לעתים בלילות חוזר סגן מתן חורש אל אותו יום שישי שחור ברצועת עזה, אז פסע בתוך מנהרת חמאס שדרכה העבירו המחבלים את גופתו של סגן הדר גולדין ז״ל. שוב הוא נמצא בין הקירות העשויים בטון והחשיכה המצמיתה עוטפת אותו ואת סגן איתן פונד. בחלומותיו הם צועדים גם הפעם כתף אל כתף, תרים בעיניים כלות אחר חברם החטוף. לפתע מגיחים מולם המחבלים. חורש ופונד יורים לעברם, מצליחים להרוג אותם, ולאחר מכן עושים את דרכם חזרה, כשהם נושאים על גבם את גולדין הפצוע, אבל חי.

זה החלום האהוב על חורש, הקצין שזכה בצל״ש אלוף הפיקוד על אומץ הלב שהפגין באירוע. בלילות אחרים הוא מתעורר מאוכזב, כאשר המציאות הכואבת טופחת על פניו. לפעמים בחזיונו הוא ממשיך לצעוד לבדו עד לפתח היציאה של המנהרה, אז נשלף מולו קנה של רובה. ברגע שהאצבע של המחבל מתחילה לסחוט את ההדק, מקיץ חורש משנתו.
 
קרב רפיח, שנערך ביום שישי, 1 באוגוסט 2014, נחשב לאחד העימותים הבולטים במבצע צוק איתן. שלושה מלוחמי פלס״ר גבעתי, המפקד רס"ן בניה שראל, סגן גולדין וסמ״ר ליאל גדעוני נהרגו על ידי חמאס כשעה לאחר ההכרזה על הפסקת אש. אירוע החטיפה וניסיון החילוץ ההרואי זכו להד גדול בתקשורת. אולם בעוד פונד הוצג כגיבור שסייע לתפוס את הפריטים שבעזרתם נקבע מותו של גולדין, נראה היה כי חורש נעדר מהכותרות. חבריו המתוסכלים לחצו עליו לספר על חלקו, אולם מפקד הצוות הצנוע העדיף לשתוק.

כאשר פורסמה כוונתה של ועדת הצל״שים להעניק עיטור לפונד, החליטה חברת משפחה לפתוח על דעת עצמה עמוד פייסבוק הנקרא ״עיטור העוז לסג״מ מתן חורש״. השפעתו של הקמפיין על הקצין הייתה בבחינת חיבוק דוב. רק אחר כך התברר כי חורש נכלל מראש ברשימת מקבלי הצל״שים, וכך גם שאר הלוחמים שסייעו בתקרית המנהרה.
 
בראיון נרחב ראשון מספר סגן חורש, שיתחיל בשבוע הבא את תפקידו כמדריך צוערי חי״ר בבה״ד 1, על ההחלטה להיכנס למנהרה ביחד עם פונד, על החודשים הארוכים שבהם לא דיבר על המבצע ועל הרתיעה ממסע הפרסום שקרא להעניק לו צל״ש. ״ידעתי שהכוונה הייתה טובה, אבל מאוד לא אהבתי את הקמפיין, כי חששתי שיחשבו שאני עומד מאחוריו״, הוא אומר. ״אין לי פייסבוק, ובהתחלה לא הערכתי מהי ההשפעה שלו על הציבור והתקשורת. רק כשקיבלתי תגובות, אסרתי על המשפחה להתראיין וביקשתי שימחקו את העמוד״.


סגן מתן חורש. "חשבתי שאם אחד המחבלים יצליח לפגוע בי, לפחות אירה בו כדור אחד לפני שאמות". צילום: אריאל בשור
 

חששת שהציבור יתהה אם קיבלת את הצל״ש בעקבות אומץ לבך או בשל הקמפיין?
״בשום שלב לא בחנתי אם זה פגע בי או לא, פשוט רעש כזה הוא לא האופי שלי. אחרי המבצע התרכזתי בלוחמים שלי ובתעסוקה המבצעית, אבל הקמפיין יצר אצלי אי נעימות. לא מטריד אותי מה אנשים חושבים עלי, יותר חשוב בעיני שניסיתי להציל את הדר״.
 
