מרים פרץ הפכה כבר מזמן לסמל מיוחד במדינת ישראל. האם, ששכלה שני בנים, ומתעקשת לחיות באופטימיות אין קץ, מגיעה לעוד יום זיכרון, בו היא תפקוד את קברי בניה. ביום שני מדינת ישראל תציין את יום הזיכרון. בראיון לאיילה חסון ב-103FM סיפרה פרץ על הימים הקרובים, שבכל שנה הופכים קשים יותר: "חשבתי על זה השבוע. כמו שהיו עולים לבית המקדש שלוש פעמים בשבוע. יש את העלייה שלנו. העלייה לבית המקדש הזה של הר הרצל. עליית המשפחות להר ביום הזיכרון והגוף כל השבוע הזה מתכונן, השירים כבר נוגעים בנו. הגוף כבר התחיל לכאוב.

"אתמול נפגשתי עם משפחות שכולות נוספות ושמתי לב שלכולנו משהו משותף, כל אחת אמרה 'היד, הרגל'. שקי הדמעות מתחילים להתמלא כאילו הם לא זולגות כל השנה. והשבוע הזה הוא קיצוני".

חשבתי שאתם סוחבים את העניין בשנה ואתם חיים את הכאב כל השנה ואתם לא זקוקים למועד פורמלי

"יש ימים שזה גועש. האם כל יום הוא כמו יום שפתאום אתה רואה את החבר של הילד שלך עם הילדים שלו. בוודאי שכל יום".

מה עובר לך כשאת רואה את החבר הזה עם הילדים שלו?

"שני דברים. אחד איזה כיף שהוא ממשיך להיות איתי בקשר ובא אליי ובאותה שנייה איך לא זכיתי שגם לבני יהיו ילדים פה. עכשיו אני רוצה להסביר היטב. הכאב הוא חלקנו. הוא כל הזמן איתנו, אבל יש לו ימים שאחוזי הנכות שלנו, עד היום הזה של יום הזיכרון הוא באוויר. משהו קורה בארץ, הדגלים שפתאום עולים ואת רואה כל כך גאווה. ואת רואה את המחיר ששילמת ופתאום את רואה את היישוב כולו דגלים. זה הילדים שלי, זה הילדים האחרים, אז השבוע העוצמות של הכאב עולות, אבל הכאב הוא תמידי. אצלנו הכאב נטוע בנו. הוא תמידי". 




אלירז פרץ ז"ל. נפל שבע שנים אחרי אחיו


"
הארץ הזאת גבתה כל כך הרבה מחיר. בני אוריאל לחם בסיירת גולני והיה מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51, נפל בלבנון ביום הולדתו בגיל 22 בערב. ולפני שבע שנים בדיוק בני השני אלירז, גם מסיירת גולני, סמג"ד גדוד 12, נפל בעזה, והותיר אחריו את שלומית וארבעה ילדים קטנים. אור הקטן היה בן שש וגילי הייתה בת חודשיים ולא מכירה את אבא שלה. היא תעמוד ביום הזיכרון ואנחנו נצטרך לספר לה. היא לא יודעת מה זה אבא שכל הילדים מכירים. היא לא מכירה את המושג הזה. היא לא מכירה את אבא. כמה ילדים יש שלא מכירים את הצליל הזה 'אבא' ואת המשמעות הזו".

בעלי, אליעזר, שלבו נשבר לא יכל לשאת את נפילת אוריאל. שש שנים אחר כך ליבו נדם. אלוקים אולי עשה לו חסד והוא לא היה צריך לעמוד בנקישה השנייה בדלת לשמוע שאלירז נפל".


שוחחתי עם הורים שכולים שאמרו לי 'עושים הכל, קמים בבוקר, הולכים לחדר כושר, מסעדות, נוסעים לחו"ל. אבל הכל איבד טעם

"הנקישה הזאת בדלת זה כמו רעם בשלווה של החיים הפרטיים שלך. תחשבי על כל המשפחה משפחה שחסכה גרוש וגרוש ונסעה לחו"ל לטיול הגדול. על ההורים האלו שהיו בקניון ואלו שהיו בחתונה. הנקישה הזו חתכה את חייהם. החיים שהיו לפני הם חיים אחרים והחיים שאחרי הם חיים אחרים. אבל אלה גם חיים. השאלה היא איך אנחנו בתוך החיים האלה ובתוך הכאב מכניסים גם את השמחה".

 

וגם את התקווה שיהיה כאן פעם משהו אחר שנזכה לראות כאן משהו אחר
"אני רוצה לזכות לראות את הנכדים שלי בונים בית וחיים בשלום. אני חוויתי שלום אחד כשהיינו כשהגיע סאדאת ואז פינו אותנו מהבית באופירה. אני מדברת עם אנשים על להדליק את שמחת חיינו. זה לא פשוט אבל חייבים לקום בבוקר. את השמחה הזו אני לומדת כשאני אומרת שהילדים שלי בתרמיל חייהם הייתה תחמושת אבל אזלו החיים.

"אני קיבלתי חיים, מה אני אעשה עם החיים שקיבלתי? אני אשב ואבכה או אקום ואודה על דקה הזאת שקיבלתי. לי יש את הדקה ואת הדקה הזאת כשאני מתעוררת בבוקר אני אומרת תודה על אור היום והשמש ועל זה שאני עומדת על רגליי וזה מדליק את אש חיי".