פנים רבות לעצב, ואין דומה שכול אחד למשנהו, אבל ישנו קו שמחבר בין הלבבות שחוו אובדן. את החיבור הזה הרגישו השבוע שלושה אחים שכולים של חללי אסון המסוקים, שבמלאות 20 שנה לאירוע, שבו השתנו חייהם ללא היכר, נפגשו לראשונה. "כמו הקלישאה, החיים שלי מתחלקים ל'לפני ואחרי'", אומרת הדס מושל, אחותו של גלעד ז"ל. "אני לא זוכרת איך הייתי לפני, ותוהה אם הייתי אותו דבר, וכמה ממני זה האסון הזה, כי הוא משפיע בהמון רבדים בתחושה שלי".

כזכור, ב־4 לפברואר 1997 יצאו שני מסוקי יסעור מבסיס מחניים נושאים 73 לוחמים, בדרך אל מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון. מסיבה שעד היום איננה ברורה, התנגשו המסוקים בעודם באוויר והתרסקו. כל הלוחמים ואנשי הצוות נהרגו במה שנחשב אז לתאונת המסוקים הקטלנית ביותר בתולדות התעופה. 

באותו לילה נשמעה דפיקה בדלת ב־73 בתים, ושני העשורים שחלפו מאז לא מקהים את הזיכרון. "בשבע בערב, בזמן התאונה, הטלוויזיה בבית הייתה דלוקה, ובחדשות כבר דיברו על האסון", משחזרת מושל, שהייתה אז בת 15. "אני זוכרת את אמא שלי יושבת ובוכה ואת התחושה שמשהו רע קרה, למרות שהיינו בטוחים שגלעד לא אמור היה להיות על המסוק, אלא בלבנון. בלילה הלכתי לישון בחדר שלו והתעוררתי מהצעקות של אבא שלי. הרגע הזה צרוב לי היטב בזיכרון - לפתוח את הדלת לקול הצעקות ולהבין שאח שלי לא בין החיים יותר". 

אסון המסוקים. צילום: יוסי אלוני
"הייתי במסיבת יום הולדת אצל חברה, כשאחת הבנות באה בריצה וסיפרה ששני מסוקים התנגשו וכולם נהרגו", מספרת רונלי ריכטר־צופיוף, אחותו של ירון צופיוף ז"ל, שהייתה אז בת 13. "מיד ידעתי שירון על המסוק. בדרך כלל הוא היה עולה ללבנון בשיירות, אבל באותו שבוע המפקד צ'יפר אותו בטיסה במסוק. ירון לא הפסיק לדבר על זה ולהתרגש מהטיסה. אז ידענו בוודאות שהוא שם". 
גם גלעד חושני, אח של ישראל ז"ל, שהיה בן 28 במותו, לא שוכח. "אני זוכר רסיסי שניות ומניח שבכך אני לא שונה מאחרים", הוא מודה. "הייתי במשמרת ערב בעבודה. כשהשעון הראה 18:49 הייתה לי פתאום תחושה שמשהו קרה. ביקשתי מאחד העובדים להחליף אותי והגעתי הביתה. בטלוויזיה דיברו על האסון ובמשיבון הייתה הודעה מאבא שלי שהוא לא תופס את ישראל. נסעתי אליהם לחדרה, הנסיעה הארוכה בחיי. באחת וחצי בלילה הם באו. אני זוכר את העלייה במדרגות, את אבא סופק כפיו כשהוא רואה את האוטו הצבאי ואת אמא שלי נועלת עצמה בחדר". 
איך אתם מתארים את הקשר שהיה לכם עם האחים הגדולים שלכם? 
