בחודש נובמבר ימלאו 60 שנים לאחד הקרבות הנודעים בהיסטוריה הצה"לית - קרב סכר הרואיפה. במהלך מבצע קדש כבשו כוחות השריון את מתחם הסכר ליד אבו־עגילה (אזור ניצנה) מידי המצרים וביותר ממובן אחד - עשו היסטוריה.

ב־12 בנובמבר ייערך מפגש מיוחד לרגל האירוע, שבמהלכו ישבו זה לצד זה לוחמי פלוגה א', שלחמו יחד לפני שישה עשורים, והלוחמים הצעירים המשרתים כיום בפלוגה. לשם כך כינסנו את החברים לקרב - שלמה ארבלי, אריה שמש ודוד שאול - לשיחה על זיכרונותיהם מאותה התקופה ומאותו הקרב. שמו של מפקדם, משה בריל (בר־כוכבא) עלה לא פעם ולא פעמיים במהלך השיחה. נראה כי הכבוד שרחשו לו מאז ומתמיד רק הלך וגדל מאז.

הקרב המפורסם התחיל בחיפזון. ארבלי, אז מפקד טנק במחלקה מס' 1 והיום יו"ר הוועדה המארגנת של אירועי פלוגה א', מספר: “בדיוק החליפו לנו תותחים בטנק והכל השתנה". הם יצאו לקרב כשהם לא יודעים לקראת מה הם הולכים. “לא ידענו כלום. לא ידענו לאן נוסעים ומה הולכים לעשות, ולכן נוצר מתח גדול. אם לא היה מפקד כבריל, זה היה נגמר באסון".

בקרב ספגו כל הטנקים פגיעות, אבל איש מהם לא הפסיק להילחם. “כולם המשיכו לירות בקנאות ודרך הפעולה הזאת, דרך הירי הזה, המ"פ הצליח לכבוש את היעד. אם היו יודעים לפני את כל המידע על היעד, על הסכר, לא היו יוצאים לקרב הזה. אבל האמנו במפקד ובדרך שלו. הייתה לנו אמונה מלאה שהכדור יגיע עד אליו ויעשה סיבוב, הוא היה בלתי פגיע".

מה אתה זוכר מהקרב?

“כמות הפגזים והאש שנורו אלינו הייתה עצומה, כך שאתה לא מסוגל לחשוב ולתכנן. אתה עושה בדיוק מה שלמדת בשטחי האימונים. אתה עושה את זה באופן אוטומטי. האימונים הרבים שעשינו הצילו לנו את החיים".

“לפני המלחמה, הוצבנו במשך תקופה ארוכה בשטח דרומית לבאר שבע ושם בילינו שמונה חודשים באימונים, תרגולים ובימי ספורט. גיבוש בלתי רגיל. אהבנו והערכנו את בריל, היה לנו כבוד אליו והוא נתן לנו את ההכשרה הטובה ביותר. כשנלחמנו, נלחמנו בשביל המפקד, בשבילו, לא בשביל האידיאולוגיה של מדינת ישראל".

שמש, שהיה רס"פ פלוגה א', שעליה פיקד בריל, הוצב במהלך הקרב בעורף. “הייתי בקו האחורי כדי שאוכל לספק תדלוק ותחמושת לטנקים ברגע שהם יתפנו. היינו צריכים להחזיר את הטנקים לתפקוד, שזה אומר להעביר תאי תדלוק, תחמושת, מזון, מנות קרב וכל השאר".

מה חשבת כשחבריך היו בסכנת חיים ואתה לא איתם?

“אני התפללתי, הרגשתי מאוד לא בנוח מרוב החששות. כאיש טנקים, כמפקד טנק בעברי בפלוגה הזאת, הלחיץ אותי לא להשתתף באופן פעיל בקרב, אבל התפללתי לאל שהכל יעבור בשלום והכל כמעט עבר בשלום".

“כולם היו בהלם"

מה אתה זוכר מאותם הרגעים?

“בקרב חיכינו בעורף, באבו־עגילה, פשוט המתנו יחד עם עוד צוות והתפללנו שלא ייפגעו. אבל מפקד מחלקה מהפלוגה, פלש תומס, נהרג בקרב".

את מה שקרה ברגע שהסתיים הקרב, שמש זוכר כאילו זה היה אתמול. “עלינו לחניון לילה, ישבנו כולם עם מפקד החטיבה ומפקד הגדוד, והייתה מועקה כבדה על שנהרג לנו קצין מהפלוגה. אני זוכר שבאותה התקופה בריל, כמה שהוא נחשב לאדם קשוח, בכה כמו ילד קטן כשישבנו יחד".

“אני חי את המפגש הזה, את הפנים העצובים של כל האנשים, בעיקר המפקדים. כולם היו בהלם ורק אחרי הקרב התחילו לנתח אותו - מה היה בו, איך הצליחה הפלוגה לעמוד מול תותחים ישירים ונשק רב, איך יצאנו מזה בנס אף על פי שנהרג לנו אדם אחד. זה היה חלום שיצאנו בנס".

