לפני כמה חודשים נקף מצפונו של דני הרינג. הוא התייסר כמה ימים ובסופם גמלה בלבו ההחלטה שמפניה נרתע 43 שנה. הוא ניגש לארגז שניצב כאבן שאין לה הופכין באחד מחדרי דירתו ומצא בין החפצים את שחיפש: שקית ניילון עתיקה שמוטבע עליה סמל חברת ההלבשה והטקסטיל לודז'יה. בזהירות הוא פתח אותה והוציא את תכולתה. שלוש מעטפות דהויות ועליהן כתובות בערבית ובול של הרפובליקה הערבית של מצרים. הוא הניח אותן על השולחן, התבונן בהן שעה ארוכה, ואז החזירן לשקית.

"החלטתי להחזיר את המעטפות למי שהן שייכות לו, או לפחות למשפחה", דני מסביר. הוא יצר קשר עם יחידת דובר צה"ל ובאמצעותה הגיע ליחידה לקשרי חוץ של הצבא. אנשי קש"ח קיבלו לידיהם את החומר ובחנו אותו יחד עם עמיתיהם המצרים. המעטפות, עלה מהבדיקה, שייכות לחייל או לקצין, ככל הנראה ממוצא קופטי, בצבא מצרים. כעת יש מאמץ משותף לאתר את הלוחם המצרי ובני משפחתו ולמסור להם אותן.

המעטפות הן מזכרת שדני נטל כשהיה חייל צעיר בעיצומם של הקרבות המרים במלחמת יום הכיפורים. הוא מצא אותן בשוחה שחפרו חיילים מצרים בגזרה הצפונית של חצי האי סיני. כמה גופות של לוחמים מצרים שנפלו בקרב היו מוטלות בשוחות סמוכות. השוחה שאליה הגיע דני הייתה ריקה. מבעד לחול בצבצו המעטפות. אינסטינקטיבית, בלי לחשוב, הוא לקח אותן והכניס לשקית הניילון, שבה שלחה לו אמו, זמן מה קודם לכן, גרביים ותחתונים.

קולה של אמא

רס"ן במיל' דני הרינג נולד ב–1954 בתל אביב ולמד בבית הספר עירוני ט' בעיר. אביו זאב היה משפטן וחבר כנסת. אמו ברוריה לחמה במצור בסטלינגרד במלחמת העולם השנייה והייתה אחות מוסמכת. לימים למד הרינג משפטים באוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות הוא שותף בכיר במשרד עורכי דין שעוסק בעיקר בדיני חברות ובנדל"ן.

הרינג הצטרף לטירונות של חיל השריון ב–1973 וסיים אותה כחניך מצטיין. תא"ל מרדכי ציפורי ענד לו את דרגת הטר"ש. גם את קורס מפקדי הטנקים, ב–1974, סיים בהצטיינות. הפעם אריאל שרון ענד לו את דרגות הסמל. הקורס התקיים בשדה התעופה פאיד, ממערב לתעלה, שנכבשה בעת מלחמת יום הכיפורים אחרי שצה"ל צלח אותה. "אומנם לא הגעתי לשריון מבחירה", דני אומר, "אבל זו הייתה סגירת מעגל, כי אבי שירת כקצין בחטיבה 7 במלחמת העצמאות, והשתתף בין השאר בקרבות לטרון. כשהגעתי לשריון מאוד רציתי להיות התותחן. לדעתי, זה התפקיד הכי נחשק בטנק".

כמה שבועות לפני המלחמה, גדוד 9 בחטיבת השריון 14, שבו שירת הרינג, פעל בסיני במשימות של ביטחון שוטף. מפקדת החטיבה שכנה בבלוזה, על הציר הצפוני מאל־עריש בואכה קנטרה שעל גדות התעלה. על הגדוד בפיקודו של סגן אלוף יום–טוב תמיר הוטלה המשימה להחזיק קו בן 70 קילומטרים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ ולתגבר בעת הצורך את המוצבים.

מפקדת הגדוד ישבה בתעוז בשם "חצב" (תעוזים היו קו ההגנה השני, כ–20 קילומטרים מקו המעוזים שנקרא על שם בר–לב). שתי פלוגות (כ' ו–ל') של הגדוד ישבו בתעוז בשם "קטיה" והפלוגה השלישית (מ') בתעוז "צ'רצ'יל". "היה כיף בלתי רגיל", דני נזכר, "אווירה שלווה, שאננות".

