מיום רביעי עסק כל מדור אפריקה רק באיסוף מידע על נמל התעופה באנטבה. התוצאות היו דרמטיות: בספרייה הלאומית בירושלים נמצאה מפה בקנה מידה של 1:50,000 של אנטבה, שיכולה הייתה לסייע בתכנון המבצע. מאיש מילואים ביחידת "חצב" באמ"ן, שהיה לפני כן סגן שגריר ישראל באוגנדה, קיבל דקל אטלס של אוגנדה ובו תצלום אווירי של נמל התעופה.

(לחלק הראשון בתחקיר המיוחד)

מאחד הטייסים ששירת באוגנדה התקבל תצלום אוויר של נמל התעופה, לרבות הטרמינל הישן שבו הוחזקו החטופים, שהלה צילם להנאתו. במקביל, אידי אמין ביקר בו ביום את החטופים, בחברת צלמי טלוויזיה, והצילומים סיפקו, בזמן אמת, את רוב המידע הנחוץ על יעד החילוץ. לפי דקל, רוב המודיעין החיוני למבצע נאסף ונותח כבר ביום רביעי, והועבר לברק, לרבות מיקומן המדויק של נקודות תדלוק המטוסים. לצה"ל היו אז רק שני קרנפים שיכלו לטוס לאנטבה, הלוך וחזור, ללא תדלוק נוסף.

במקביל, בצוות ברק הועלו תוכניות חילוץ שונות. לפי רן בג: "מוטה הגדיר את הרעיונות כשרלטניים, ואמר שממשלות צרפת וישראל יפתרו את הבעיה. שלושה ימים לפני המבצע השתעשעו הקברניטים ברעיון שהמטוס יגיע איכשהו לצרפת והכל יסתדר. ללמדך באיזה עולם בלתי מציאותי חיינו. התוכנית שזכתה ללעג ולבוז באותו שלב היא שבוצעה לבסוף".

התוכנית שהתגבשה בהתחלה הייתה להצניח צוות של קומנדו ימי וסירות גומי באגם ויקטוריה. הללו יגיעו לנמל התעופה, יחסלו את המחבלים, ואז אידי אמין יאפשר להחזיר את החטופים. סיפר סגן מפקד טייסת 131, נתי דביר: "בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי הצנחנו לים שלוש פעמים, מול חופי עתלית, אנשי קומנדו וסירות. פעמיים הסירות התנפצו, ורק בפעם השלישית והאחרונה הן החזיקו מעמד".

אלא שאז אנשי דקל גילו, בספר על אגם ויקטוריה שמצאו באוניברסיטת תל־אביב, שבאגם שורצים תנינים. וכשפענחו וניתחו את צילומי האוויר מצאו גם שחופו של האגם בוצי מאוד. אופציית הצניחה לאגם הוסרה.

בינתיים, בדיוני צוות ברק, טען אמבר שמתוך ניסיונו אם ינחת מטוס לא מזוהה בנמל תעופה כלשהו, ייקח לאנשי מגדל הפיקוח דקות אחדות עד שיבינו את פשר האירוע ויפעילו נגדו אמצעים. זמן זה יספיק לכוחות מיוחדים של צה"ל להשתלט על נמל התעופה באנטבה ולחסל את המחבלים. תובנה יצירתית זאת הפכה את ההצעות "ההזויות" של פלד לריאליות מאוד. קצין צנחנים וחי"ר ראשי, תא"ל דן שומרון, שחזר מהתרגיל בסיני ביום רביעי בערב, מונה לפקד על ההכנות לחלק הקרקעי של המבצע. תיאום כל הגורמים הועבר מברק לשי תמרי. את החלק האווירי תכנן ותיאם אמבר.

עבדו על הרמטכ"ל

ביום רביעי שחררו המחבלים 47 נשים, ילדים וזקנים שאינם יהודים, ולמחרת, ביום שבו פקע האולטימטום, הם שחררו את הגברים הלא יהודים. כולם הוטסו לפריז. בלחץ משפחות החטופים הישראלים נכנעה ממשלת ישראל והודיעה שהיא מקבלת את דרישות החוטפים, ותשחרר 40 מחבלים מבתי כלא בישראל. האלוף (מיל') רחבעם זאבי טס לפריז כדי לנהל את המו"מ. לאור כניעת ישראל, המחבלים דחו את משך האולטימטום עד יום ראשון, 4 ביולי. במקביל טס לפריז צוות בראשות עמירם לוין כדי לתחקר את המשוחררים. אחד מהם היה קצין צרפתי שמסר להם מידע שהשלים את מה שאסף דקל.

