ב־8 במאי 1967, בדיון במטכ"ל, אמר ראש (אמ"ן) אלוף אהרון יריב כי "כיום אנו יכולים לקבוע בביטחון מלא שהמצרים לא מוכנים להסתבך בשום דבר בגלל הסורים... מדובר בידיעות מאוד מהימנות, שמחזקות את ההערכות שהמצרים והרוסים רוצים לרסן את הסורים". עד אז, החשש העיקרי בחזית המצרית היה תקיפה אווירית של הכור בדימונה, שבו, לפי פרסומים זרים, הרכיבה ישראל באותה שנה את פצצת הגרעין הראשונה שלה.



חודש מאוחר יותר פתחה ישראל במלחמת ששת הימים, לאחר שבניגוד להערכת יריב, מצרים בהנהגת גמאל עבדול נאצר כן נחלצה לעזרת הסורים וברה"מ לא ניסתה לרסנה. הערכה שגויה זו תרדוף את אלוף יריב, לא תרפה ממנו ותעכיר את רוחו, אף שבסופו של דבר, הניצחון המהדהד במלחמה הושג לא מעט בזכות מאמצי האיסוף, ההערכה וההונאה של אמ"ן בפיקודו בשלוש השנים שקדמו לששת הימים.



הטעות בהערכה התגבשה בשנה שקדמה למלחמה על רקע מאבק פנימי בצמרת מפלגת הבעת' הסורית. בפברואר 66' חוללה קבוצת קצינים חברי המפלגה הפיכה פנימית והשתלטה עליה ועל סוריה. המאבק התחולל בין "האיש החזק" צלאח ג'דיד, בין מפקד חיל האוויר חאפז אל־אסד והרמטכ"ל אחמד סוידאני.



החבורה השלטת והמסוכסכת בינה לבין עצמה הנהיגה גישה תוקפנית כלפי ישראל ועודדה את הפת"ח וארגונים פלסטינים אחרים לפתוח ב"מלחמת שחרור עממית". זו התבטאה בעיקר בתמיכה ושיגור חוליות דרך ירדן לביצוע פעולות מיקוש וחבלה בישראל. הסוגיה הזאת טרדה את מנוחתו של אמ"ן במהלך מרבית 1966, ולמעשה עד אפריל־מאי 1967. כפי שכתב עמוס גלבוע בספרו "מר מודיעין: אהרל'ה - אלוף אהרון יריב - ראש אמ"ן" - במודיעין תהו "מדוע הסורים מנהלים מדיניות של מלחמת שחרור עממית ומצד שני מגלים איפוק רב במדיניות הגבול של הצבא הסורי?".



אלוף אהרון יריב, לשעבר ראש אמ"ן. צילומים: לע"מ, ויקיפדיהאלוף אהרון יריב, לשעבר ראש אמ"ן. צילומים: לע"מ, ויקיפדיה



לאמ"ן לא הייתה תשובה לשאלה החשובה שהוא הציג לעצמו. אומנם היה לו מידע טוב על יכולותיו של צבא סוריה ועל הטקטיקה שלו בקו הגבול, אך לא היה לו מידע מדיני שיכול היה לסייע לממשלת אשכול לגבש עמדה מקיפה ויסודית. אחת הסיבות לכך הייתה שהנכס החשוב ביותר של המודיעין הישראלי, אלי כהן, נחשף והוצא להורג בדמשק במאי 1965.




הפנקס הפתוח



בהיעדרה של מדיניות מגובשת נגררה ממשלת ישראל, בהשפעת הרמטכ"ל יצחק רבין ואמ"ן, לסדרה של טקטיקות שבמרכזן הגישה שניסח יריב - "אסור לעבור בשקט". על פי הגישה, היה צריך להיכנס להתנגשות חזיתית עם המשטר הסורי כדי להציב בפניו את הברירה: הפסק את מלחמת השחרור או הסתכן במלחמה כוללת עם ישראל, שתביא להפלתך.