מחלקות הגדוד ירדו לסירוגין להגנת "אורקל" (שנקרא קודם לכן "טמפו"), המוצב הצפוני ביותר בקו בר–לב. "כשישבנו ב'אורקל', ראינו ושמענו במשך תקופה ארוכה פעילות מצרית מוגברת בצד השני של התעלה. הם הרימו סוללות עפר, כל לילה שמענו כלים שעובדים בשטח. החיילים שלהם הסתובבו עם נשקים ונראו דרוכים. דיווחנו לאחור על כל מה ששמענו, אבל אף אחד לא התייחס. אף אחד לא בא לראות בעיניים, לתשאל אותנו. כנראה שזה לא עניין אף אחד".

מספר שבועות לפני המלחמה ארגנה מפקדת הגדוד יום הורים לחיילים. לשם כך נפתח אחד משבעת המעוזים, שהיה סגור. הוא שופץ, או בלשון צה"ל עבר "מסדר המפקד", כדי להרשים את ההורים. "הכניסו לשם טנק והציבו סולם, כדי שההורים יעלו עליו", הרינג נזכר. "אחר כך העלו אותם לתצפית על הסוללה הצופה על התעלה. אמא שלי, כבוגרת קרבות סטלינגרד, הביטה לשם ואמרה לי: 'דני, אם המצרים ירצו לעבור את התעלה, זה ייקח להם כמה שעות. לא תהיה להם שום בעיה. אני מתחננת בפניך, אל תירדם בשמירה".

דני הרינג. צילום: אסף קליגרדני הרינג. צילום: אסף קליגר

ברוריה חזרה על הדברים בסדרה "לא תשקוט הארץ". בצמוד אליה הוכנס לסדרה קטע שבו נראה אריאל שרון, בבגדים אזרחיים, מצולם לסרטון תעמולת הבחירות של הליכוד ומדבר בנחישות על עוצמת צה"ל וכיצד יכתוש את צבא מצרים אם ינסה לחצות את התעלה ולכבוש את המוצבים. "כל פעם אני נדהם מחדש כשאני נזכר שלאמא שלי היה חזון מדויק יותר מאשר לשרון על מה שצפוי", דני אומר בחיוך, שאליו מתגנב כעס. "חזרתי אז בפני אמא על המנטרות שלימדו אותי בצבא, שאין מה לדאוג, הם לא מסוגלים. וגם אם ינסו, נעצור אותם לפני שיגיעו לגדה שלנו. ויש לנו גם אמצעים מיוחדים. סיפרתי לה את מה שאמרו לנו - על הכוונה להפעיל אמצעי אש שיהפוך את התעלה לנהר אש בלתי עביר. סיימתי את דברי במילים 'אמא, אין לך מה לדאוג. לא אירדם במשמרת שלי, את יכולה לישון בשקט'".

דני פותח את אלבום הגדוד. "יש לי צמרמורת בכל פעם שאני מעיין בו", הוא אומר. בספר הנופלים של גדוד 9, תמונות חבריו, חללים שנפלו בקרב. באחת מהן ליאור יונתן, בנו של המשורר נתן יונתן, שעליו הרבה לכתוב. "הנה יצחק בן יוסף. למיטב זיכרוני, הוא שכב חולה בבית עם גימלים. למרות זאת, כשקראו לו הוא חזר לפלוגה ונהרג", הרינג מספר. רק בפלוגה ל', של דני, שישבה יחד עם פלוגה נוספת ב"קטיה", נהרגו 20 חיילים וקצינים.

יום האש

"קטיה", כמו נווה מדבר, היה אי של שקט. חלק מהדיונות באזור הגיעו לגובה התמרים. החיילים שהלכו מבית הכנסת לטנקים, על ציודם המלא, שקעו בהן. ביום שישי אחר הצהריים ערכו לשתי הפלוגות, כ־20 טנקים, מסדר דקדקני במיוחד. "פרשנו את כל הציוד של הטנק, והמפקדים בדקו אותנו היטב, עד לרמת חוט ומחט ותחבושת אישית", דני נזכר.

בשבת בבוקר, יום הכיפורים, כשחלק מהחיילים התפלל בחדר האוכל שהוסב לבית כנסת, נתקבלה הנחיה חדשה: לפזר את הטנקים שחנו בחניון מנהלתי מסודר, כמו ברווזים שמחכים למטווח, בין הדקלים. בצריח כל טנק ניצב חייל בכוננות נגד מתקפה מהאוויר.

בשעה 12 לערך אספו המפקדים את חיילי שתי הפלוגות והודיעו להם שבשש בערב צפוי להיות "יום אש". לא מלחמה, אולי יום קרב. "זה לא ייאמן", אומר דני, "הרי במטה הכללי ובממשלה ידעו שכבר צפויה להיות מלחמה ולנו עדיין הודיעו על 'יום אש'. הסבירו לנו שהמצרים מקיימים תמרון צבאי גדול. הם הרי ערבים ויכולים להתבלבל ובטעות גם לחצות את התעלה, ולכן עלינו להמתין להם ולהשמידם".