למרות כל אלה, רבין ומוטה התנגדו לפעולה צבאית. לפי אביהו בן נון, שהשתתף בחלק מהישיבות כנציג חיל האוויר, רבין הקדיש הרבה אנרגיה כדי להקניט את פרס, ולהראות לכולם ששר הביטחון של ישראל אינו מבין דבר. רבין חזר שוב ושוב על טענתו שאין די מודיעין, אף שלפי דקל, ברוב הפעולות המיוחדות של צה"ל לפני כן היה פחות מודיעין.

לפי מוטה, באחד הדיונים ביום חמישי אחרי הצהריים לקח אותו הרל"ש של רבין, אלי מזרחי, למרפסת, והציע לו להשלים את המודיעין שחסר לרבין בעזרת קשרים שיש למוסד עם מדינות אפריקאיות. "מבחינתי", אמר מוטה, "תרמה שיחה זו יותר מכל להפיכת הפשיטה לאנטבה מתוכנית כללית למבצע".

לפי העיתונאי אהרון קליין, ראש אגף המבצעים "קיסריה" במוסד, מייק הררי, סיפר לו שהוא הפעיל סוכן יהודי-אמריקאי בעל רישיון טייס, שכינויו (ואולי שמו הפרטי) היה "דיוויד".

המוסד שכר ביום שישי מטוס קל בקניה והעמיד לרשות דיוויד מצלמה משוכללת. דיוויד טס לבורונדי, נחת, ומיד חזר לקניה דרך אוגנדה. מעל שדה התעופה באנטבה הוא דיווח למגדל הפיקוח שעליו לנחות נחיתת אונס, ובינתיים צילם פעמים רבות את הטרמינל שבו שהו החטופים וגם כל פינה בסביבה. האישור לנחות ניתן. הוא נחת, הסתובב שם זמן מה, דלה מידע רב מהעובדים האוגנדים ומן החיילים. לטרמינל שבו שהו החטופים לא אפשרו לו להיכנס. משם הוא חזר לניירובי ומסר את שללו לצדוק, סגנו של הררי.

הטרמינל באנטבה. צילום: ראובן קסטרו

ביום חמישי התקיים ב–18:45 דיון רב-משתתפים בלשכתו של פרס בתל אביב בשאלה אם תוכניתם של פלד, אגסי ואמבר (שבסוף בוצעה) ניתנת לביצוע. לפי מוטה, "לא ייחסתי לדיון כל חשיבות, שכן מבחינתי אין כל תוכנית ללא מודיעין - ומודיעין טרם היה". קותי ושומרון הציגו את התוכנית. סגנו של פלד, תא"ל רפי הר-לב, תיאר את מסלול הטיסה והעריך שהתדלוק באנטבה יימשך כשעה, אך בנושא זה יש אי ודאות. הערה אחרונה זאת עלולה הייתה להכשיל את המבצע. לקראת השלב הראשון בדיון העריך שומרון את סיכויי ההצלחה ב־100%. הר–לב העריך במעל ל־70%. קותי: "זאת פעולה שלא הייתי מודד אותה ב–60%–50%. זאת פעולה שאפשר לבצע". מוטה סירב להביע דעה בפורום הרחב.

לאחר דברים אלה פרשו רוב הנוכחים ונותרו פרס, מוטה, קותי ופלד.

פרס: "מה אתה אומר, מוטה?".

מוטה: "נחים".

פרס: "אתה אומר את זאת בחיוך. העניין רציני מאוד. אילו רק אפשר היה לעשות זאת. ההבדל הוא בין תולעת יעקב ותולעת ישראל".

מוטה: “אתה הולך לסביבה עוינת עם טיסה, כפי שהיא באה לידי ביטוי, נחיתה בשדה שהוא בעיקרון שדה עוין. זה בשביל המטרה שעליה מדובר, זה מעבר ומחוץ לתנאי המקצוע... לעשות אותו במוצאי שבת זאת שרלטנות... עם ג'יימס בונד, לא איתי. מדברים על מבצע צה"לי שהמטרה שלו להוציא כך וכך אזרחים. אם לא יהיה מודיעין למבצע, לא יהיה מבצע...".

ביום שישי, אחרי שהגיע מקניה מידע מהטיסה של דיוויד, שאישר את כל מה שנכלל בתיק של דקל - שאין תותחים וטילים נגד מטוסים באנטבה, שאין מחסומים בשדה התעופה הישן, ושניתן להגיע ללא קושי מהמסלול החדש, שעליו היו אמורים לנחות, לטרמינל הישן, המשיך רבין להתנגד ורצה לראות במו עיניו את תצלומי דיוויד.