וכך יזמה ישראל פעולות תגמול בירדן (הגדולה שבהן בנובמבר 66', בכפר סמוע בדרום הר חברון) שערערו את מעמדו של המלך חוסיין ודחפו אותו לזרועות נאצר. כמו בסיפור על הצעיר שרצח את הוריו ואחר כך ביכה את מר גורלו, "יתום אנוכי", כך ישראל, שתרמה לא מעט לפגיעה במעמדו של המלך (אף שנציגיה נפגשו בחשאי עם חוסיין לפחות פעמיים עד 1967), החלה להיות מודאגת מהיחלשותו. במקביל הגבירה את האיומים הפומביים נגד סוריה. ביטוי לכך היה בדברי אשכול, שאמר "הפנקס פתוח והיד רושמת".



האיומים הישראליים נקלטו היטב לא רק בדמשק, אלא בעיקר במוסקבה. ההנהגה הסובייטית הוציאה אל הפועל שורה של צעדים שחלקם היו בגדר אזהרות מפורשות לישראל לא לתקוף את סוריה, ובמקביל העבירה מסרים לנאצר כדי שיתגייס לעזרת המשטר הסורי. בקיצור, לא רק שברה"מ לא ניסתה לרסן את סוריה, אלא שיש חוקרים שסבורים כי היא תרמה מאוד להסלמה ואולי אף עשתה זאת בכוונת מכוון, על רקע המלחמה הקרה והמעורבות האמריקאית בווייטנאם.



גם ביחס לברה"מ גישש המודיעין הישראלי באפלה. רק בשלב מתקדם מאוד של המשבר, במאי 67', ביקש יריב מראש מחלקת המחקר שלו, אלוף משנה שלמה גזית, למצוא מומחה שיוכל לפרש את המהלכים הסובייטים. ב־27 במאי בישר לו גזית: "יש לנו כבר קומוניסט רציני". המומחה שאותר היה יוסף ברגר ברזילי, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית של ארץ ישראל, שחזר ב־1932 לברה"מ, הכיר את יוזף סטלין, שרד את מסעות הטיהורים והרצח ועלה לישראל ב־1957. ברגר־ברזילי העריך כי ברה"מ לא תתערב אם תפרוץ מלחמה בין ישראל למדינות ערב.



שבוע לאחר הערכת המצב השגויה של יריב ורבין, שהעריכה גם כי "מצרים לא תסתבך במלחמה נגד ישראל", טפחה המציאות על פניהם. ב־14 במאי, ערב יום העצמאות, החל נאצר להזרים כוחות לסיני, והפר את הסכם הפירוז שהושג בסיום מבצע קדש.



לשבחו של אמ"ן ייאמר כי יום קודם לכן, ב־13 במאי, קלטה יחידת ההאזנות 8200 קטעי ידיעות על הכנות של הצבא המצרי לחצות את תעלת סואץ. באמ"ן היו מרוצים: לפחות הפעם "רותם" לא יחזור על עצמו. "רותם" היה שם הקוד שנתן צה"ל בראשית 1960 להעלאת הכוננות ולתגבור כוחותיו בגבול סיני, לאחר שצבא מצרים הפתיע את ישראל והכניס דיוויזיית שריון ושלוש חטיבות רגלים לסיני, כדי להפעיל לחץ על ישראל על רקע תקריות ירי ופעולת תגמול של צה"ל נגד סוריה.




פייק ניוז



בתקופת ההמתנה האמינו באמ"ן כי הכיסוי שלהם את צבא מצרים מוכיח את עצמו. המודיעין הושג בעזרת מיזם "סנטור" - השקעה כספית שאפשרה רכישת ציוד טכנולוגי מתקדם ותגבור כוח אדם שהאזין, ניתח והעריך את המתרחש בצבא מצרים בכלל ובחיל האוויר שלו בפרט. הקליטה של תשדורות חיל האוויר המצרי רוכזה בבסיס בדרום שבו שירתו קציני בינה רשתית (קב"רים) ולא מעט חיילות בתפקידי "מאזינות". במקביל, הוקם ביחידה מרכז שזכה לכינוי "שופר", שריכז את המידע, ניתח והפיץ אותו ל"צרכנים".



פעולות מודיעין נוספות שיסייעו לצה"ל במלחמה נעשו בפיקוד דרום. קצין המודיעין של הפיקוד היה סגן אלוף מאיר מאיר, שהיה קודם לכן ראש לשכתו של יריב. מלאכת המודיעין העיקרית בפיקוד התמקדה (בין השאר משום שלא היו בתחומו אירועים של פעילות חבלנית עוינת כמו בפיקוד הצפון) במאמץ להכיר ולהבין את האויב, ובהתאם לכך להכשיר את צה"ל למלחמה מולו. לשם כך הוכנו תיקי שטח של סיני, שכללו מידע על צירי תנועה, עבירותם, שטחים שולטים, עמדות וביצורים של צבא מצרים ועוד.