שני טנקים בפיקודו של מפקד המחלקה המוקטנת, שאול מוזס, שאליה השתייך הרינג, אמורים היו לצאת בשעה חמש ולתגבר את מוצב "בודפשט". עניין של 35 קילומטרים, 40 דקות נסיעה בטנק עד ליעד.

תוכנית צה"ל למקרה של תקיפה מצרית בחצי האי סיני נקראה בשם "שובך יונים". היא הייתה סודית ביותר והתבססה על הכוחות שהיו פרוסים במעוזים לאורך התעלה ועל עתודת שריון בקווי התעוזים. כוחות אלה נדרשו לסייע למעוזים במקרה של תקיפה מצרית. אף שזו הייתה תוכנית מגננה, היא התבססה על עקרון "אף שעל". לא נסוגים, בכל מחיר, מאף עמדה. גם לא נסיגה טקטית.

דני הרינג. צילום: מיקי אסטל, 'במחנה'דני הרינג. צילום: מיקי אסטל, 'במחנה'




"בודפשט" היה מוצב בנוי לתלפיות ששכן כעשרה קילומטרים מהערים פורט סעיד ופורט פואד. המוצב היחיד שלא שכן על שפת תעלת סואץ, ונשק לקו המים של הים התיכון. מוצב בודד שהוקף משני עבריו במים ושהדרך היחידה להגיע אליו הייתה על ציר "מכפלת". ציר יבשתי זה הפריד בין הים למלחה, ביצות המלח שהציפו אותו מפעם לפעם. הציר חוזק בעזרת יריעות פלסטיק כדי למנוע את שקיעתו בהצפות. גם המוצב, שבעבר הוצף, נבנה כך שהמים לא יחדרו אליו. חיל ההנדסה הקים אותו על כלונסאות והגביה אותו.

כשלוש שעות לאחר הפקודה להתכונן לחבירה למוצב בודפשט, על פי תוכנית "שובך יונים", בשעה שתיים לערך, ירדו שני מטוסי סוחוי מצריים על מפקדת הגדוד ב"חצב". זמן קצר לאחר מכן חלף זוג המטוסים מעל "קטיה", ביצע שני יעפים אך לא הטיל פצצות. המקלענים הכוננים בטנקים ירו כמו מטורפים, אך לא פגעו במטרות. המלחמה התחילה.

היסטריה בקשר

ב"קטיה" פרצו בוקה ומבולקה, אך בתוך דקות אחדות התעשתו כולם והלוחמים יצאו רכובים על גבי הטנקים למשימותיהם. הטנק של המ"מ מוזס, עם התותחן הרינג, הטען–קשר אילן בר והנהג מוטי בר–ציון, יחד עם הטנק של סמל יהודה, נעו לכיוון "בודפשט".

"בדרך שמענו בקשר את צעקות ההיסטריה מהמעוזים, שביקשו אש על כוחותינו כדי למנוע מהמצרים, שהחלו בצליחה, להגיע אליהם", משחזר דני. העיקרון של "אש על כוחותינו" נקבע כאמצעי הגנה אחרון להדיפת התוקפים. הוא הסתמך על כך שהחיילים יישארו בבונקרים מתחת לאדמה ותותחי צה"ל או מטוסי קרב יפגיזו את פני הקרקע. "בקשר הגדודי שמענו גם על הטנקים שלנו שנפגעו בדרכם למעוזים", הרינג מוסיף. "כצעיר בן 19 שהתחנך אחרי מלחמת ששת הימים על עוצמת צה"ל וגבורתו, הקריאות בקשר זעזעו אותי".

כעבור כ–40 דקות הגיעו שני הטנקים למוצב "בודפשט", שהיה נתון בהפגזה כבדה. "מעולם לא תרגלו אותנו לבצע חבירה למוצבים", מדגיש דני. "המפקדים אולי תורגלו מנהלתית והגיעו למוצבים עם קומנדקרים, אבל עם טנקים זה לא קרה. לא ידענו לאן להיכנס. בסוף מצאנו את שער המוצב".

