הודעת שירות הביטחון הכללי הייתה סטנדרטית, כדרכן של הודעות מהסוג הזה שמסתירות טרגדיה. מורדא עדאיס, רוצחה בן ה־16 של דפנה מאיר בפיגוע בעתניאל, נאמר שם, צפה בטלוויזיה הפלסטינית, ובעקבות התכנים שראה, יצא לבצע את הרצח הנורא. התקשורת הישראלית עטה על הממצא. לא בכל יום מאשים גוף סמכותי, בעל אמינות גבוהה, את הטלוויזיה של אבו מאזן בעידוד לרצח. השאלה עקרונית. בשיח הפוליטי קיימת מחלוקת חריפה סביב השאלה מה תפקידה של הרשות עצמה ועד כמה היא, מבין כל השחקנים במחנה הפלסטיני, תורמת לעידוד גל הסכינאות.

אתמול בבוקר, 12 שעות לאחר אותה הודעה, עדכן השב”כ את ההודעה לשאלת הח”מ וקבע כי הרוצח הצעיר דיבר על ערוצים פלסטיניים באופן כללי, ולאו דווקא על הערוץ הממלכתי שמפעילה הרשות. משמעות ההבהרה היא שאפשר כי הנער הוזן מתכנים שצרך בערוץ הטלוויזיה של חמאס, למשל, או בדומיו. בינתיים, מקהלה של עיתונאים ישראלים ייחסה את כוונות הזדון לאבו מאזן ולתחנת הטלוויזיה שתחת פיקודו.

הדוגמה הקטנה הזאת ממחישה עד כמה שטחי הדיון בנוגע לטענות ההדדיות בין ישראל לרשות על הסתה. כה שטחי, שלעתים נדמה כי איש אינו רוצה באמת לפתור את הבעיה. הנה כמה שאלות שהשיח על הסתה טרם העניק להן מענה: האם תכנים קיצוניים שצורכים הצעירים הפלסטינים בטלוויזיה או ברשתות החברתיות אכן מניעים אותם לצאת לרצוח? אם התשובה חיובית, מדוע נחשפים מאות אלפי פלסטינים לשידורים האלה, ובכל זאת אינם יוצאים לפגע? שאלה נוספת: למי השפעה גדולה יותר על רוצחים לאומנים – לתכנים ולססמאות, או שמא למציאות החיים של הפלסטיני הממוצע?

בשאלה נוספת, עד כמה שזה מפתיע, מעטים נגעו אי פעם: מה בדיוק ייחשב הסתה? “אבו מאזן הוא מגדולי המסיתים לטרור, מכחיש שואה ותיק ושותף של חמאס בממשלה”, התבטא לפני שנה שר החינוך נפתלי בנט. “מי שראשו מרוח בטרור, לא כדאי לו לצאת לשמש”. האם זו הסתה נגד ראש הרשות או רק הבעת דעה, הגם שאינה נעימה לאוזן הפלסטינית? וכאשר סאיב עריקאת מאשים כי ישראל רוצחת פלסטינים בדם קר, האם יש בכוחם של דבריו להוציא צעירים פלסטינים לדקור ישראלים?

הדיון על הסתה נפתח מחדש על ידי המחבל עדאיס. צילום: תקשורת שב"כהדיון על הסתה נפתח מחדש על ידי המחבל עדאיס. צילום: תקשורת שב"כ



מתנחלים ודיפלומטיה


במחנה הפלסטיני כעשרה ערוצי טלוויזיה. למעט אל־אקצא של חמאס, אף לא אחד מהם פופולרי במיוחד. הערוצים האלה מבטאים את השיח ברחוב הפלסטיני, לרוב לפי רוח ההשתייכות של בעליהם. הם משדרים הרבה חדשות, בעיקר מהשטח, ראיונות בנושאים אקטואליים וסדרות דרמה, רובן מיובאות מסוריה, מלבנון או ממצרים. את ההתייחסויות האנטי־ישראליות תמצאו בעיקר בשידורי החדשות ובהתבטאויות של מרואיינים או של מגישים. בערוץ אל־אקצא תמצאו את העידוד לפיגועי רצח גם בקליפים המשודרים בין תוכנית לתוכנית.