איך הגבת כאשר יצאתם מרצועת עזה והדר גולדין נשאר מאחור?
״הרגע שבו עזבנו את עזה היה מוזר בעיני. לא הרגשתי שאנחנו זונחים את הדר, כי הגדוד עשה הכל כדי למצוא אותו בכל מחיר, והראיה לכך היא שהמשפחה הצליחה לערוך לו לוויה. עם זאת, הייתה לי תחושת החמצה. בסופו של דבר חזרנו לישראל והוא לא איתנו״.
היום, שנה לצוק איתן, אתה חושב שהמבצע להצלתו של גולדין אמור היה להיראות אחרת?
״יש לי ביקורת רק על עצמי. מדי פעם אני חושב שאולי הייתי צריך לרוץ מהר יותר במנהרה, אולי לא לחזור לאחור כדי להביא כוחות נוספים, אבל ברגע של אמת אני מבין שהאפשרות למצוא את הדר הייתה אבודה מראש בגלל ממד הזמן. עברו מספר דקות עד שהתברר שהוא נחטף ועד שנכנסנו למנהרה. יש סיכוי שבזמן הזה הוא כבר היה בצד השני, בלב מתחם חמאס״.
 
פעלתי כמו רובוט

את צוק איתן התחיל חורש כסג״מ צעיר, שרק סיים את קורס הקצינים והיה מיועד לתפקיד מפק״צ (מפקד צוות) בפלוגת החבלה וההנדסה (פלחה״ן), השייכת לגדוד הסיור (גדס״ר) של גבעתי. הוא קיבל את הצוות כעשרה ימים לפני הכניסה הקרקעית, ויום אחד בטרם הוכרז על תחילת המבצע. בתחילה יועדו חורש וצוותו לעסוק בפינוי פצועים, אולם לקראת שעת השי״ן נקבע כי יפעלו ככוח האבטחה של המג״ד, אלי ג׳ינו. המבצע היווה עבור הקצין המתחיל אתגר פיקודי. הוא לא הכיר את צוות הלוחמים, לא את יתרונותיהם או את חסרונותיהם, ודאי שלא התאמן לצדם בעבר.


הדר גולדין ז"ל. "הגדוד עשה הכל כדי למצוא אותו בכל מחיר"צילום: דובר צה"ל
מוצאי שבת, 19 ביולי, נקבע כיום הכניסה של גדס״ר גבעתי לעזה. היעד של הלוחמים היה לחפש מנהרות מלחמתיות, ששימשו את חמאס בגזרת רפיח. לאחר יממה של חיפושים ללא הצלחה, חזר הגדוד לישראל ולמחרת בלילה נכנס לשכונת חרבת חזעה הצפונית יותר. ״התמקמנו עם החפ״ק של המג״ד באחד הבתים, כאשר מסביבנו שאר הפלוגות״, מספר חורש, ״בבוקר זיהה אחד הכוחות שלושה מחבלים היוצאים מהקרקע, וחיסל אחד מהם. ביום אחר זיהה הגדוד שני תצפיתנים. אחד מהם חוסל והשני נתפס ושימש כמקור מידע. בזכותו מצא אחר כך הכוח של שראל מנהרת נשק, שהוסתרה מתחת להריסות של בית״.
 
מתי ראית את בניה לראשונה?
״לא הכרתי אותו אישית, אבל פגשתי אותו בכל אישור פקודה שהיה עם המג״ד. אני זוכר שהוא כל הזמן דרש משימות איכותיות והיה חדור מוטיבציה. המשפט הזכור לי ביותר ממנו היה כאשר הוא שאל את המג״ד אם יצליח להגיע לחתונה שלו, שהייתה אמורה להתקיים כעבור שבועיים וחצי. זה הרשים אותי. כולם אמרו לבניה שהם מאמינים שעד אז המבצע יהיה מאחורינו. מי שהכרתי יותר מקרוב היה הקשר שלו ליאל גדעוני, שהוא בן מחזור שלי בגיוס. מעולם לא ראיתי אותו לא מחייך או לא רגוע״.
 
הגדוד נכנס ויצא פעם נוספת מחרבת חזעה, עד להחלטה לחזור שוב לגזרת רפיח, כיממה לפני החטיפה. ״היו שמועות על הפסקת אש ורצינו להספיק למצוא את המנהרה ההתקפית שלא מצאנו ביום הראשון״, אומר חורש. ״התארגנו בשטחי הכינוס ואז היה לי רגע של משבר. הייתי עייף וחשבתי על הצוות שקיבלתי. לא עשיתי חפיפה מסודרת, לא הכרתי את החיילים לעומק והרגשתי לבד. מצאתי כמה שניות של שקט ופתחתי את הפלאפון. זו הייתה טעות.