"בודפשט" נמצא במצב קשה אחרי ההפגזה הכבדה - קצב של 30 עד 40 פגזים בדקה. מפקד המוצב היה סרן מוטי אשכנזי ועמו עשרה לוחמי חי"ר במילואים. יחד עמם היו במוצב כמה אנשי מודיעין ותצפית של חיל הים ועוד חיילים מחיל תותחנים שהפעילו רביעייה של תותחי 155 מ"מ וצמד מרגמות 120 מ"מ. מערכות הירי של הטנק של סמל יהודה יצאו מכלל פעולה ואיתו 60 פגזים.

"המחזה היה סוריאליסטי", אומר דני. "מימין ראיתי בפריסקופ ים תיכון כחול. משמאל, מהביצות, מבעבעים אדים אדמדמים ספוגים בגופרית, או השד יודע מה היה במים. ומסביב הפגזות, רעש, אש ועשן שאי אפשר לתאר".

במרחק שלושה קילומטרים נצפו מוצבים מצריים שכונו "עריסה" עם מגדלי תצפית, ומאחוריהם התנשאו הבניינים של פאתי פורט סעיד ופורט פואד. "באזור מוצבי העריסה ראיתי כוח גדול של חיילים מצרים, טנקים, ג'יפים, משאיות", מספר הרינג. "היום אני יודע שזה היה כוח חטיבתי שמטרתו הייתה לכבוש את 'בודפשט'".

מוטי אשכנזי, מפקד המוצב. צילום: מיכה בר-עם, באדיבות ארכיון צה"למוטי אשכנזי, מפקד המוצב. צילום: מיכה בר-עם, באדיבות ארכיון צה"ל

הכוח המצרי החל לנוע: לוחמים, טנקים, משוריינים, משאיות שנשאו חיילים, ג'יפים עם תותחים ללא רתע. המטרה: כיבוש "בודפשט", כפי שנכבשו מוצבי התעלה. "זה היה מחזה די מפחיד", אומר דני, "לראות את כל המסה הזו מתקדמת אליך". התוכנית המצרית הייתה לכבוש את "בודפשט", להמשיך לעבר בלוזה וממנה לעלות על הציר הצפוני, על כביש החוף, עד אל־עריש. אם "בודפשט" היה נכבש, שום כוח של צה"ל לא היה מונע את ההתקדמות המצרית.

כשהטנקים של האויב התייצבו במרחק קילומטר עד קילומטר וחצי מהמוצב, פתח עליהם דני באש. על פי התרגולת בשריון, הפגזים הראשונים נועדו לטיווח. לדני הספיק פגז אחד. השני כבר פגע והדליק טנק. "אילן, הטען–קשר, היה מנשק כל פגז שהכניס לתותח ואומר לי לפגוע", הרינג נזכר. והוא פגע ופגע. למעשה, דני התותחן היה כוח האש היעיל היחיד במוצב. המרגמות נפגעו והושבתו, או שהטווח היה קצר מדי עבורן. בסך הכל פגע דני בשמונה טנקים, ב־20 כלי רק"מ ובעשרות חיילים, ובלם את ההתקדמות לכיוון "בודפשט".

"בכל פגיעה ראיתי איך הצוות קופץ מהטנק, אבל לא יריתי לעברם", הוא אומר, "לא במקלע ולא בפגז. לא רציתי לירות בחיילים שבורחים. לא הרגשתי צורך לפגוע באנשים שנטשו כלי. פגעתי גם במשאיות, בג'יפים. לקראת חשיכה בכל השטח בערו כלי רכב וטנקים. כמו אבוקות, הכל עלה באש. היינו באופוריה לנוכח מה ששמענו שקורה בשאר המוצבים שנכבשים. אבל המחזות היו קשים, גופות התעופפו באוויר".

אילן בר, כיום מנהל מחלקה בבית החולים קפלן, ניהל במהלך המלחמה יומן. באחד מדפיו כתב: "דני היה יורה ועוצם עיניים. מראה הגופות המתעופפות באוויר היה יותר מדי בשבילו. בסיכומו של יום פגע בשמונה טנקים ובעשרות כלי רכב. הכוח המצרי נסוג. מוצב 'בודפשט' לא נכבש ב–6 באוקטובר כמו שאר מעוזי קו בר–לב".

בתחקיר שנערך על הקרב נכתב: "בסופו של דבר, הכריעה את הכף מחלקת טנקים מוקטנת, שעצם הגעתה למוצב וכניסתה לקרב היו משהו יוצא דופן, במיוחד בנסיבות של אותם הימים".