בחמאס ישמחו לקראת כל רצח של ישראלי. בערוץ הממלכתי של הרשות ירבו לספר על המתיחות עם המתנחלים, על הפעילות הדיפלומטית של אבו מאזן ואנשיו ועל מאמצי הפיתוח של משרדי הממשלה. ערוץ אל־קודס, המזוהה עם הג'יהאד האסלאמי, מצטיין בדיווחים מהירים מהשטח, בעיקר בשעת אירועים. בנוסף לכל אלה, פועלים גם ערוצי טלוויזיה פרטיים.

למרות זאת, הפלסטינים מעדיפים את ערוצי הטלוויזיה מהעולם הערבי, בראשם אל־ג'זירה, או ערוצי הבידור הלבנוניים. בתחנות אלה העיסוק בנושאים הפלסטיניים מצומצם מאוד, במיוחד מאז פרוץ אירועי האביב הערבי. 

בכל מקרה, צפייה בערוצי הטלוויזיה הפלסטיניים בימים אלה אינה תחביב שיעשה טוב לאוזן הישראלית ולעיניה. האווירה ברחוב הפלסטיני ובצמרת הפוליטית אחידה ונשענת על טענה קשה. ישראל, סבורים שם כולם, מוציאה להורג את הצעירים שלנו. הטענה הזאת נשענת על העובדה שמעטים יצאו בחיים מפיגועי הדקירה. מבחינת הפלסטינים, רבים מהדוקרים אפשר היה לנטרל ללא מוות, אבל הישראלים בוחרים אחרת במכוון, ולכן לשיטתם קיימת בקרבם מלכתחילה כוונה להרוג.

“אלה פעולות יחיד, פעולות גבורה”, הילל ג’יבריל רג’וב את מעשי הדקירה הרצחניים בראיון טלוויזיוני שהעניק באחרונה, “אני משבח אותן ומברך את כל מי שביצע אותן. כולנו גאים בהם”. סאיב עריקאת, אישיות מתונה יחסית מבין אנשי המטבחון של מחמוד עבאס, האשים את ישראל ברצח ילדים. “אני חושש”, הוא אמר במסיבת עיתונאים לפני כמה שבועות, “שהמודל הזה של הוצאות להורג בידי ישראל יתרחב לכלל מעשי הרג קולקטיביים”.

בערוץ הטלוויזיה של חמאס, אל־אקצא, השבחים של רג’וב הופכים לפרצי שמחה כאשר ישראלי נופל חלל מידי מפגע פלסטיני. מגישי הערוץ מאיצים בציבור להתמיד במעשים האלה ורואים בכך תחנה מוצלחת במאבק הפלסטיני לשחרור. “הפיגוע הזה הוא מסר חזק לכובש”, אמר אחד המרואיינים בערוץ הזה אחרי הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע באוקטובר האחרון, שבו נהרג סמל עומרי לוי. “גורלו הוא ללכת מכאן או לעלות לגרדום”.

ביום חמישי האחרון הזמין אבו מאזן ללשכתו נציגים מעשרה כלי תקשורת ישראליים לשיחה כבת שעה. הראיס, בן 82, מעשן כבד, מקבל מאנשיו סקירות יומיות מתוך העיתונות הישראלית ובקי היטב במתרחש אצלנו. הוא מכיר גם את הטענות הישראליות נגדו על הסתה, ולכן החליט להקדיש להן דקות ארוכות מדבריו. “לפי הדוחות שאני מקבל”, אמר בפתח הדברים בפגישה, “גם אצלכם במערכת החינוך יש הסתה, וגם בתקשורת”.

“אני שומע הרבה התבטאויות נגדי על כך שאני מסית”, אמר אבו מאזן. “זה יוצא מראש הפירמידה וגם מפי השרים. קוראים לי ‘טרוריסט דיפלומטי’ או ‘טרוריסט מדיני’. אני מבקש: תראו לי היכן אמרתי דברי הסתה, ואתייחס לזה. באף מקום לא תמצאו דברי הסתה מפי. מעולם לא קראתי להרס וחורבן, אלא רק לחידוש המשא ומתן לשלום עם ישראל”.