חושני: "ישראל היה האח היחיד שלי. פער הגילים בינינו היה גדול – שש שנים, אז אחי היה הכל בשבילי: אבא ואמא, חבר ומדריך. בתור אחי הבכור הוא פתח לי הרבה מאוד דרכים, ובאיזה מקום לא פיתחתי שרירים שהייתי אמור לפתח. כשהייתי צריך את העזרה שלו בדבר הכי קשה שהיה בחיים שלי, המוות שלו, הוא לא היה שם כדי לעזור. אין ספק שזה ממש כמו חיים אחרים שהתחילו אז. האסון ממש חצה את החיים שלי". 
ריכטר־צופיוף: "ירון היה האח הכי קרוב לי בגיל. היה בינינו קשר טוב של אחים, עם כל ההצקות והריבים, אבל עם הרבה אהבה. אחרי שמת חברים סיפרו לי כמה הוא אהב אותי". 
מושל: "אני הכי קטנה במשפחה, וחמש שנים הפרידו בין גלעד לביני. היה קשר טוב בינינו, וכשהוא התגייס באופן טבעי הייתה התרחקות, כי בכל זאת הייתי ילדה בסך הכל". 
למתבונן מהצד נראה שכשחייל נהרג, תשומת הלב מופנית אל ההורים ואילו האחים נותרים בצד. 
מושל: "יש משהו שהוא קצת היררכי, שההורים הם שחוו את האובדן העיקרי, והתחושה היא שהאחים נדחקים הצדה ומקבלים מסרים של 'תהיו חזקים בשביל ההורים'. אני מרגישה שאנחנו, האחים, חווים אובדן כפול: גם איבדנו אח, ואנחנו גם מאבדים באיזה מקום את ההורים. פעם אמרה לי אחות שכולה שהיא לא מרשה לעצמה להיות חלשה ולהתפרק, כי צריך להיות חזקים בשביל ההורים, שחוו אובדן כל כך גדול ואי אפשר להכביד עליהם. זה משהו שאני מתחברת אליו מאוד: לא היה לי גיל התבגרות, כי אי אפשר למרוד בסיטואציה כזאת". 
חושני: "האמירה 'אתה צריך להיות חזק בשביל ההורים' היא מלכודת רגשית. עד שאתה לא מבין שמובילים אותך באף על ידי הדבר הזה, קשה לשנות. כיבוד הורים זה להיות חזק כמה שאתה יכול ולא להישאב לתוך טיפול שמחליש אותך יותר ויותר. אתה אומנם בשבילם אבל באותו זמן מאבד את עצמך. אחרי שישראל נהרג נשארתי עם הורים שבורים ונקלעתי למלכודת של טיפול בהם עד אין קץ. 

ישראל חושני ז"ל (מימין), גלעד מושל ז"ל וירון צופיוף ז"ל. צילום רפרודוקציה
"אם הייתי בחו"ל או נסעתי, הייתי חייב לחזור, כי אני מי שנשאר והם לא יכלו להיות בלי אף ילד לידם. נכנסתי לתפקיד בעל כורחי. אבי נפטר ב־2014 ואמי כיום על ערש דווי. קשה להגיד שהתמודדתי עם האבל שלי הפרטי, לקח לי המון זמן. הייתי כרוך אחרי ההורים והשארתי את עצמי בצד. אני לא נשוי, ואין לי ילדים ואולי היה לי קל באיזה אופן".
ריכטר־צופיוף: "אני באה מבית דתי ומאמינה שמה שצריך לקרות קורה, ושירון עשה את התיקון שלו בעולם. למזלי, ההורים שלי הבינו שיש להם עוד ילדים בבית והמשיכו לגדל אותי. ועדיין לא עשיתי שטויות בגיל ההתבגרות, אבל אולי זו אני. היו מריבות קטנות וכעסים עם ההורים, לא יותר מזה. חשתי שהראש שלי שונה משל ילדים אחרים, שאני מבינה דברים בצורה שונה, שלא כל דבר הוא סוף העולם ויש פרופורציות בחיים". 
