"היו לי עם עקיבא שיחות אחדות שאותן פרסמתי בעיתון 'מרחב' בתקופת ההמתנה ב–1967, ובספרי ‘חותם הזיכרון'. שאלתי אותו איך עמד בעינויים, שהרי רוב האסירים הישראלים שעברו עינויים בכלא הסורי חזרו משוגעים. רק בודדים חזרו נורמליים. והוא עוד עשה קריירה מפוארת בצה"ל כאיש 504 להשתלת סוכנים, כמושל הגליל בשנות ה־50 וכמושל רמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים. אחרי השחרור היה אחראי לבנייה לבדואים במשרד השיכון".

"עקיבא השיב לי: ‘ראשית, הכל תלוי ביחס שלך לעניין שלמענו אתה מקדיש את החיים שלך. שנית, אני בנוי חזק'. אולי הוא שילם על כך כשמת מהתקף לב בגיל 54. ‘שלישית, לא כל החוקרים סדיסטיים. הם מבקשים באמת ובתמים לשאוב מידע מן הנחקר. יש לספק להם מידע אמיתי אך לא חיוני'. זה מסכם את הסיפור המדהים של עקיבא פיינשטיין - אם אתה מאמין במשהו, אתה מסוגל לסבול עינויים קשים. זוהי השורה התחתונה של כל הברקים והרעמים ושל המליצות שמשתמשים בהן תדיר. עקיבא ניסח את הדבר בפשטות מדויקת. טייס שעבר עינויים קשים בכלא הסורי אמר לי פעם ‘בימים הקשים בכלא הסורי מלמלתי את מילות "שיר הרעות" שלך: ‘מלילות האימה הגדולים/את נותרת בהירה ודולקת'. לילות האימה שבהם אתה שומע את זעקות חבריך בזמן שמענים אותם".

במילים אלה המשורר חיים גורי מתאר את חברו מפלוגה א' של הפלמ"ח בתחילת שנות ה־40, עקיבא פיינשטיין, מראשוני המרגלים בתולדות המאבק הלאומי בישראל. זה סיפורו המלא.
 

פטריוט בלב ובנפש

אביו של עקיבא, משה, ירש בגיל צעיר מאביו 480 דונם, שאותם עיבד בחריצות וראה ברכה בעמלו. לפי ילדיו גאולה ואברהם אבן חן (אחיו החורגים של עקיבא) הוא היה הדון ז'ואן של הגליל. ניהל בין היתר רומנים עם שרה אהרנסון, גיבורת ניל"י מזכרון יעקב, ועם דבורה פייקוביץ, אחותו של יגאל אלון מכפר תבור. 
 

ב–1922, באחת מהרפתקאות האהבים שלו, הוא הכניס להריון צעירה חיפאית בשם מלכה. בלחץ תשעת אחיו ואחיותיו נשא משה את מלכה לאישה. לאחר חודשיים נולד עקיבא. עד מהרה התגרש משה ממלכה. הוא התחתן שוב, הפעם עם אסתר זרחיה, ממשפחה מחצביה, שלא נטשה מעולם את ארץ ישראל. הוא התחייב בפניה בכתב שלא יהיה לו ולילדיהם שום קשר עם מלכה ועם עקיבא. לעומת זאת, אחותו מרים, שלה היו עשרה ילדים, ריחמה על עקיבא, וסייעה למלכה לספק לו את כל צרכיו.
 

עקיבא הצעיר העביר את שנות חייו הראשונות בהרי הגליל, ומילדות התגלה כסייר מעולה. הוא התיידד בעיקר עם הילדים הערבים. הוא היה מוכשר באופן יוצא דופן: אינטליגנטי, שולט בשפות, חזק ובעל כושר סבל רב. הוא הכיר כל שביל בגליל וידע איך לנצל את תנאי השטח לטובתו. 
 

