שלושה ימים אחרי הפיגוע הקשה בחלמיש, סיפרה היום מיכל סלומון, אלמנתו של אחד ההרוגים, אלעד סלומון ז"ל, על רגעי האימה. "סיימנו ארוחת ערב והיינו צריכים להתארגן ל'שלום זכר', כי נולד נכד למשפחה. קיפלנו את השולחן, פתחנו מפה חדשה, ואני חושבת שלא עברה דקה כשישבתי בסלון והדלת נפתחה במהירות. נכנס מישהו עם חולצה לבנה, מכנסיים כחולות ארוכות. בשנייה הראשונה לא הבנתי מה זה - למה הוא נכנס ככה בשעטה?", אמרה בראיון בחדשות 2. 

"שנייה אחר כך, כשהוא צעק "שו איסמכ" והרים את היד עם הסכין, נפל לי האסימון", המשיכה וסיפרה. "שלושת הילדים הגדולים היו לידי. אמרתי להם - רוצו למעלה. פשוט רצנו מאחורי הגב של המחבל, שני מטר. רצנו למעלה ונכנסנו לחדר שם ישבנו התאומים שלי בני שנה".

בשלב זה קיוותה סלומון למצוא מפתח שיאפשר לה למצוא מפתח שיאפשר לה לנעול את הדלת, אך לא מצאה כזה. "אמרתי לילדים, אתם לא מוציאים הגה. לא אור ולא הגה. וחיכיתי. שמעתי צעקות, קריאות כאב. אני שומעת את חמתי צועקת בשמות של יוסי, אלעד וחיה, ואני בוחרת לאטום את האוזניים. אני מחכה. הילדים התחילו לבכות, אמרתי להם להיות בשקט".

בשלב מסוים קולות האימה מלמטה חדלו. "ירדתי במדרגות בכניסה למטבח. ראיתי את בעלי, הבנתי ששם זה נגמר. הוא ככה נשם את נשימותיו האחרונות. ראיתי את חמי מוטל על הרצפה ולא ראיתי את הפנים שלו. לא התקרבתי. וראיתי את המחבל שרוע ככה מנוטרל אך עדיין בתזוזה. חזרתי למעלה וישבתי עם הילדים", היא סיפרה על החוויה הבלתי אפשרית.

מיכל לא סיפרה לילדים את הפרטים, והורידה אותם למטה כשהפנים שלהם מכוסות בשמיכות. "יש עכשיו הרבה בכי, הרבה רצון לראות את אבא בבוקר. חיכיתי שהם התעוררו והמשכנו את הסיפור מאיפה שהם ראו - ושאבא נאבק במחבל ואבא נפצע ושלצערי לא הצליחו לטפל בפציעה ושאנחנו חזקים ושיהיה בסדר. קשה לי להאמין שאני ממשיכה את המסע הזה לבד, הוא השאיר לי חמש מתנות, כל אחת היא היא עולם ומלואה ובכל אחת מהן אני רואה את אלעד".