ורדים תלויים מהתקרה 
חושני, ריכטר־צופיוף ומושל בחרו באמנות כדרך להתמודד עם האובדן הפרטי  שלהם. חושני כותב, מלחין ושר. בשירו "עוד מעט", שיצא ב־2012, כתב: "רחוק מכאן/ מכל קולות האנשים הדואגים/ בתוך שמיים, ציפור מתכת ואלף מחשבות/ אל סדק בגליל הזמן חמקתי בחסות החשיכה... ברגע של טירוף רוצה לצלול אלי/ אחי קרוב אליך, במסלול המהיר". בימים אלו יצא הסינגל "עוד כמה מילים" שבו הוא משלים עם העבר: "עכשיו יש הקלה/ אנ'לא מרגיש חייב להתנהג או להסביר/ הרגעים הנותרים יהיו שלי ממש במלואם/ חיים קצרים אולי, אבל חיים". 
"כמו שהשיר הראשון הוא על אובדן, השיר השני הוא יציאה מההתקרבנות וניסיון להתחיל לחיות את החיים", הוא מסביר.
האובדן נכח בעבודות שעשתה בזמן לימודיה ריכטר־צופיוף, בעלת סטודיו "רורי" למיתוג ועיצוב. "בפרויקט אחד עשיתי ספר הנצחה לזכרו, שנתן ביטוי לזיכרונות של אנשים שהכירו את ירון", היא מספרת, "בפרויקט אחר עשיתי אתר הנצחה שכלל 73 ורדים תלויים מהתקרה, יחד עם הדיסקית שלו והתהילים שנותרו בשלמותם. בהמשך יצרתי כרזות שעסקו בשאלה 'מיהו גיבור?', שבהן שילבתי תמונות של ארונות הקבורה שהופיעו באותו שבוע של האסון בעיתונים וחותמת שעליה כתוב 'היינו גיבורים'. בעבודה הזאת רציתי לעסוק בזמניותו של הגיבור: רגע אחד מהללים את החייל שנהרג, ולמחרת יש אסון חדש וחייל הרוג חדש, והזהות של החייל הישן מתערפלת". 
בפרויקט הגמר שלה בלימודי התואר הראשון, שנעשה במלאות 11 שנה לאסון, צופיוף יצרה 11 כרזות שעסקו באובדן. "בכרזה האחרונה היה פתק שבו היה כתוב 'אני רוצה עוד רגע לראות אותך, כדי להיפרד'. אנשים עמדו שם והזילו דמעות, זה חיבר אותם לאובדן האישי שחוו". 

האנדרטה לזכר חללי האסון. "את החיבור בינינו לא כל אחד יכול להבין". צילום: חן לאופלד, פלאש 90ש
מושל היא שחקנית ואמנית ספוקן וורד, שהאובדן נוכח ברבות מיצירותיה, למשל בשיר "מילואים": "אחי לא חזר מהצבא ואני במילואים/ החבר'ה שלי לא ממש מגובשים/ הם די שבורים/ שני הורים מפוררים ומלאי חורים/ ואני - אמונה על תפקיד האפסנאי/ מתאמצת למלא את החוסרים". 
"לפני תשע שנים למדתי ב'מנוע חיפוש', בית ספר פרינג' למשחק", מספרת מושל. "אחד מהפרויקטים שיצרתי היה הצגת פרפורמנס שנקראה 'אני האחות', ארוחה שבה אירחתי אנשים וסיפרתי על חווייתי בעולם כאחות שכולה. כיום זה נוכח יותר בשירים שאני כותבת ובספוקן וורד. אני עובדת גם כמטפלת בפסיכודרמה, והרבה מהמוטיבציה ללמוד את התחום הייתה מהרצון שלי לטפל באחים שכולים".
מה ההורים שלכם חשבו על היצירות שהעליתם? 