חלק לא פחות חשוב בהכנות המודיעין בשנים שקדמו למלחמה היה מבצעי הונאה, שנועדו להטעות את מצרים אשר לתוכניות המלחמה של צה"ל. מבצעי הלוחמה הפסיכולוגית האלו נעשו באמצעות פעולות בשטח וסוכנים כפולים. לישראל היו באותה תקופה לפחות שני סוכנים כאלה, שמלאכת הפעלתם הייתה באחריות שב"כ. אחד מהם היה ויקטור גרייבסקי, עיתונאי שעלה מפולין לאחר שהשיג לשב"כ ב־1956 את נאומו הסודי של מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בוועידתה ה־20. כשעלה לארץ, ניסו קציני הקג"ב לגייסו. גרייבסקי דיווח על כך לשב"כ, שביקש ממנו לשחק משחק כפול. באמצעות גרייבסקי, הזינה ישראל את הביון הסובייטי במידע כוזב, גם ערב המלחמה.



סוכן אחר, יעיל במיוחד, היה ג'מאל אל־ריפאת, שגויס על ידי המודיעין המצרי והוחדר לישראל כיהודי עולה חדש ב־1955. בתוך זמן קצר הוא נלכד ו"הוכפל". במשך 12 שנים הוא הזין את מפעיליו בביון המצרי במידע כוזב או מטעה שהוכן על ידי מפעיליו בשב"כ, שהוכוונו בידי מחלקת ביטחון שדה של אמ"ן. שיא הפעלתו החל ב־1965, כשבתיאום עם מפקד חיל האוויר עזר ויצמן העביר מידע על "תוכנית המלחמה" של ישראל. לפי המידע הכוזב הזה, ישראל לכאורה תפתח את המלחמה במתקפה קרקעית ותפקיד חיל האוויר יהיה אך ורק להגן על שמי המדינה ולסייע בתקיפות לכוחות הקרקע.



בפועל, תוכנית המלחמה האמיתית הייתה מגובשת סביב מבצע מוקד - תקיפת פתע של חיל האוויר נגד שדות התעופה ותחנות המכ"ם בסיני ובמצרים. לשם כך פתחו אמ"ן וחיל האוויר בעוד מבצע הונאה, שמטרתו הייתה להטעות את מצרים בנוגע לשגרת חיל האוויר.



בדיונים שהתקיימו במהלך גיבוש תוכנית מוקד הייתה מחלוקת אם על חיל האוויר לתקוף השכם בבוקר או מאוחר יותר. בסופו של דבר הוחלט לתקוף בשעה מאוחרת, 7:45, וזאת משום שאז התפזרו ערפילי הבוקר, הראות הייתה טובה וטייסי חיל האוויר המצרי היו עסוקים בארוחת הבוקר בבסיסיהם לאחר ששבו מגיחות הבוקר שלהם. כדי לבסס אצל המצרים את ההכרה כי הם מבינים את שגרת חיל האוויר הישראלי, במהלך תקופת ההמתנה המריאו בכל בוקר, בין שבע לשמונה, רביעיות של מטוסי אימונים מסוג פוגה מיסטר. "ככה אנו מתרגלים את המצרים לראות את המטוסים שלנו ממריאים לכיוון סיני, ולחשוב שמדובר בשגרה", מצטט גלבוע בספרו את דן הדני, סגן מפקד המודיעין בחיל האוויר.



כשיצאה ישראל למלחמה ומאות מטוסים הוזנקו לאוויר, עדיין סברו במצרים כי מדובר בשגרה ולא בדבר האמיתי. הדבר אושש ממסמכים מצריים שנפלו שלל לאחר המלחמה, ומהם התברר כי מרבית מבצעי ההונאה והלוחמה הפסיכולוגיים שיזם אמ"ן הצליחו והטעו את המצרים.