איך הקרב שינה לדעתכם את תורת הלחימה?

שמש: “התחילו להבין שהשריון באמת עשה היסטוריה, הוא שהכריע את הקרב ולא כפי שהיה בעבר. המהלך שינה את האווירה הצבאית בכלל, מאחר שהיה נהוג לחשוב כי תפקיד השריון הוא רק לסייע". שמש הוסיף בגאווה כי “את הקרב הזה לומדים בכל בתי הספר הצבאיים בעולם ובארץ".

שאול בכלל רצה להגיע לצנחנים, אך לא מצטער על כך לרגע. הוא עלה ממצרים ושירת כטען קשר, “חייל פשוט" כהגדרתו, במחלקה הקדמית של הטנקים: “עד מבצע קדש, הטנקים נתנו סיוע לחיל הרגלים, נתנו חיפוי. הטנקים ירו עבור אחרים ואז הבינו שזה יכול להיות הפוך".

הטנקים בסכר הרואיפה. "התפללנו שלא ייפגעו". צילום: במחנה, אתר הגבורה‎
 
איך אחרי כל השנים אתם מצליחים לשמור על קשר קרוב?

שמש: “אי אפשר להשתחרר מהאחדות, מהאחידות, האהבה, מהנאמנות ומהאימונים המפרכים שעברה פלוגה א' בתחילת דרכה עם בריל. כל האימונים המפרכים וחוסר ההתפשרות הם אלה, אני חושב, ששמרו על הפלוגה בקרב ועל החיבור אחר כך. אנחנו נפגשים בכל שנה כאשר הפלוגה מתייצבת ביום הזיכרון של בריל, ויש כמה פעמים בשנה שאנחנו עורכים ערבי רעות ביד לשריון אבל זה לא מובן מאליו. מי שאחראי לקשר ההדוק בין כל הפלוגה הוא האדם היחיד במינו, המשוגע והמטורף - ארבלי. אם לא הוא, אף על פי שאנחנו עוזרים לו, אני לא חושב שהמפגשים האלה היו מתקיימים. בטח לא מפגש שיהיה כמו השנה. הוא אדם שמושך ומניע את הגלגל ואנחנו רצים אחריו".

ארבלי: “הכוח של הפלוגה זה הגיבוש שבריל החדיר בנו. עד שמשה נפטר מהתקף לב, לפני 23 שנים, היינו הולכים אחריו, הוא היה הכל ומאז אני לקחתי על עצמי להוביל את הוועדה".

“היום אין מוטיבציה”

מה אתם חושבים על השריון של היום?

ארבלי: “היום הם הרבה יותר טובים מאיתנו. לנו לא הייתה את צורת התקשורת המתקדמת שיש היום ולא את הטכנולוגיה. אבל היו אנשים, לוחמים, הייתה מוטיבציה. היום יש תקשורת, טכנולוגיה ולוחמים, אבל אין מוטיבציה".

שאול: “אנחנו למדנו בצורה מאולתרת כי לא היו סימולציות כמו היום. עשינו את המקסימום עם המעט שהיה. אלה היו טנקים ישנים, נלחמנו עם גרוטאות. בנוסף לכך, ההתנהגות של הפלוגה בחיי היומיום, בשגרה, הייתה סביב זה ש'אין דבר כזה נפקדים', אין ‘סירוב פקודה', הייתה משמעת".

שמש: “היום זה כבר עולם אחר, זה לא מה שהיה פעם. הטנקים שלנו היו שרמנים ממלחמת העולם השנייה, והיום עם כל הטכנולוגיה, מרכבה 1, 2, 3, 4 והלאה... זה משהו אחר, אין מה להשוות בכלל. אבל לנו הייתה את רוח הלחימה שנתנה את הכוח לדהור ולנצח במלחמות".

רק דבר אחד מעיב על השיחה. ארבלי, שמדגיש כי הוא “מורעל על הצבא", כועס על צה"ל שלא נותן מספיק דגש להנצחת הקרב והפלוגה. “כשאני מסתכל בטלוויזיה בערוץ ההיסטוריה, אני רואה איך מראיינים את הלוחמים שהיו אז, שהם כבר בקושי יכולים לדבר. פניתי לרמטכ"ל וביקשתי להנציח בצורה רצינית את פלוגה א', קדש 56', כדי שזה יהיה הרבה יותר מוחשי, הרבה יותר מושרש, כי זו פלוגה שאין לה אח ורע בצבא ההגנה לישראל. זו הפלוגה ששינתה את ההיסטוריה של השריון. פלוגה שכל חייליה קיבלו לאחר הקרב צל"ש".

ב־12 בנובמבר יתקיים המפגש ושומעים שאתם נרגשים.

שאול: “ההרגשה לקראת האירוע היא טובה, זה מפגש חברי וזו גם הזדמנות טובה לחיילים החדשים לראות מה היה פעם. הם יוכלו ללמוד מאותה המלחמה".