כך הגיע עקיבא בסיוריו לבדו, בהיותו בן 15, לקיבוץ גינוסר שבעמק הירדן, וצד את עינו של מפקד פלוגות השדה (פו"ש) בגליל התחתון, יגאל אלון, שהפך אותו לבן־חסותו ואף הכיר לו את מפקד הפו"ש יצחק שדה, ואת מפקד פְלַגות הלילה המהולל אורד וינגייט. השניים התפעלו מהנער הצעיר ומינו אותו לנוטר בתחנת הנוטרים של ראש פינה. הוא היה הנוטר הצעיר ביותר ביישוב העברי. וינגייט, שדה ובעיקר אלון היו בית הספר האמיתי שלו. אלון נותר ידידו הקרוב עד סוף ימיו. 
 

במאי 1941 הקים שדה את הפלמ"ח. אלון צירף את עקיבא בן ה–18 לפלוגה א' שבפיקודו. הוא השתלב ב"מחלקה הסורית" שנועדה לבצע פעולות מודיעין וחבלה בסוריה ובלבנון. הוא שולב במבצע תפיסת גשרי הליטני, השלב הראשון ב"מבצע אקספורטר" להשתלטות בריטית על לבנון, שבה שלטו אז אנשי וישי הצרפתית, בני הברית של גרמניה הנאצית. 
 

שנים אחדות לפני כן, במהלך מאורעות 1936־1939, הקים ארגון ההגנה תאי הגנה עצמית בסוריה ובלבנון, שההסתה האנטי–ציונית בהן סיכנה את הקהילות היהודיות שם. צעירים יהודים יוצאי ארצות ערב התאמנו ב–1939 בקורס של הגנה ברמת השרון, בפיקודו של יצחק הקר, ונשלחו לדמשק, לביירות ולערים אחרות כדי להקים שם תאים. 
 

אחד השליחים היה אלי זאדה, לימים גיסו של עקיבא, שעלה ארצה לבדו ב–1931 בהיותו בן 16, התפרנס מעבודת בניין בתל אביב, הצטרף להגנה, שולב במודיעין הערבי וב–1939 נשלח לדמשק. עקיבא, זאדה ומשפחותיהם היו הגורם הציוני הפעיל ביותר בסוריה ובלבנון.
 

לאחר שעבר קורס קצר במודיעין ובחבלה, בהדרכת אנשי קומנדו בריטים, נשתל עקיבא בסוף 1941, בתיאום עם מחלקה מיוחדת במודיעין הבריטי, בעיירה ראייאק בבקעה שבלבנון, לקראת האפשרות שהגרמנים יכבשו את המזרח התיכון. המטרה הייתה שיפעל שם במודיעין ובחבלה, כצעיר סורי נוצרי הנמצא שם לצורכי עבודה. הוא התגורר בביתו של ראש הכפר, ושמו הוסב לג'מיל דובאני. 
 

באפריל 1970 פרסם עיתונאי “מעריב" אהרון אבן חן, תחת הפסבדון נ' שרוני, ראיון עם עקיבא - בן דודו, בשם “איברהים ג'בלי חוזר לקונייטרה". הוא פרסם את הכתבה שוב כפרק בספרו רב־המכר “חתונה בצידון" ב–1972. 
 

עקיבא סיפר: “שכרתי לעצמי חדר בבית משפחה נוצרית והתחלתי לעבוד במסילת הברזל כפועל פשוט. משנכבש האזור עברתי לעבוד במחנות שהוקמו לצורכי הצבא הבריטי. תחילה עבדתי כפועל, ובזכות חריצותי עליתי בדרגה והתמניתי למנהל עבודה זוטר. השנתיים שעשיתי בראייאק חוללו בי שינוי יסודי. כל כך הזדהיתי עם דמותו של ג'מיל דובאני, עד שהתחלתי אפילו לחלום בלילות בערבית".
 

לאחר שארמיית השריון של הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל הובסה באל־עלמיין ב–4 בנובמבר 1942, הוסר החשש לכיבוש גרמני של המזרח התיכון. המודיעין הבריטי העסיק את עקיבא כסוכן סמוי בביירות ובדמשק. הוא הוצב בכיכרות המרכזיות כמצחצח נעליים, והשתמש בידע השפות שלו כדי להאזין לשיחות של לקוחותיו ולדווח למפקדיו. ב–1944 החליט המודיעין הבריטי לצמצם את הקשר עם מסתערבים עברים. עקיבא עמד לחזור ארצה.
 

