבתי לחכות לה, כשהיא נכנסה בדלת כבר היה ברור שקרה משהו ממש רע, ״רן ירה באחד החיילים שלו, הוא עצור״ היא ירתה, לא שיחת חולין לא הקדמה, ככה בלי לנשום.
כשניסיתי להבין, היא ספרה ״שבמהלך הבוקר, כשכמה מחייליו של רן לא הצליחו לנהל את המודל (תרגול ייעודי המדמה יציאה לפעולה אמיתית) רן החליט לקחת חלק פעיל ולא רק לפקד על האירוע, האקדח אפילו לא היה שלו, אתה מבין אילן, הבן שלי עצור ומאשימים אותו בירי רשלני״ היא התייפחה.
זה אולי נשמע רע, אבל מזל שעוד יש לי חברים בתוך המערכת, הרמתי כמה טלפונים בנוכחותה ויצאנו לחניון, התמונה התחילה להתבהר די מהר, פין הפלסטיק שהיה אמור לעקר את האקדח היה חסר, ורן במהלך התרגיל ירה לעבר אחד הפקודים שלו, מה שסיבך את העניין ממש היה ההבנה ש״המודל״ המדובר היה מודל לא מאושר, מעין תרגיל פרטי שהתנהל ללא סמכות וללא ידיעת איש.
על הייעוץ לפני החקירה שקיבל רן-בו לא אוכל לכתוב, אבל אומר שהוא חזר אל הבסיס והחקירה במצ״ח נדחתה ליום א', כדי שיהיה לו סוף השבוע לעכל את מה שקרה, מאחר וברור לכל בר דעת ובעיקר למפקדיו ולמשפחתו שהדבר הנורא הזה נבע מ״עודף אמביציה״, מרצון להצטיין.
בסופו של המשפט רן-בו הורשע, למרות שהפקוד שנורה על ידו העיד לטובתו וביקש שימחלו לרן-בו. העונש היה קל יחסית לחומרת האישומים, 3 חודשים, זה נצח במונחים של מי שכל חייו חלם להיות קצין.
אומרים שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, אני אומר שהגיהנום רצוף בעודף מוטיבציה.
*הסיפור מבוסס על תיק אמיתי, כל הפרטים שונו על מנת לשמור על פרטיות החיילים.
הכתבה הינה במסגרת שיתוף פעולה עם חברת אוביטר, במידה ומצאתם טעות בכתבה מוזמנים לשלוח את התיקון למייל: [email protected]
(לצורך איתור מהיר של הכתבה, חשוב להקפיד לכלול במייל את הלינק של הכתבה).