ארבלי: “יגיע גדוד 82 של היום יחד עם פלוגה א', הדור של אז והיום. החיבור הזה הוא יוצא מן הכלל ולא משנה מה יהיה, העיקר שניפגש".

שמש: “אנחנו מצפים למפגש, אנחנו מנסים להזמין גם את האלמנות, הנכדים, הנינים ואת האלמנות. אנחנו כבר נושקים לגיל 80, קשה לבוא ולהגיד שיתקיים מפגש עוד חמש שנים. אני מקווה שזה לא יהיה המפגש האחרון אבל אי אפשר לדעת מה יהיה".

מחיל מסייע לכוח חלוץ

יונתן מאיר הוא המ"פ הנוכחי של פלוגה א'. מתוקף תפקידו הוא גם דואג ללמד את חייליו על אודות אותו קרב, שעיצב מחדש את משמעותו ומהותו של חיל השריון.

אצלכם בפלוגה מכירים את ההילה של הקרב?

“אין חייל שלא מכיר את המורשת של פלוגה א'. צריך לזכור כי הקרב הזה, מעבר למשמעות ההיסטורית שלו, הוא היסטורי לא רק לפלוגה. זה מעבר תפיסתי בין חיל שהיה חייל מסייע בעיקר, לכוח חלוץ. ההיסטוריה של חיל השריון היא עד 56' ומ־56', כשהסיבה המרכזית היא הקרב הזה".

איך מעבירים לחיילים את המורשת, את הלקחים באופן שיוכל לשמש אותם בהמשך?

“אני חושב שלקחי הקרב מצביעים על רוח הלחימה. קשה להסביר את זה, יש דנ"א, דברים שהם מחייבים, שהם לא משתנים. אתה נכנס לפלוגה א' ואתה יודע שזה חלק מזה. זה לעמוד במשימה, להאמין שהכל אפשרי, זה בדנ"א של היחידה, זה לא משתנה לדעתי. יש הרבה דברים שהשתנו לטובה, אי אפשר לקחת תפיסות מפעם ולהחיל אותן היום, שדה הקרב השתנה. אבל יש משהו ברוח ובדרך שממשיך עד היום".

עד כמה החבר’ה הצעירים מכירים את הקרב לפני שהם מגיעים ליחידה?

“בודדים מכירים אותו. אני חושב שאת שם הקרב הם יודעים, אבל מה בדיוק היה, אני לא חושב שהם יודעים. אבל זה חלק מהתפקיד שלנו ללמד אותם. המשימה בראש ובראשונה היא ביטחונית, להגן על גבולות מדינת ישראל, אבל מיד אחר כך זו משימה חינוכית. לוחם שנכנס לפלוגה צריך לצאת אזרח טוב וחלק מהעניין זה להכיר את ההיסטוריה ואת הקרב הזה".

איך התחושה לפגוש את מפקדי העבר?

“את ארבלי פגשתי לפני חצי שנה במקרה כשהיינו בקו אילת. הסתובבנו בעיר ופתאום ראינו אותו בטיילת. אמרנו לו שאנחנו מפלוגה א' ועוד באותו הערב הוא בא אלינו, אכל איתנו, דיבר איתנו".

האישה היחידה בצוות

כרמלה ישראלי, אלמנתו של רפי, התותחן של בריל, היא חלק מהצוות המארגן של אירוע ה־60 של הפלוגה. במהלך השנים היא ראתה מהצד איך קרב סכר הרואיפה השפיע על בעלה, ואחרי מותו החליטה לקחת חלק פעיל בארגון הכנסים של הפלוגה.

“שמעתי כל הזמן את הסיפור על הקרב אבל הייתי פחות מעורבת כי רפי היה הולך לאירועים ולהרצאות. כשרפי נפטר בשנת 2000 התחלתי להיות מעורבת במקומו".

איך היה המפגש עם הצוות בהתחלה, שלמעשה לא הכרת?

“החבר'ה קיבלו אותי מאוד יפה, הם כל הזמן רצו ורוצים גם היום שאבוא לפגישות ושאהיה מעורבת. אפילו קיבלתי תעודת הוקרה מהם על העזרה בארגון הכנס הקודם".

איך זה להיות האישה היחידה בצוות?

“זה מרגיש טוב. לא רק שאני האישה היחידה, אני גם היחידה שלא נלחמתי. כל השותפים לארגון היו לוחמים ואני רק אשתו של לוחם".

לאורך כל השיחה כרמלה שמרה על טון דיבור אחיד, עד שהחלה לדבר על חבריו של רפי, שאותם הספיקה להכיר מקרוב יותר עם השנים. היא אמרה, ושומעים כי כואב לה ש"חבל שרפי לא נמצא בטקסים האלה, הוא היה גאה ושמח לפגוש את כולם".

למה כל כך חשוב לך להיות חלק מהצוות, חלק מהם?

“אני בטוחה ויודעת שזה היה חשוב לרפי. הוא דיבר על זה והזכיר את זה כל החיים, אז ברור שהיה חשוב לי לעשות את זה בשבילו".