כישוריו המבצעיים של עקיבא היו לשם דבר בין ראשי ההגנה. משוויתרו הבריטים על שירותיו, החליט ראש המוסד לעלייה ב' (העפלה) שאול אביגור (מאירוב) לגייס את עקיבא לסייע במפעל ההעפלה היבשתית של עולים בלתי לגאליים מסוריה, מלבנון, מפרס, מטורקיה ומעיראק, וגם מאירופה המשוחררת, דרך גבולות סוריה ולבנון - לארץ ישראל. הוא קיבל תעודת זהות סורית חדשה על שם איברהים אל–ג'בלי, בכסות של סוחר גבינות וצמר מדמשק שמרכז פעילותו היה בסוריה ובלבנון. 
 

יאני אבידוב שניהל את סניף “המוסד לעלייה ב'" בסוריה ובלבנון בשנים 1944–1945, כתב: “עוד בטרם הגענו לסוריה מצאו הם (היהודים - א"מ) דרכים שונות להגיע ארצה... רק עם הופעתו של עקיבא, הבחור מראש פינה רחב־הכתפיים והשקט, אשר בת־צחוקו מאירה תמיד את פניו, הנראים כערביים, נשתנה הדבר. הוא הצליח להסדיר את נדידת המעפילים. הוא שילם לבסוף בעד עבודתו הנועזת והגדולה הזאת בשלוש שנות מאסר בבית הסוהר בדמשק. בעיקר חייבים לו תודה יהודי סוריה וילדיהם, אשר זכו לעלות לארץ בתקופה זו שלמים ובלא מכשולים. סוריה הייתה למרכז העלייה גם בשביל יהודי טורקיה, עיראק ופרס. משם הם היו מצטרפים אל השיירות הצועדות לארץ".
 

לפי ירוחם כהן, שפיקד על המחלקה הערבית בפלמ"ח, הכין את הנוער היהודי בסוריה ובלבנון להגנה עצמית ופיקד על מחלקת המודיעין בפלמ"ח, עקיבא היה “האיש המרכזי בעת ההיא בארגון העלייה הבלתי לגאלית בסוריה ולבנון". 

עקיבא פינשטיין בשנות ה-40 בהיותו איש מודיעין. צילום: אלבום משפחתי

"הקורבן של הקמת המדינה"

פעילותו הנמרצת של עקיבא פגעה קשות במבריחים המקומיים, שעד אז הובילו גם מסתננים פרטיים וגם את מסתנני המוסד, כשהם שודדים את כספם ואונסים את נשותיהם ואת בנותיהם. עקיבא השתמש במשאיות שלהם, כמו גם במשאיות של חיילים עברים ששירתו בסוריה ובלבנון, במסגרת הצבא הבריטי. כתוצאה מכך פחתו מאוד רווחיהם של המבריחים. הם דיווחו על פעילותו הבלתי חוקית לשלטונות הלבנוניים. ב–26 במאי 1946, שעה שישב עקיבא בבית קפה בביירות עם עוד פעילים ותכנן משלוח מעפילים נוסף, הוא זיהה באינטואיציה הגאונית שלו סוכני משטרה בלבוש אזרחי המקיפים את המקום. הוא הורה לנוכחים לעזוב בשקט, ובעצמו פרץ בריצה לכביש, כדי למשוך את הסוכנים אחריו. הוא העריך כי יוכל להתחמק מהם בסמטאות ביירות, אך טעה. הוא נתפס, נעצר ועבר עינויים קשים.
 

עקיבא סיפר לחיים גורי: “עברתי חקירה קשה, עינויים, פאלאקות. משכיבים אותך על הבטן, קושרים אותך או נותנים את רגליך בסד ומצליפים על כפות רגליך בשוטים רטובים כדי להעלים את עקבות המלקות. השוט עשוי מזנבו של שור. אחר כך טובלים את רגליך במים ומוליכים אותך בחדר כדי לחדש את מחזור הדם ולהעלים את הסימנים. זה נמשך לסירוגין עשר דקות, חמש דקות. מים, מנוחה וחוזר חלילה. העינויים באים לצורך גרימת כאב והטלת אימה מפני המחר. תחילה אתה מקבל מנה ראשונה כמקדמה. הם חכמים. הם יודעים כי בעינויים ממושכים מדי האיש מתחשל או נשבר מבחינה פיזית, ומת".
 