הוואטסאפ היה מלא בהודעות על רועי פלס, חבר שלי מקורס הקצינים. כולם כתבו על כך שהוא נהרג, אבל זה לא נקלט אצלי. התקשרתי לאחד החברים ושמעתי שפספסתי את הלוויה ואת השבעה. ניתקתי את הטלפון, התיישבתי על החול ופשוט בכיתי. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שכל כך קרוב אלי נהרג. אחרי כמה דקות הבנתי שאני חייב לנתק את הרגש מהלחימה ולפעול רק עם הראש. מאותו רגע לא הסתכלתי על הטלפון ותפקדתי כמו רובוט. אני מבין את הדילמה ואת הרצון של החיילים לשמוע מה קורה עם כוחות אחרים, אבל בעת הקרב זה פוגע במוטיבציה ומדכא".
 
היו לך תחושות רעות לגבי המשך הלחימה?
״רק כאשר נאמר לי שאנחנו נכנסים לרפיח בפעם האחרונה, כי למחרת תהיה הפסקת אש. חשבתי על אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שנחטפו בגבול לבנון ביום הפעילות האחרון שלהם בקו. חששתי שהחיילים יהיו פחות ערניים, וזו עלולה להיות נקודת תורפה. שוחחתי איתם, הוריתי להם להיות דרוכים ואמרתי שאי אפשר לדעת מה יקרה ואלו הפתעות מחכות לנו, כי מחר יכול להיהרג חייל. אחרי השיחה לקחתי את הציצית שלי, שנשארה בתיק בגלל החום הכבד, והחלטתי שאלבש אותה עד לסיום הלחימה״.
 
חששנו שהכל ממולכד

ביום חמישי בלילה, 31 ביולי, חזר הגדוד לצפון-מזרח רפיח. החפ"ק של המג"ד, כולל חורש ולוחמיו, התמקם באחד הבניינים, וכ-400 מטר מהם, לא רחוק ממתחם של חממות, התיישב הכוח של שראל. ״בבוקר התכוונתי להניח תפילין, אולם אז ניגש אלי אחד החיילים ואמר לי שבחוץ עבר אופנוען״, משחזר חורש את יום שישי הגורלי. ״זה היה מוזר וביקשתי מהחיילים להישאר דרוכים. חשבתי שאולי בגלל הפסקת האש חזרו כמה אזרחים כדי לבדוק את הנזק לבתים. התכופפתי כדי לקחת את התפילין, ואז נשמע צרור יריות.

נזכרתי שזמן קצר לפני כן בניה דיווח על תצפיתן בבניין מולו וביקש 'לקטוף אותו'. המג״ד קרא מיד לכל המפקדים בקשר ורק בניה לא הגיב. קצין אחר דיווח במקומו שהוא מזהה גופות בשטח. אלה היו בניה וליאל. לא רחוק מהם נמצאה גופה של מחבל. צוות החילוץ שהתקרב אליהם הבחין בסימני דם שמובילים לבניין הסמוך, שנראה כמו מין מגדל שמירה. בפנים היה פתח של מנהרה. ברגע שהתברר כי הדר נעדר, הוכרז נוהל חניבעל".


המבנה ובו המנהרה שדרכה נחטף הדר גולדין ז"ל. צילום מסך
 
המג״ד ג׳ינו, חורש והלוחמים מיהרו לאזור הירי והתמקמו מאחורי החממות. במכשיר הקשר הם שמעו כי פונד ירד למחילה לחפש אחר גולדין. ״איתן הבין שיהיה לו קשה להתקדם עם כל הציוד עליו, אז הוא עלה למעלה", מספר חורש. ״הגענו למקום בדיוק כשהוא יצא מהמנהרה. ראיתי את הכניסה שלה בפינה השמאלית ובצד היה ברזל ששימש כמכסה. איתן אמר שהוא לא יכול לראות כלום במנהרה, אז אמרתי לו שארד איתו כי לי יש פנס על הנשק. הורדנו את האפודים והקסדות, ולקחתי את מכשיר הקשר האישי. איתן לקח ממישהו אקדח וירדנו למטה דרך סולם ברזל. המנהרה הייתה חשוכה לגמרי והפנס האיר אולי מטר קדימה. באוויר היה ריח של אבק. איתן ירה פנימה ופתאום היה לו מעצור באקדח. החלטנו להמשיך בכל זאת, וכל 40 מטר בערך יריתי. בגלל שלא היו לי אטמים, שמעתי כל הזמן צפצוף באוזניים״.
 