שאלת קיטבג



ועדיין, בתקופת ההמתנה המשיך אמ"ן לשגות בהערכותיו. התקבל דיווח כי כוחות צבא מצריים "מכניסים גז" לסיני. החשש היה שצבא מצרים מתכוון להשתמש בנשק כימי, כפי שעשה במלחמת האזרחים בתימן כמה שנים קודם לכן. חלפו שעות ארוכות של חרדה עד שהתברר כי מדובר בגז בישול למטבחיו. הערכה מוטעית אחרת הייתה של מחלקת המחקר של גזית מ־22 במאי, שלפיה נאצר לא יורה לסגור את מיצרי טיראן, אף על פי שצבאו נכנס לסיני. יריב חשב אחרת והתווכח עם אנשי המחקר, אך בסופו של דבר קיבל את דעתם.



למחרת התברר כי גזית והמחקר שגו ויריב צדק. לאחר שגירש את כוחות האו"ם סגר נאצר את המיצרים והודיע כי יחסום את השיט לנמל אילת, שהיה אחד מהישגי מבצע סיני. באותו יום התפכח יריב: "עכשיו זה הפיכחון האמיתי מהתפיסה בת ארבע שנים, שלפיה נאצר הזהיר וגמר אומר לא להסתבך במלחמה כל עוד צבאו לא מוכן".



כעת, כשהאסימון ירד לאמ"ן, החלו בצה"ל ההכנות למימוש תוכנית המלחמה, ובעיקר שכנוע הדרג המדיני להפסיק להסס וליזום את המתקפה המתוכננת. החשש הגדול ביותר של ממשלת אשכול היה התגובה האמריקאית. ממשלו של לינדון ג'ונסון העביר לישראל מסרים רשמיים כי הוא מתנגד למלחמה יזומה מצד ישראל (גם נשיא צרפת שרל דה גול הזהיר מפניה) והבטיח כי יארגן ארמדה של כוח בינלאומי שתפרוץ את ההסגר המצרי במצרי טיראן על אילת.



שר החוץ אבא אבן יצא לארה"ב לפגישות עם בכירי הממשל ושמע מהם את אותו המסר: אל תפתחו במלחמה. חכו לארמדה. אבל בישראל הבינו כי לממשל האמריקאי אין באמת כוונה לארגן את כוח המשימה הימי. חשוב מכך, אמ"ן יירט מברקים ומסרים שהועברו ממקורות זרים שונים, שמהם עלה כי ממשל ג'ונסון מדבר בשני קולות. המבצע המודיעיני זכה באמ"ן לשם הצופן "אור ירוק": בקולו הרשמי הממשל מתנגד למתקפה מקדימה של ישראל, אך בערוצים חשאיים נשמעות זמירות אחרות שתומכות במהלך. באמ"ן הסיקו כי הסיבה שג'ונסון ניסה להתחמק מפגישה עם אבן נבעה מאותה סיבה, שבלשון צבאית אפשר לכנותה שאלת קיטבג. נשיא ארה"ב לא רצה ששר החוץ הישראלי ישאל אותו במפורש אם ישראל יכולה לצאת למלחמה, כדי שלא יצטרך להשיב בשלילה.



אבא אבן. צילום: פריץ כהן, לע"מאבא אבן. צילום: פריץ כהן, לע"מ




מי שהבין וזיקק את גישת ארה"ב היה יריב. ב־29 במאי, בישיבת ממשלה, פנה יריב לחברו וקודמו בתפקיד, כעת ראש המוסד מאיר עמית, ואמר לו, כפי שמצוטט בספרו של גלבוע: "מאיר, אתה בן בית אצל ריצ'רד הלמס ראש ה־CIA... הוא ידיד אישי שלך. בשיחה אישית איתו תוכל לשמוע בדיוק מה קורה... נסה לגשש מה תהיה עמדתם במקרה שנפתח במלחמה".



אשכול הסכים ושלח את עמית לוושינגטון. הוא נפגש עם הלמס ועם שר ההגנה רוברט מקנמרה, שבמהלך הפגישה קיבל שיחה (ולא בכדי) מג'ונסון. בשיחותיו התרשם עמית כי ארה"ב לא תתנגד למתקפה ישראלית ותעניק לה גיבוי במקרה שברה"מ תאיים בתגובה קשה. בשובו, ב־3 ביוני, דיווח עמית על כך לממשלה, שבינתיים הפכה לממשלת ליכוד לאומי עם מינוי דיין לשר הביטחון וצירוף גוש חירות ליברלים (גח"ל). בבוקר 5 ביוני יצא לדרך מבצע מוקד.