בימים אלה של חגיגות 50 שנה לאיחודה של ירושלים במלחמת ששת הימים אנו מרבים לשמוע על "העיר שחוברה לה יחדיו", על "משחררי ירושלים", על "איחודה של ירושלים" וכו'. אך למען האמת ההיסטורית יש לומר שרוב הלוחמים, ומי שהיו מופקדים על ביטחונה של העיר, לא יצאו לקרב על ירושלים עם דגל איחוד העיר ועם המחשבה: הנה, אנו הולכים לשחרר את ירושלים אחרי 2,000 שנות גלות, שבהן הייתה נתונה לשליטתם של שליטים ועמים שונים.

למעשה, היעד הראשוני שליווה את הלוחמים במהלך 19 השנים שלפני המלחמה ובמהלכה היה ההגנה על "הקו העירוני", קו הגבול שחצץ בין ירושלים ובין הלגיון הירדני, שהתבצר במאות עמדות קרב סביבה. הדגש בדאגה לביטחונה של בירת ישראל התמקד אז בעיקר בהר הצופים, אותה מובלעת ישראלית שנותרה בתום מלחמת השחרור בלבה של הממלכה ההאשמית, מוקפת בכוחות ירדניים, בכפריים ובשדות מוקשים.

בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949 ברודוס בין ישראל לירדן נכתב שחל איסור על שני הצדדים להחזיק באזור ירושלים נשק שהוא מעל קוטר של 0.5 אינץ', כלומר, הכוחות באזור ירושלים היו אמורים לשמור על הגבולות רק בעזרת נשק קל. כמו כן, נקבע שבמובלעת הר הצופים, שנותרה בשליטת ישראל וכללה את האוניברסיטה העברית ואת בית החולים הדסה, יוכלו לשהות עד 120 איש בלבד, מתוכם 85 שוטרים, ועוד 35 איש, שיהיו רופאים, חוקרים, מרצים וסטודנטים שיתאפשר להם לעלות להר הצופים, כדי לעיין בספרים הייחודיים שהיו בספרייה הגדולה והעשירה של האוניברסיטה ולטפל בציוד החשוב שהיה בבית החולים הדסה.

באותה מידה נקבע שחוץ מקמח, סוכר ומוצרי מזון לקיום, וכן אספקה של צורכי היום-יום כמו בגדים, לא יעלה להר דבר. כוח השיטור על ההר יורכב משוטרים שיעלו ללא נשק, ואת הביטחון השוטף יבצעו באמצעות הרובים הישנים שנותרו על הר הצופים בתום מלחמת השחרור. בתיאום עם מוסדות האו"ם נקבע שכל שבועיים תעלה שיירה ישראלית להר הצופים, שתביא את האספקה השוטפת, וכוח של 60 שוטרים ואזרחים שיחליפו את מחצית האנשים שנמצאים על ההר, וכך בכל מקרה לא יהיו על הר הצופים יותר מ־120 איש. השיירה הזאת כללה שני אוטובוסים משוריינים ואטומים, שרידים ממשורייני מלחמת השחרור.

עד שנת 1955 הנוכחות הישראלית על הר הצופים התנהלה בעצלתיים וכללה בעיקר דאגה רבה לשיירות שעשו את דרכן אל ההר בלב השטח הירדני. ב־1955 הוחלט על הקמת יחידה מיוחדת, "מצוף 247", שתפקידה היה לטפל בכל ענייני הר הצופים והגנתו. היחידה התמקמה במחנה שנלר בסמיכות למפקדת חטיבה 16, החטיבה המרחבית של ירושלים ויישובי הפרוזדור. מפקד היחידה נקרא "מלך ההר", וכ־20 החיילים בפיקודו נקראו "נערי המלך".

באותן שנים הר הצופים והיחידות שפעלו להגנתו היו אחד הסודות הכמוסים ביותר של המדינה. כל החלטה בענייני ההר חייבה אז אישור של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד ואנשי יחידת "מצוף", וכל מי שעסק בענייני ההר היה חתום על סודיות.

השיירה להר הצופים יצאה תמיד מהרחבה של מעבר מנדלבאום, וליוו אותה שני ג'יפים של האו"ם ושל הלגיון הירדני עד לשער הכניסה למתחם הר הצופים וגם בדרכה חזרה. מכיוון ששני האוטובוסים המשוריינים היו אטומים, יושביהם לא יכלו לראות את הדרך שהם עשו בתוך השטח הירדני. לכן בצה"ל דאגו להסליק בדופנות שני האוטובוסים נשק צה"לי לכל צרה שלא תבוא. בנסיעה הזאת אל ההר היה מוצב בכל אחד מהמשוריינים חייל ירדני מצויד ברובה קרבין טעון ודרוך, ובמסגרת ההכנות למשימה החיילים התאמנו להשתלט על החייל הירדני ועל נשקו במקרה הצורך.

