בבוקרו של יום אחד, לפני כשלושה שבועות, קיבל יוסי חן שיחת טלפון מחבר. "שמך הוזכר בעיתון", הוא אמר לו. "אתה בטוח?" שאל חן וקולו נחרד. "יש הרבה אנשים עם השם חן". "כן, אני בטוח", השיב החבר, "כתוב יוסי חן־חיניץ, וזה יכול להיות רק אתה".

מה שהפר את שלוותו ואלמוניותו של יוסי חן היה הפרסום הראשוני ב"מעריב המגזין" לפני כשלושה שבועות על המצוד של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים אחר פושעי מלחמה נאצים.

בכתבה, על שני פרקיה, צוין כי חן הוא מחברם של שלושת הכרכים הסודיים שמתעדים את הפעילות החשאית של המוסד מ־1959 ועד 1991, שנועדה להשיג מידע, לאתר, להביא להסגרתם ולהעמדתם לדין וגם לחסל את המבוקשים הנאצים.

"אין לי ספק שהייתי ביקורתי. אבל הביקורת שלי היא על התוצאה, לא על המעשים", הוא אומר לי בראיון שניהלנו בביתו, מצפון לתל אביב. זהו הראיון הראשון שלו לתקשורת, וזה לא בא לו בקלות.

הפרסום ב"מעריב המגזין", החודשהפרסום ב"מעריב המגזין", החודש

כל חייו חי יוסי חן במחתרת, באפלוליות של עולם הביון, ושמו מעולם לא הוזכר במרחב הציבורי. הוא עדיין מתקשה לצאת אל האור. אך אין לו ברירה. הוא זוכה לתשומת לב לא רק בישראל אלא בעולם כולו. עיתונאים זרים מחפשים אותו או מתקשרים אליו כדי לראיינו.

סיפור חייו הוא לא פחות מרתק, מסתורי ומרגש, ממושאי המחקר שלו. הוא נולד בשם יוסף חיניץ ב־1936 בעיירה לחווא, אז בפולין וכיום בבלרוס. אביו ברל־דב היה יערן והייתה לו מכונית. אמו חיה־שרה הייתה עקרת בית וגידלה את יוסף ואחיו הצעיר משה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939 ובעקבות הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, פלש הצבא האדום אל העיירה וסיפחה לברית המועצות.

ב־1941 פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו בין השאר את העיירה. ביום הפלישה היה יוסי בן 5 וסבל מכאבי תופת בבטנו, שאילצו את משפחתו לאשפזו. זו אולי הסיבה לכך שהמשפחה לא נמלטה מזרחה לברית המועצות, כמו שעשו לא מעט יהודים באזורים שנכבשו בידי הנאצים. הרופאים אבחנו דלקת תוספתן, ניתחו אותו והצילו את חייו.

חודשים אחדים לאחר כיבוש לחווא הקימו בה הנאצים גטו. זה היה גטו קטן של שני רחובות ו־45 בתים, שבו חיו יותר מ־2,000 יהודים, יהודי אחד על מטר רבוע. חלקם היו תושבי העיירה, והשאר הובאו מהעיירות ומהכפרים מסביב.

"חיי ניצלו בזכות אירוע אחד: המרד בגטו לחווא", כתב יוסי חן בספרו "האור בקצה היער" שפרסם ב־2011, שבו סיפר את זיכרונותיו.

ב־3 בספטמבר 1942, כשהתברר לראשי היודנראט (המועצה היהודית שניהלה את חיי היומיום בגטו) כי בהוראת הגרמנים חפרו איכרי הסביבה בקרבת העיירה בורות, הם הבינו את המשמעות והורו על התקוממות. למפקד המרד מונה יצחק רוחצ'ין, מפקד בית"ר בעיירה. ראשי היודנראט, דב לופטין וישראל דברסקי, החלו להצית בתים. במקביל התנפל רוחצ'ין, כשבידו גרזן, על חייל גרמני וניפץ את גולגולתו. גטו לחווא היה ראשון הגטאות שמרדו ברוצחים הנאצים.

לפי "האנציקלופדיה של הגטאות" בהוצאת יד ושם, כ־650 יהודים נהרגו בלחימה או באש הלהבות. עוד כ־500 נלקחו אל הבורות החפורים ונורו שם. גדר הגטו נפרצה, וכ־1,000 יהודים הצליחו לברוח. רוחצ'ין נורה ונהרג כשקפץ לתוך נהר. מרבית הבורחים התגלו והוצאו להורג. רק כ־100 הצליחו להצטרף לפרטיזנים שביערות, ורובם שרדו את המלחמה. עם הבורחים והשורדים היה גם יוסי בן ה־6.