עבאס חזר על עמדתו כי הוא תומך בהתנגדות עממית – שם קוד להפגנות ומחאה בדרכי שלום – וכי הוא נגד אלימות. “איני מוכן שתישפך ולו טיפת דם אחת, של ישראלי או פלסטיני”, הוא הוסיף, ופנה לצטט פסוק ידוע מפרק “השולחן הערוך” בקוראן. זהו פסוק מעניין, גם בגלל תוכנו, וגם מכיוון שהוא מוכר לאוזניים ישראליות: את הציטוט המקורי ששימש לו תוכלו למצוא במסכת סנהדרין במשנה. “מי שקוטל נפש אחת, לא תחת נפש, ולא על שחיתות בארץ”, נכתב בפסוק 31, “כאילו קוטל את האנשים כולם”.

אבו מאזן טען כלפי ממשלת ישראל כי אינה רוצה כלל לפתור את בעיית ההסתה. בפסגת וואי פלנטיישן בארצות הברית, שהתכנסה לפני 17 שנה, החליטו ישראל והרשות הפלסטינית להקים ועדה משותפת לדיון במקרי הסתה משני הצדדים. “הוועדה פעלה שישה חודשים, ומאז שבתה”, טען אבו מאזן בפנינו, העיתונאים הישראלים, “כל פגישה מאז, שהייתה לנו עם הישראלים בנוכחות האמריקאים, ביקשנו לכנס אותה שוב”.



במורד המדרון


במהלך חודש דצמבר נאסף במשרדי מתאם פעולות הממשלה בשטחים חומר רב מתוך שיחות שנעשו עם נערים פלסטינים העצורים בידי ישראל. כ־400 בני עשרה מוחזקים בכלא עופר ליד רמאללה, רובם באשמת יידוי אבנים או ניסיונות דקירה שסוכלו. זהו דור המפגעים הבא. אם לא יחזרו לדרך הישר, בתוך שנתיים או שלוש נפגוש בהם בכבישי השומרון, במחסומי צה”ל ובערי ישראל, עם נשק חם ומבט רצחני בעיניים.

הממצאים מלמדים כי מה שנקרא בישראל “הסתה” כלל אינו משחק תפקיד אצל הנערים. מעטים מהם צופים בערוצי הטלוויזיה בכלל. עיקר התוכן הווירטואלי שלהם מגיע מהטלפון הנייד, ושם הם מרבים לצפות בסרטי פעולה או במוזיקה עדכנית. מעטים מהם פגשו ישראלי אי פעם, פרט לחיילים במחסום. חמאס, הג’יהאד האסלאמי ודומיהם אינם מדברים אליהם. רובם חוו עימותים קשים עם הוריהם, לרוב אלימים, והממצא הבעייתי מכולם: המגע המשמעותי ביותר שלהם עם הסכסוך הוא בהיכרותם עם הרוגים. קרוב משפחה, חבר או מכר בשכונה. זרמי הרחוב והכפר, הם אמרו, מעודדים את הנקמה על מותם.

השיחות שניהלו הגורמים הישראליים עם הנערים האלה מתסכלות מאוד. המסקנה שהתגבשה במערכת הביטחון הייתה שהילדים האלה מצויים בשלב המסוכן ביותר של המדרון שאליו מיועדים פושעים. במקום שבו לאף גורם סמכותי אין השפעה יעילה עליהם. לא לרשות הפלסטינית, לא לאבותיהם, ואפילו לא לארגונים החמושים עצמם. הצרה היא שאם הם יידרדרו לסמים, יש משטרה וגורמי רווחה ברשות הפלסטינית שיטפלו בהם. כשזה מגיע לפעילות לאומנית – מעט מאוד יכולה ישראל ויודעת לעשות. הטיפול היעיל להחזירם בתשובה, יגיד לכם פסיכולוג מתחיל או עובד סוציאלי, אינו ביטחוני.