 עמדו בהפגזה 

כל מסדר עלייה להר היה טקס בפני עצמו, לא אחת מלווה בוויכוחים בין נציגי ישראל לירדנים, בעיקר על זהות ואישור העולים להר. היום מותר לגלות שהפרופסורים, הדוקטורים והסטודנטים שעלו בבגדים אזרחיים להר היו ברובם אנשי צבא: קצינים בכירים, זוטרים ואנשי מודיעין, שהיו אמורים להכיר היטב את הזירה. במהלך מסדר העלייה הזה קצין האו"ם היה מקריא מדף העולים להר את רשימת האזרחים שישראל הגישה לו. לצד מסדרי הזיהוי, הירדנים בשיתוף אנשי האו"ם ערכו לשוטרים שעלו להר מסדר עלייה מבזה של בדיקה פולשנית וקפדנית של כל פריט שאיתו עלו להר. לא אחת הוויכוח הסוער בין הצדדים היה מעכב את עליית השיירה ואת הורדת אלה שהיו אמורים לרדת מההר, לפעמים בשבוע ואפילו שבועיים, עד שאחד הצדדים ויתר.

השוטרים הישראלים שעלו להר, שהיו בעצם חיילים שהולבשו במדי שוטרים, היו מגיעים למחנה שנלר כשלושה ימים לפני מועד העלייה להר, מצטיידים במדי שוטרים, לומדים לדבר בשפת המשטרה אז ולומדים להפעיל את הנשק הישן שהיה על ההר, כמו סטנים ורובים אנגליים ישנים. כל עלייה כזאת להר הייתה מלווה במתח רב שהשתרר בצד הישראלי לאורך כל הקו העירוני, מחשש שהשיירה תותקף, בעלייה להר או בירידה ממנו, כפי שקרה ב-13 באפריל 1948, כאשר שיירת הדסה, שיירה של רופאים, אחיות, פרופסורים, מרצים וסטודנטים, שהיו בדרכם להר הצופים, הותקפה באזור שכונת שייח ג’ראח, ו-78 מאנשיה נרצחו ונשרפו. חלקם הוכרזו אז כנעדרים, ורק לאחר מלחמת ששת הימים אותרו בקבר אחים באזור בית הקברות המוסלמי שליד שער שכם.

במהלך 19 השנים של נוכחות צה"ל במובלעת הר הצופים, היו לא אחת ידיעות על כוונות לתקוף את השיירה, בעיקר כשנוצרה מתיחות בין ירדן לישראל באחת הגזרות, למשל, לאחר פעולות תגמול ישראליות. הדאגה לשיירות ול-120 השוהים על הר הצופים גרמה לכך שבניגוד מוחלט להסכמי שביתת הנשק, ישראל הסתירה פלוגת טנקים סודית בירושלים, שישה טנקים, בתוך ביתנים מיוחדים במחנה שנלר ובמחנה סטף ליד צובה. על תחזוקת פלוגת הטנקים הופקד צוות סדיר של טנק, שישב בכוננות מתמדת במחנה שנלר ערוך ודרוך לכל אירוע.

"מלך ההר": אהרון קמארה. צילום: CC BY-SA 4.0




תפקידו היה לפרוץ בטנק לתוך השטח הירדני, במקרה שהשיירה תותקף, או במקרה שבהר הצופים תתפתח תקרית קשה שמחייבת סיוע. ששת הטנקים היו ערוכים לקרב, ומפקד הפלוגה היה סא"ל (במיל') אהרון קמארה המנוח, מי שבשעתו כונה גם כן "מלך ההר". צוותי הטנקים הסודיים היו מילואימניקים ירושלמים, שהיו למעשה בכוננות מתמדת כל ימות השנה ונקראו לא אחת להתייצב במחנה שנלר בימים של מתח וכוננות בירושלים ובהר הצופים.

כמי שפיקד על צוות טנק ב־1965, זכורים לי שני מקרים שבהם היינו עם הטנק מחוץ למחסה הסודי בתוך מחנה שנלר בדרך לפרוץ לשטח הירדני. הפעם הראשונה התרחשה בקיץ 1965, לאחר פעולת התגמול של הצנחנים ב"ליל המשאבות", שבו פוצצו 11 משאבות מים באזורים החקלאיים בשומרון. הפעם השנייה הייתה בינואר של אותה שנה, כאשר לאמ"ן הגיעה ידיעה שגורמים פלסטיניים מתכוונים לתקוף את השיירה בדרכה להר הצופים. חשיבותה ותרומתה של פלוגת הטנקים הסודית באו לידי ביטוי גם במלחמת ששת הימים. היה לה חלק גדול בקרב על ארמון הנציב, בסיוע לצנחנים בגבעת התחמושת, בקרב ההבקעה לעבר הר הצופים ואוגוסטה ויקטוריה וכמובן, בפריצה לעיר העתיקה.