המצור של הקומנדו

אבל עדיין המוצב היה נצור. כוח קומנדו מצרי, 200 לוחמים חמושים היטב, מצוידים באמצעי ראיית לילה ובמזון לכמה ימים, הגיע לציר "מכפלת" זמן קצר לאחר ששני הטנקים נכנסו ל"בודפשט", חפר שוחות וחסם את המוצב. הם התמקמו כמה עשרות מטרים ממנו, אבל לא ניסו לכבוש אותו. משימתם הייתה אחרת - לחסום את הגישה אליו. במשך ארבעה ימים ניסו יחידות של צה"ל, לרבות קורס קציני שריון וסיירת "שקד", לפרוץ את המצור. הן נכשלו וספגו אבידות. "הקומנדו המצרי לחם בעקשנות ובנחישות", מציין דני, "אך משום מה ב–10 באוקטובר הם נסוגו". רק אחרי שכוח הקומנדו התקפל, נפרצה הדרך והוסר המצור. כוח של קורס מ"כים של הנח"ל החליף את מוטי אשכנזי ואנשיו.

הטנקיסטים נשארו כדי להגן על "בודפשט" מפני ניסיונות נוספים לכבוש אותו. בבוקר 15 באוקטובר, כוח מצרי גדול ניסה שוב לעשות את זה, הפעם גם בעזרת כלים אמפיביים שהגיחו מהים. דני הפגיז והשמיד שלושה מהם. הטנק של סמל יהודה, שבינתיים תוקן וחזר לפעולה, פגע בכלי הרביעי. ובכל זאת, חיילים מצרים הצליחו לחדור לשטח המוצב.

"ראיתי חוליה, ארבעה או חמישה לוחמים, מכוונים לעבר הטנק שלי אר–פי–ג'י ממרחק של כ–40 מטרים", מספר הרינג. "הנהג מוטי קיבל פקודה מהירה לנסוע לאחור כמאה מטרים, כדי לבצע ירי יעיל, ואז פגעתי בהם. הם נחתכו ואיבריהם התעופפו באוויר".

גם את ההתקפה הזו הצליחו חיילי המוצב, הנח"לאים, ושני הטנקים לבלום. "בודפשט", כאמור, היה למוצב היחיד שלא נכבש ולא פונה במלחמה. במרוצת השנים, קציני קישור ישראלים מקיימים מפגשים עם עמיתיהם המצרים. באותן שיחות תוהים המצרים שוב ושוב איך הכוחות שלהם לא הצליחו לכבוש את המוצב.

אחרי שכוח הקומנדו המצרי נסוג, יצאו דני וחבריו מהמוצב. "הלכנו לשוחות וראינו שם כמה גופות", הוא נזכר. "גופה בכל שוחה. כמה חבר'ה לקחו מזכרות. מישהו לקח סכין קומנדו. אחר נטל משקפת. אני עמדתי ליד שוחה ריקה ואז ראיתי את המעטפות ולקחתי אותן. בדיעבד, אני כמובן מצטער על כך ולכן פניתי לצה"ל כדי שיחזירו אותן למצרים. אני מאוד מקווה שימצאו את החייל או הקצין, ואם הוא לא בחיים אז שיעבירו אותן למשפחתו. בשבילי זו תהיה סגירת מעגל".

ויש לדני הרינג עוד רצון לסגור מעגל. הראיון הזה. הוא מבקש לפרוק כאן עוד נטל שרובץ עליו. "יש לי תחושה ששכחו אותנו", הוא אומר. "בצה"ל מטפחים אתוסים של לוחמי מוצב שנפלו בשבי, של הקרב בחווה הסינית וקרבות אחרים. עושים עליהם סרטים וכותבים עליהם ספרים. לצערי, גדוד 9 לא מקבל עד היום את המקום הראוי לו בזיכרון של מלחמת יום הכיפורים. זה גדוד שנלחם בחירוף נפש, מלחמה של כלים בודדים, של כלי בודד. גדוד שנכתש במשך 24 השעות הראשונות של הלחימה תוך עצירת הכוח המצרי שחצה את התעלה. הענקנו לצה"ל ולמדינה שעות יקרות מפז לשם התארגנות ותגבור כוחות להמשך הלחימה. זוהי מורשתו של גדוד 9, שחי וקיים ומתפקד כגדוד שריון עד היום".

ומה לגביכם, הטנקיסטים מ"בודפשט"?
"אני לא רוצה להמעיט מכל מי שראוי להוקרה: מוטי אשכנזי, שאולי המ"מ ויום–טוב המג"ד, אך בסופו של דבר, טנק אחד ניהל קרב גבורה והציל את מוצב 'בודפשט'".

הגיע לכם צל"ש?
"זה לא עניין אישי. אך עובדה היא שבאותה מלחמה את רוב הצל"שים נתנו למפקדים לא לחפ"שים. אני חושב שכל השמונה שלחמו בשני הטנקים ראויים לצל"ש".