חשבת על הסכנות שאורבות לכם בתוך המנהרה?
״לא בהתחלה. הגוף מפוצץ באדרנלין וחשבתי רק על הדר. הייתי עם נצרה פתוחה בנשק וכדור בקנה. חשבתי שאם אחד המחבלים יצליח לפגוע בי, לפחות אירה בו כדור אחד לפני שאמות. על החלק העליון של המנהרה היה חוט חשמל וחשבתי שהוא ממולכד. אני זוכר שצעדנו מספר דקות, כשלצדנו שביל של דם, ואז ראינו את הפריט הראשון ששייך להדר. מכשיר הקשר לא עבד בעומק המנהרה, אז חזרנו לאחור כדי לדווח, והמשכנו בסריקות. ככל שהתקדמנו, ראינו עוד חפצים ולא היה ספק שהדר נפגע. בשלב מסוים הגענו לפיצול במנהרה, אז חזרנו שוב לאחור ואלינו הצטרפו גם סגן שקד קידר וסמ״ר מקונן צ׳אלאצ׳או, שגם הם קיבלו צל״שים״.
 
לא חששתם שמדובר במארב?
״זו הסיבה שלקחנו תגבורת. צ׳אלאצ׳או היה אחראי על הקשר עם המפקדים בחוץ, וקידר נשכב ליד הפיצול בנשק שלוף. איתן ואני המשכנו לאורך סימני הדם. ראיתי את סימני הגרירה על הקרקע והבנתי שהדר לא היה יכול לצעוד בעצמו. התקדמנו בערך 600 מטר והגענו למין חדר עם כלי נשק, מטולי אר-פי-ג׳י ואפודים. על אף שחששנו שהכל ממולכד, המשכנו לצעוד פנימה עד שהגענו לעוד פיצול. הבחנתי שסימני הדם נעלמו פתאום, וזה היה מוזר״.
 
מהי לדעתך הסיבה?
״אני מאמין שלמחבלים היה כוח נוסף לגיבוי, שמילט את הדר בעזרת אופנועים. באותו רגע צ׳אלאצ׳או הגיע בריצה ואמר שהמח״ט דורש שנצא החוצה. קיוויתי שקוראים לנו כי מצאו את הדר. כשהבנתי שלא מצאו אותו, התאכזבתי״.
 
הגדס״ר לא אמר נואש. כל הכוח עלה על האכזריות ונכנס בדהרה לתוך לבו של מתחם חמאם, תוך המטרת אש תופת. המידע המודיעיני שבידי המפקדים הצביע על המסגד כמקום שבו נמצאת היציאה של המנהרה. הלוחמים איתרו את הפתח, אולם במקום לא היה זכר לגולדין. הם נאלצו לחזור על עקבותיהם וכעבור יומיים חזר הכוח לישראל.
 
שקט של לוחמים

סגן מתן חורש נולד בבת ים וגדל בחולון. הוא למד בישיבה תיכונית בגבעת שמואל ולפני גיוסו שהה שנתיים נוספות בישיבת שבי חברון. במרץ 2012 התגייס לגבעתי ועשה את כל המסלול בפלוגת ההנדסה והחבלה. כשסיים את קורס הקצינים היה אמור לפקד כחודשיים על צוות שהיה בסוף המסלול, ולאחר מכן להמשיך לתעסוקה מבצעית. הקצין שחירף נפשו עבור לוחם שלא הכיר, שמדבר על חתירה למגע וחברות כעל ערכים עליונים, אינו מנסה להסתיר את רגעי הקושי שחווה במהלך המבצע.


סגן מתן חורש. ״הרגשתי שאני הופך לחסר רגשות לאחר המבצע״. צילום: דובר צה"ל
 
״לעולם לא אשכח את הדרך שעשינו בחזרה לישראל״, חוזר חורש לשעות המייסרות. ״השקט של הלוחמים והמפקדים היה הצעקה הגדולה ביותר. ראיתי את כולם שפופים, ולא היה לי קל להפנים את העובדה שהשארנו מאחורינו את הדר, שלא הצלחנו לחלץ אותו. כל הדרך חשבתי על ההורים שלו, ותהיתי איך אנחנו כצה״ל נתמודד עם התקרית״.
 