 התוכנית שלא רועננה  

הלוחמים שהיו על הר הצופים בתחילת מלחמת ששת הימים הצליחו להחזיק מעמד ולהתמודד מול הפגזה כבדה שספגו בבוקר 5 ביוני 1967, יומה הראשון של מלחמת ששת הימים, הודות לפעילות ענפה והרואית שנעשתה לאורך 19 השנים בהר הצופים: חפירתה בהר של מערכת מנהרות ותעלות הגנה בעזרת ציוד מאולתר שהוברח אל ההר: נשק צה"לי ובו מרגמות, שני ג'יפי תול"ר (תותח ללא רתע), ציוד לראיית לילה, ציוד קשר מתקדם ועוד. אמצעי הלחימה והציוד הועלו להר לאורך השנים בעזרת אמצעי הסלקה מתוחכמים במשוריינים ובאמצעות ההברחות ב"שיירות הקמח" שעלו להר.

הר הצופים הפך במרוצת הזמן לא רק למובלעת חשובה. מיקומו האסטרטגי בין ההר לבקעת ים המלח ומדבר יהודה הפכו אותו גם למקום בעל חשיבות מודיעינית, ובמהלך השנים התקיימה בו פעילות מודיעינית סודית יעילה. לא במקרה הפכו הירדנים את מתחם בית הספר לשוטרים, שנבנה בידי הבריטים, ואת גבעת התחמושת בצפון ירושלים למוצב הירדני החשוב ביותר בקו העירוני. הדרך למרגלות המוצב, שעברה בשכונת שייח' ג'ראח, הייתה הנתיב הקצר והנוח ביותר מירושלים המערבית להר הצופים, וכדי למנוע חבירה של כוחות ישראליים להר הצופים, הירדנים ביצרו את המוצב הזה ואיישו אותו במובחר שבגדודי הצבא הירדני.

מיד לאחר מלחמת השחרור, כשצה"ל נערך להגן על הקו העירוני ועל הר הצופים, נולדה תוכנית "רענון גרניט", התוכנית לכיבוש מוצב גבעת התחמושת והחבירה של כוחות צה"ל להר הצופים. מאז 1949 לא היה מי שטרח לבדוק אותה ולהתאים אותה למציאות חדשה, וכך היא גם ניתנה לחטיבת הצנחנים 55, בפיקודו של מוטה גור, שהוזעקה מתל נוף בבוקר 5 ביוני, כדי לעלות בדחיפות ולהגן על ירושלים המופגזת ולמנוע מהירדנים את כיבוש מובלעת הר הצופים.

הקרב על גבעת התחמושת. צילום: עיתון במחנההקרב על גבעת התחמושת. צילום: עיתון במחנה




במסגרת הקרב על ההגנה על ירושלים עלה גדוד 61 של חטיבת הצנחנים ב־6 ביוני לפנות בוקר על המוצב הירדני בגבעת התחמושת לקרב הרואי שנחשב לקשה ביותר במלחמת ששת הימים. הקרב, שבו נהרגו עשרות לוחמים, ספג ביקורת לאחר המלחמה, בין היתר כי התברר שתוכנית "רענון גרניט" הייתה זקוקה לרענון רציני, ובעצם היה אפשר לכבוש ולעקוף את המוצב בגבעת התחמושת בדרכים ה נכונות ויעילות בהרבה וכך למנוע קורבנות ופצועים.

מנגד, מי שראה את שיירת הטנקים, התותחים וכוחות הרגלים הירדנית הארוכה, שעשתה את דרכה לירושלים בדרך יריחו ונעצרה והושמדה בידי חיל האוויר הישראלי באזור מעלה אדומים, הבין שהירדנים אכן היו ערוכים לא רק לכבוש את ירושלים המערבית והר הצופים, אלא גם להשלים את מה שהלגיון הירדני לא הצליח לעשות במלחמת השחרור: לחבור לכוחות המצרים שדהרו לתל אביב מדרום ונעצרו בגשר "עד הלום" ליד אשדוד.

למעשה ההישג הגדול ביותר של צה"ל במלחמת ששת הימים היה השמדת חילות האוויר של מצרים וסוריה בשעות הראשונות של המלחמה ובהמשך השמדת הצבא המצרי בסיני והצבא הסורי המבוצר על רמת הגולן. אבל בתהילה זכתה ירושלים, ובעיקר אלה שהביאו לידי איחודה, פתחו את הדרך אל הכותל המערבי, הפילו את החומות שהפרידו בין העיר המערבית לעיר המזרחית והביאו את המוני ישראל לשוק ולכיכר בעיר העתיקה, לרובע היהודי ולהר הזיתים.