עקיבא הוחזק בצינוק שבועיים, ומדי יום הוצא משם להמשך העינויים. הוא דבק בגרסתו שהוא אזרח סורי העובד בלבנון. הוא נשפט לחצי שנת מאסר על החזקת דרכון סורי מזויף. כל המאמצים של ג'מיל הררי, השליח של ירוחם כהן ששוגר כדי לסייע לו, כמו גם של פעילי הקהילה היהודית בעיר, לשחררו - עלו בתוהו. לאחר חצי שנת מאסר הוסגר עקיבא לסוריה, משהתברר שהוא נשא תעודת זהות סורית מזויפת, ושם הוגשה נגדו תביעה על זיוף תעודת זהות. באותו זמן לא נודעה לסורים עובדת היותו שליח מארץ ישראל.
 

אביגור החליט לשלוח את אחד הבכירים שלו, שלמה הלל, כדי לחלץ את עקיבא. הלל הגיע לביירות עם דרכון עיראקי על שם סלים הלל. ביומן המבצעים של המוסד נרשם ב–9 באוקטובר 1947: “היום יצא שמאי (הלל) לרותי (לבנון)". מפי הפעילה היהודייה המקומית, אלסית (גברת) רנה, התברר לו כי עקיבא נשפט, ישב בכלא ונמסר לסוריה, וכי הפעילים הציונים שם מסוכסכים זה עם זה ומשתדלים להכשיל אלה את אלה. זה הטעם, לפי גברת רנה, שהתפארה באוזני הלל כי “היא מסוגלת לסובב את חברי ממשלת לבנון על אצבעה", שהיא לא שחררה את עקיבא.
 

מביירות נסע הלל לדמשק. שם התברר לו כי בסוריה היה עקיבא בן יקיר של מנהיגי הקהילה, למשל דרך ג'מילה, בתו של חיים ממרוט, מעשירי קהילת דמשק, שהייתה נשואה לאלי זאגה, מעין “קצין המבצעים" של הפעילות הציונית בעיר. 
 

נתן זרחיה, בנו של חיים, המתגורר היום בחולון, סיפר: “לאבא היו קשרים אישיים עם כל ראשי השלטון. הוא ייצא לאירופה ובייחוד לגרמניה, גם בזמן המלחמה, דרך צרפת של וישי, גרעינים שהיו חומרי גלם לתרופות ולבשמים. את הגרעינים הוא רכש מאריסים בכפרים, שהיו שייכים לראשי השלטון במדינה. בבר־המצווה שלי נכחו שר המשטרה הסורי, המפכ"ל, מפקד בית־הסוהר, ראש העיר דמשק ואחרים. אבא דאג מדי יום לאוכל כשר לעקיבא ולתנאים משופרים". 
 

לפי הלל, “בדמשק פגשתי באלי זאגה. יליד הבירה הסורית, שחור עיניים, רזה וחסכן בחיוכיו, שעמד בקשר מתמיד עם אנשינו ונשא בדאגה היומיומית לעקיבא. מזאגה למדתי שעקיבא גמר למעשה את תקופת מאסרו בדמשק, וששחרורו מתעכב רק משום שממשלת לבנון לא הודיעה אם יש להחזירו לידיה".
 

לעקיבא היה משרת בכלא והוא הנהיג את האסירים הדרוזים והבדואים. עד מהרה התברר להלל כי המצב מורכב יותר: כדי להגן על עקיבא, נשכר בניגוד לדעתו של זאגה עורך הדין מוניר קסקס, ממנהיגי מפלגת הבעת' האופוזיציונית, שהפך את המשפט לפוליטי, נגד השלטון, ולא היה מוכן להגיע לשום הסדר מתחת לשולחן, כפי שהיה אפשר לעשות אז. 
 