כיצד הצלחת להמשיך הלאה?
״לא היה לי קל. במשך שלושה חודשים סירבתי לספר על צוק איתן או על מה שעברתי במנהרה. הופתעתי כשקראתי בתקשורת על החיפושים אחרי הדר, כי לא הרגשתי שעשינו משהו חריג. לא עניינו אותי השיחות על הצל״שים, והרגשתי שאני הופך לאטום וחסר רגשות לאחר המבצע. חבר התחתן? יופי. מישהו מת? נו, החיים ממשיכים. נעשיתי מצוברח רק כאשר הנציגים של היחידה הצה״לית לאיתור נעדרים דיברו איתי על החטיפה. לא הפסקתי לשחזר בראש את הניסיונות להציל את הדר והייתי עסוק בעיקר בהלקאה עצמית. כל הזמן בדקתי מה עשיתי לא נכון ואיך יכולתי לפעול אחרת״.

ניסית לשוחח עם אנשי מקצוע?
״הצטרפתי לשיחות שהיו בגדוד ואמרתי שהאדישות שהשתלטה עלי מציקה לי. כאילו שהחלק האנושי שבי נקבר. בהמשך הגעתי גם לכמה שיחות אישיות״.
 
בעודו מתאר את ההתלבטויות שליוו אותו לאחר המלחמה, קשה שלא לחשוב על תיאור המעשה שזיכה את חורש בצל״ש אלוף. ״הוא הראה במעשיו יוזמה, עוצמה נפשית ונכונות לבצע את תפקידיו ואף מעבר לכך, תוך סיכון אישי״, כך נכתב על ידי צה״ל. השיחה על העיטור מביכה את חורש והוא נע על כיסאו באי נוחות. ״לא נכנסתי למנהרה כדי לזכות בהערכה״, הוא מבהיר. ״לא חשבתי שניסיון למנוע חטיפה של חייל היא כזו פעולה הרואית. צה״ל מלמד אותנו על החשיבות של אי הפקרת לוחמים בשטח, אז זה מה שעשיתי״.
בינואר השנה נכתב בתקשורת כי פונד יקבל כנראה את עיטור העוז, ששונה לאחר מכן לעיטור המופת, כיצד חשת כששמך לא עלה?
״בהתחלה זה היה קצת מוזר, אבל לא היה אכפת לי. שלושה אנשים נהרגו בקרב הזה, ואת אחד מהם הכרתי אישית, אז מדוע שאתעסק בשאלה אם מישהו הזכיר את השם שלי או לא?״.


סגן איתן פונד. "הוא זה שיזם את הכניסה למנהרה ונכנס אליה ראשון". צילום: פלאש  90
לא נעלבת?
״ממש לא. איתן קיבל את עיטור המופת, כי הוא זה שיזם את הכניסה למנהרה ונכנס אליה ראשון. אני לא רואה פחיתות כבוד בצל״ש אלוף, הרי שנינו סיכנו את עצמנו עבור מטרה חשובה״.
 
החטיפה שינתה את התפיסה הצבאית שלך?
״אחת המטרות שלי כמחנך של קצינים היא להדגיש בפניהם את החשיבות שבהיערכות לכל מצב קיצון. אסור להיות באופוריה, כי המלחמה לא תתנהל כפי שאתה מצפה. היום אני מאמין שלולא צוק איתן הייתי מפקד שונה. יש הבדל בין לדבר על שדה הקרב ובין להיות חלק ממנו. זו כבר לא רק התיאוריה, אלא חוויות שעברת. ההחלטה לדחות את תפקיד סגן מפקד הפלוגה בינתיים, כדי להעביר מחזור אחד של צוערים, הייתה שלי. הקצינים לעתיד הם הלב של צה״ל ודור העתיד. הם אלה שישפיעו על החיילים ויעבירו הלאה את מה שאנחיל להם״.
 
תספר להם על החוויות האישיות שלך ועל החיפוש במנהרה אחר גולדין?
״אני מאמין שהנושא יעלה״.
 
לצוק איתן יש השפעה כלשהי על הרצון שלך להישאר בצבא?
״אני חתום לעוד שנה, ולא שולל את האופציה להישאר גם לאחר מכן. תמיד ידעתי מה השפעתו של צה״ל על הגנת המדינה, אבל לאחר צוק איתן הידיעה הזאת התחדדה אפילו יותר״.