למוטה לא הייתה סיבה להתנגד, אז הוא העלה קושי חדש: אומנם המטוס הראשון מתוך הארבעה שתוכננו אמור היה לנחות בין שתי נחיתות צפויות של מטוסים אזרחיים, אבל ייתכן בכל זאת שהשדה יהיה חשוך - האם טייסי הקרנפים, ולפחות מפקד הטייסת, שיקי שני, מסוגלים לנחות על מסלול חשוך? שני השיב בחיוב. מוטה ביקש להיווכח. נקבע כי לאחר רדת החשיכה יטוסו מוטה ורגב, בחברת בני פלד ואביהו בן נון, עם שני וצוותו, לשדה התעופה אופיר בשארם א־שייח', וישתתפו בנחיתה לילית ללא אורות.

חגיגות שחרור החטופים. צילום: שמואל רחמני

שני סיפר: "לפני כן התאמנו קצת בנחיתה על מסלול חשוך בשדה התעופה איתם, ליד רפיח, אך קשה לומר שהגענו למיומנות מבצעית בכך. היה לנו אז מגביר אור–כוכבים מן הדור הראשון, שהוא קשה מאוד להטסה. ניתן היה להיעזר במכ"ם מזג אוויר כדי להבדיל בין קו–ים לקו–חוף. לקחתי את הצוות שלי, בלא לדווח לאיש, ולפני התרגיל עם מוטה התאמנו, אומנם באור יום באופיר, כדי להכיר טוב יותר את השדה.

בערב טסנו לאופיר. כשהתקרבנו למקום, הנווט עובדיה חיפש על המכ"ם איפה בדיוק נמצא המסלול. כשהגעתי לגובה של עשרה מטר מהקרקע ראיתי שאינני נוחת על המסלול, אלא בין שני מסלולים. יכולתי לתמרן ולעשות פנייה חדה ולעלות על המסלול, אבל החלטתי באלפית שנייה לא לעשות זאת, כי מחצית ממערכת הביטחון ישבה אצלי בקוקפיט.

"החלטתי לעלות ולנחות בסיבוב הבא. כשנעצרנו, מוטה אמר 'מדהים'. בן נון הביט בי במבט מהורהר ולא אמר מילה. בני פלד לחש באוזני, כדי שמוטה לא ישמע, 'זה לא היה מספיק טוב, נכון?'. השבתי בלחישה: 'נכון, אבל באנטבה זה יהיה יותר טוב, כי שם המסלול קרוב לקו המים, וקל להבחין בו במכ"ם'. בני סיכם 'זה מספיק טוב בשבילי'".

חגי רגב: "היה לילה שחור. הבחנתי מה קורה, כי פעם היה לי מקרה דומה עם מוטה, בתוך ואדי, בתרגיל לקראת מבצע מוסק וכמעט התרסקנו. הכנסתי את האגרוף לפה ונשכתי חזק כדי לא לצעוק. הייתי אחוז אימה". מכיוון שהמבצע כולו היה תלוי בעקרון ההפתעה, תקלה כזאת באנטבה עלולה הייתה לעלות בחיי כל בני הערובה והמחלצים, וזאת עלולה הייתה להיות קטסטרופה לאומית. האם אמרת למוטה מה שראית והבנת?

"לא".

לא נהגת כהלכה, הרי זה בדיוק היה תפקידך. רבים סבורים שאנשי חיל האוויר עבדו על מוטה בעיניים.“אם חיל האוויר עבד על הרמטכ"ל בעיניים, זאת שערורייה וצריך היה להדיח את מפקד חיל האוויר".

אם מוטה היה יודע שכמעט הייתה תאונה, האם היה מאשר את המבצע?
"מעולם לא שוחחנו על כך ואין לי תשובה".




אין החזר על המונית

מוטה חזר משארם וחזה בשדה תעופה קטן במרכז הארץ בתרגיל–מודל של כוחות היבשה, עם ארבעת הקרנפים, שהיו אמורים לטוס למחרת לאנטבה. אף על פי שהייתה זאת הפעם הראשונה שבה הכוחות תרגלו את התוכנית שנסגרה באותו יום, לא היו שום תקלות. אבל עדיין נותרה בעיה בעקבות הערתו של רפי הר-לב, שהתדלוק באנטבה אינו בטוח.

שי תמרי סיפר: "היינו בפגישה אצל פרס. קותי, חופי, יאנוש ואני. דנו בנושא התדלוק. סוכם שננסה לתדלק בקניה. חופי קיבל את המשימה על עצמו ושלח בו ביום במטוס מיוחד את ראש אגף 'תבל' במוסד, נחום אדמוני, לקניה, להסדיר את נושא התדלוק. הנושא סודר. בלעדיו לא היה מבצע".