הלל: “היו לי עם קסקס שיחות ארוכות. הוא היה מוסלמי קיצוני. הוא ידע שאני מארץ ישראל. מטרתו לא הייתה לשחרר את עקיבא אלא להשמיץ את השלטון בעניין זכויות האדם. הוא רצה לעשות משפט ראווה. הוא הכניס לראש של עקיבא שיוציא אותו זכאי לחלוטין, ועקיבא האמין לו". 
 

הלל נפגש בכלא עם עקיבא, כעוזרו של קסקס, ולדבריו “כל חזותו אמרה ביטחון עצמי וגאווה, ואלמלא לבוש האסירים שלו יכולת לחשוב שאחד מפרנסי העיר מקביל את פניך".
 

במהלך התרגילים של קסקס התקבלה באו"ם החלטת החלוקה של כ"ט בנובמבר להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ופרצה מלחמת העצמאות. בשלב זה לא היה שום סיכוי להשיג פסק דין אוהד. 
 

לאחר חודש של קרבות, כשבעולם הערבי כולו, ובעיקר בסוריה, גאתה התעמולה נגד היהודים ונגד מטרת הציונות, ניתן פסק דין: שלוש שנות מאסר.

בפגישה האחרונה הציע הלל לערער על פסק הדין. עקיבא השיב: “אין טעם. שום דבר לא יעזור. אני קורבן של הקמת המדינה. אני אתגבר. הלוואי שלא יהיו לנו קורבנות גדולים יותר. העיקר שתצליחו". 
 

הלל סיפר: “דמעות נקוו בעיני, רק בקושי התגברתי על עצמי כראוי למעמד. חשתי כי אני עומד במחיצתו של גיבור לאומי, פשוטו כמשמעו. במעט הזמן שנותר לנו דיברנו על סידורים מעשיים. תחבתי לידו סכום כסף ואמרתי לו כי אשאיר כסף לאלי זאגה ואקבע את הסידורים להעברת כסף בעתיד".


“מרגל חשוב אצלכם"

עד אמצע מלחמת העצמאות היה מצבו של עקיבא בבית הסוהר יותר מסביר. לינדה זאגה וג'מילה ממרוט הביאו לו אוכל מדי יום. יחסי אהבה נקשרו בין לינדה לעקיבא, שהתחייב בפני שלמה, אביה, שאחרי השחרור השניים יעלו לארץ ישראל ויתחתנו. 
 

לפי בנו של עקיבא, אורי, סיפר לו אביו שפעם ניסו מוסלמים להתנקש בחייו. הגיע אליו מידע מוקדם והוא הכין מוט ברזל והרג את המתנקש. על כך הוא ישב בצינוק זמן מה, אך כבודו עלה בעיני האסירים והסוהרים, והוא היה האיש המכובד ביותר בבית הסוהר.
 

ביוני 1948 התהפך הגלגל. ב–10 ביוני כבשו הסורים את המושבה משמר הירדן. בקרב נהרגו 15 אנשים מתושבי וממגיני המושבה, אחד מהם כרמי גרבוסקי, בן דוד של עקיבא, שלחם עד מותו בגבורה. 29 מהמגינים שנותרו בחיים נפלו בשבי ושהו בו 13 חודשים. בין השבויות הייתה רבקה, אמו של כרמי ודודה של עקיבא.
 

אחיו החורגים של עקיבא, גאולה ואברהם אבן חן (פיינשטיין): “במושבות הגליל התלחשו שעקיבא נמצא בשליחות ריגול בסוריה. אחת השבויות אמרה לחוקר הסורי: ‘בן אחיה של רבקה הוא מרגל חשוב אצלכם'". 
 

מאז, לא רק שמצבו של עקיבא הורע מאוד והוא עבר עינויים קשים, אלא שהסורים גם אסרו את אלי זאגה ופעילים ציונים אחרים מן הקהילה המקומית, בהם חיים ממרוט. לפי נתן ממרוט, אביו שוחרר לאחר זמן קצר, אך על גיסו אלי נגזרו תשעה חודשי מאסר, הוא עונה קשות, וציפורניו נעקרו מאצבעותיו.
 