מושל: "ההורים ראו את ההצגה כמה פעמים, וזה פתח את השיח בינינו. בהתחלה זה נראה להם מוזר, כי כשתיארתי את ההצגה הם לא הבינו איך עושים הצגה על כזה דבר. עם התהליך הם הבינו כמה זה חזק ומכבד את המעמד. היצירה שלי התחילה אחרי האסון כדרך להוציא את זה החוצה, סוג של עיבוד. האמנות אפשרה לעבד, להסתכל על הדברים מבחוץ ולבטא את עצמי. היו אנשים שהעריכו את האומץ, כי לרוב הנטייה היא לא לחשוף ולשתף. והיו גם ביקורות. אנשים שאמרו לי 'תשחררי, תפסיקי להתעסק בזה, תמשיכי הלאה'".
חושני: "אבא שלי היה יותר בקטע של אחי הטייס ועורך הדין. הוא היה ניצול שואה, והדברים הללו היו יותר משמעותיים עבורו, במקום איזה ילד עם גיטרה. אחרי הרבה שנים הם באו להופעה ונפתחו להם העיניים, זה עזר קצת ליצור קשר מסוג אחר. בהתחלה הבנתי שרוצים שאהיה ממשיך דרכו, ובאיזו נקודה הבנתי שהוא ממשיך דרכי, וזה היה בעייתי. ככל שהזמן עבר, ההורים הבינו שאני זה מה שיש, אז מן הסתם התייחסו אלי יותר". 
המוזיקה סייעה לך להתמודד? 
"הרבה מסתכלים על הגיטרה כעל חתיכת עץ עם מיתרים. בשבילי היא הייתה ועדיין קרש הצלה. כל פעם כשהתחלתי לטבוע באיזה מקום, המוזיקה הייתה אחד הדברים הראשונים שידעתי לעשות טוב יותר ממנו, והיא נתנה לי זהות שהתפתחה אחרי".
ריכטר־צופיוף: "העבודות עזרו לי להוציא ולשתף בתחושות וברגשות שלי. יש אנשים שחושבים שקשה לי לדבר על זה. אבל אני הכי שמחה לדבר על אח שלי, על כמה שהיה אדם שמח, ואנחנו שמחים אותו וחיים את השמחה שלו. אנשים לא מבינים איך אנחנו שמחים. אנחנו, כמובן, לא שמחים שהוא נהרג, אלא שחי את החיים ונהנה מהם. בסופו של דבר מבחינתו יש לי את האישור לחיות, הוא לא היה רוצה שנהיה עצובים". 
נושאי הדגל 
בפגישת האחים השכולים שהתקיימה השבוע הם עסקו, בין היתר, גם במיזם המתגבש בשיתוף עם העמותה להנצחת חללי אסון המסוקים, להקים מיצג ייחודי באוהל ענק שיוקם בכיכר רבין בתל אביב. באוהל, שיוצב למשך שבוע, יוצגו 73 החללים, המייצגים את המגוון החברתי הרחב שקיים בחברה הישראלית ואת אלו שהקריבו את חייהם למען המדינה. לצורך כך נפתח קמפיין לגיוס כספים ברשת באתר Giveback, שבו אפשר לתרום כל סכום, גדול כקטן. 
"אח שלי נהרג עם הצוות שלו, עשרה איש, ואני מכירה היטב את עשר המשפחות. במפגש הייתה הזדמנות להכיר אחים נוספים והיו חיבורים", אומרת מושל. "זו הקלישאה של גורל משותף ואנשים שמבינים את הסיטואציה. אנחנו מודעים לכך שההורים שלנו לא יישארו לנצח, ואנחנו נהפוך לנושאי הדגל". וריכטר־צופיוף מוסיפה: "את החיבור בינינו לא כל אחד יכול להבין". 
לתרומות: היכנסו לפרויקט "20 שנה לאסון המסוקים" באתר מימון ההמונים Giveback. אפשר לתרום גם דרך חשבון העמותה להנצחת חללי אסון המסוקים: בנק דיסקונט סניף רמת השרון (125) 
מס' חשבון - 365009