אבינועם מימון פיקד אז על טייסת תובלה 120 של מטוסי בואינג. לדבריו, "ביום שישי אחרי הצהריים קיבלתי הוראה לטוס לניירובי, להביא לשם כמה אנשי מוסד ואמ"ן, ולשוב מיד ארצה עם סרטי הצילום של הסוכן 'דיוויד' מנמל התעופה באנטבה". מכיוון שלמימון לא היה מעמד של קברניט מוסמך לטיסות בינלאומיות עם מטוס בואינג, הוא זימן בדחיפות את איש המילואים אמיתי לוין, קברניט מוסמך באל–על. הם המריאו בערב, עם אנשים שלא ידעו את זהותם (נחום אדמוני, אהוד ברק, צביקה גלר ואחרים).

כדי שבניירובי לא יזהו שהמטוס הוא צבאי, צבעו אותו בצבעי אל–על. עד שיצא לדרך, היה חציו בצבעי אל–על וחציו בצבעי צה"ל. אחרי חמש שעות טיסה נחתו בניירובי. אדמוני, ברק והשאר ירדו. איש המוסד במקום מסר לאבינועם חבילה ובה סרטי הצילום.

לוין: "באנו עם דלק רזרבי כדי לא לבזבז זמן תדלוק בניירובי. מיד יצאנו להמראה. כשהיינו במהירת אל–חזור של למעלה מ–150 קשר, אחד מארבעת המנועים התפוצץ. לא הייתה ברירה אלא להמשיך, ואז אמרתי לאבינועם שצריך לנחות כי אסור לנו לטוס עם שלושה מנועים וגם אין לנו די דלק לטוס באטיות ובגובה נמוך עקב התקלה. שאלתי את אבינועם 'האם חיוני להמשיך?'.

דגם שדה התעופה באנטבה. צילום: שמואל רחמני

הוא השיב 'אין לך מושג עד כמה זה חשוב!'. עשינו חשבון שנוכל בקושי להגיע לשארם. בגלל הטיסה האטית נכנסנו לאור יום וטסנו מעל בסיס מצרי. הגענו לשדה אופיר, שם החלטנו להמשיך בטיסה ישירה ללוד על טיפות הדלק האחרונות". בלוד חיכו להם אנשי אמ"ן שנטלו את הסרטים ומיהרו איתם למעבדה לפיתוח סרטי צילום בקריה.

אלי דקל הוא אדם דתי. באותה שבת ענה לטלפונים. בבוקר טלפן אליו קצין תורן והורה לו להגיע מיד לקריה, אבל הוסיף שצה"ל לא יכול לשלוח לו רכב, ושיגיע בכוחות עצמו. רס"ן דקל היה שותף ברכב צבאי עם עוד שלושה קצינים. באותה שבת לא היה זה תורו. הוא לקח מונית על חשבונו (צה"ל סירב להחזיר לו את הכסף בתום המבצע, כי הוא לא קיבל אישור חתום מאל"מ) והגיע למעבדת הפיתוח בקריה. שם פגש את מייק הררי שלקח ממנו עותק אחד של תמונות ורץ ללשכתו של רבין. דקל לקח את התמונות למשרדו, ובמשך שעתיים עסק בפענוחן.

דקל: "הודעתי לקצין התורן שעשיתי את העבודה. הוא אמר 'רוץ למשרד ראש הממשלה ותן לו'. למרות היותי חולה אסתמה רצתי 600 מטר ללשכתו של רבין. במסדרון פגשתי את יצחק נבון ששאל אותי לרצוני. הסברתי לו שאני ממהר למסור את התמונות לרבין. הוא הניח לי להמשיך. פרצתי לחדר אפוף עשן סיגריות, שהקשה עלי עוד יותר. רבין היה עסוק בהתבוננות בתמונות שהביא לו הררי ושכמובן לא אמרו לו דבר. ניגשתי אליו והראיתי לו את התמונות המפוענחות. עניתי לשאלותיו. הוכחתי לו שהצילומים אישרו את מה שהעברתי ביום רביעי. רבין היה מרוצה והורה לי ללכת".

לפי ראש אמ"ן מרדכי גזית שנכח באירוע, אלמלא התמונות המפוענחות שהביא דקל, רבין לא היה מאשר את המבצע. למחרת, בארבע לפנות בוקר, טלפן שמואל תמיר ליעקב אגסי, העיר אותו משנתו ואמר לו: "מגיע לך צל"ש. ביצעו בדיוק מה שהצעת ביום השני לחטיפה, והצליחו. החטופים שוחררו והם בדרך ארצה".