על העינויים בכלא הסורי סיפר עקיבא לחיים גורי: “התחילו בפאלאקות. אחר כך עברו למכות חשמל. מחברים לגופך אלקטרודות ומעבירים זרם המקפיץ אותך באוויר לגובה. אתה נופל ונחבט. החשמל מזעזע אותך. מעביר בך צמרמורת, זינוק ונפילה. אחר כך שמים בין אצבעותיך פיסות עץ ולוחצים עד שבירת אצבע. אמצעי אחר: יש להם צבתות מעץ. הם תופסים את ציפורניך ומושכים. החקירה נמשכה חודש".
 

ב–1949 מונה איש המודיעין המהולל אברהם דר (ג'ון דרלינג) שלימים הכשיר את חברי מחתרת “הפרשה" במצרים ויזם את הקמתה של סיירת מטכ"ל, לראש סניף המוסד במטולה, שפעל להמשך הסתננות יהודים מלבנון ומסוריה לישראל. דר הכיר את עקיבא עוד מן התקופה שבה שירתו השניים בפלמ"ח והוכשרו לתפקידיהם. 
 

דר: “יצרתי קשר עם מבריחים מסוריה שהגיעו לצורכי עסקיהם למטולה. אחדים מהם היו בעלי קשרים עם ראשי השלטון שם. העברתי באמצעותם פתקים וחבילות לעקיבא, ותכננתי להבריח אותו בעזרתם. אבל לפני שניגשנו למבצע, הוא שוחרר". 
 

לדברי שלמה תירוש וחיים זאגה, בניו של אלי: “אבא שוחרר ב–1949. באותו יום ארזנו את החפצים ונסענו לביירות. התגוררנו שם שלושה חודשים אצל אחות של אמא. אבא קבע עם שני דייגים שהסכימו להוביל אותנו בסירת מפרש מלבנון למדינת ישראל. היינו שמונה בסירה: אבא, אמא, ארבעה ילדים ושני דייגים. לאחר יומיים התקרבנו לחופי עכו. ירו עלינו משם. המשכנו לחיפה. אחד הדייגים שחה לחוף וצעק בערבית ‘הבאתי יהודים'. אסרו את כולנו, עד שבא לבית המאסר יגאל אלון ושחרר אותנו". 
 

במאמץ לשחרר את עקיבא נחטפו ב–1950 שני קצינים סורים, שהוחזרו תמורתו. לאחר כשנה עלו ארצה, דרך קפריסין, שלמה זאגה ובתו לינדה, שנישאה לאחר זמן קצר לעקיבא. הם התגוררו בראש פינה ועקיבא הפעיל סוכנים ערבים ביחידה 504. 
 

יום אחד הגיעו למושבה מחסלים ערבים כדי לרצוח את עקיבא, אך הם ירו בטעות לחלון ביתו של אביו. משה ירה בחזרה, והם ברחו. משפחת פיינשטיין עברה להתגורר בבניין המשטרה, ומשם עברה לטבעון. בסופו של דבר התמקמה בירושלים. עקיבא נפטר ב–1975. לינדה ב–1996.
 

בנו אורי סיפר: “מדי בוקר, כשכולם בבית עדיין ישנו, אבא האזין לחדשות בערבית מתחנות רדיו בלונדון ובדמשק. הוא קרא הרבה ספרות ערבית. הוא היה איש רעים להתרועע: אירחנו בבית המון ערבים ודרוזים והתארחנו אצלם. פעם התארחנו במשך שבועיים אצל חברים בעוספיה והם התארחו אצלנו בירושלים במשך שבועיים. על ילדותו אבא לא דיבר. על הפעילות בלבנון ובסוריה הוא דיבר מעט מאוד. כשהיה מושל הגליל בא לביתנו בטבעון סבא משה מראש פינה. אמא אמרה לאבא ‘אביך בא לבקר אותך. הוא השיב ‘תגידי לו להסתלק, אין לי אבא!'".


בנו של אלי זאגה - שלמה תירוש


בנו של אלי זאגה - חיים זאגה


בנו של חיים ממרוט - נתן זרחיה. צילום: אורי מילשטיין


בנו של עקיבא אורי פינשטיין


אחיו למחצה של עקיבא פינשטיין אברהם אבן חן

צילומים: אופירה לוי