במהומת הבריחה איבד חן את משפחתו, אך לאחר כשעה באורח פלאי פגש את דודו משה לייב, שהיה חייל בצבא הפולני, ואחר כך התאחד עם אביו. משתף פעולה בלרוסי רצח את הדוד. אמו ואחיו לא הצליחו לנוס על חייהם, נתפסו והוצאו להורג.

חן ואביו הסתתרו בערימות שחת וביערות, שתו מים מנהרות, אכלו מפירות היער ולבסוף הצטרפו לפרטיזנים. "היינו כמו ג'וקים שבורחים ממקום למקום", הוא תיאר את התקופה שבה שרדו את השואה.

לחווא והאזור שמסביב לה שוחררו על ידי הצבא האדום ביולי 1944. אחד האירועים שנחרתו בזיכרונו של חן היה הוצאתו להורג בכיכר העיר בתלייה של משתף פעולה. "ראיתי נקמה זאת בשמחה. שמחתי על הנקמה שביצעו במשתף פעולה עם הגרמנים", כתב בזיכרונותיו.

לכתוב את ההיסטוריה

עם סיום מלחמת העולם השנייה במאי 1945, החלו האב והבן את מסעם מערבה. הם עברו לפולין, משם המשיכו לאוסטריה וגרמניה, שבהן שהו במחנות עקורים ופליטים יהודים. משם, בעזרת ארגון הבריחה של ההגנה, הגיעו לנמל סט בצרפת, שם עלו על ספינת הנהרות האמריקאית "פריזדנט וורפילד", ששמה שונה לאקסודוס.

באוגוסט 1948 הפליגו שוב ברל ויוסי בן ה־12 בספינה "עצמאות" לנמל חיפה, והפעם לצמיתות. הם גרו בחולון, שבה חיו שתי אחיותיו של האב שעלו לישראל בשנות ה־30. חן הצעיר היה חבר בקן השומר הצעיר בעיר, ובגיל 16 עבר ללמוד בכיתה י"א בבית הספר היוקרתי של אותם ימים, "כדורי".

לאחר גמר לימודיו התגייס ב־1956 לנח"ל, הלך לקורס קצינים ופיקד על היאחזות הנח"ל בארותיים (כיום היישוב עזוז) שליד ניצנה בגבול מצרים.

במהלך שירותו הצבאי התוודע לאנשי יחידה 154 של אגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל, שמשימתם הייתה לגייס סוכנים בקרב הבדואים בנגב ובסיני. כך החל הרומן בן 30 השנים שלו עם עולם הריגול והמודיעין.

ההיכרות עם אנשי היחידה הובילה אותו כעבור כשנתיים להצטרף אליהם, לא לפני שלימד עצמו ערבית. כעבור שנתיים נוספות שלח אותו צה"ל ללמוד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. לאחר שקיבל את התואר הראשון שב ליחידה, שמוכרת יותר במספר 504. על עבודתו ותפקידיו ביחידה, שבה הגיע לתפקיד סגן מפקד בדרגת סגן אלוף, הוא ממאן לדבר. "זו לא מטרת הראיון", הוא עונה קצרות. בין לבין הוא הספיק להינשא לנחמה, ולבני הזוג יש שלוש בנות ותשעה נכדים ונכדות.

ב־1972 הוא נשלח לשמש כנציג אמ"ן במוסד, וארבע שנים מאוחר יותר הוא הושאל מאמ"ן למוסד ובהמשך היה לעובד מן המניין בארגון ביון החוץ של ישראל. תרמו למעבר הרקע המודיעיני שלו וידיעת כמה שפות, ובהן רוסית, ספרדית, אנגלית, יידיש וערבית.

במוסד הוא שימש במגוון תפקידים, ובהם קצין איסוף (קצ"א) באגף "צומת", שתפקידו לאתר, לגייס ולהפעיל סוכנים. בהמשך עבר לאגף "ביצור" - שאחריותו הייתה העלאת יהודים ממדינות ערביות ומוסלמיות (גם יהודי אתיופיה שעלו דרך סודן) שלא אפשרו להם לצאת וגם אחריות על ביטחון קהילות יהודיות בעולם. מ־1980 הוטלה על "ביצור" גם האחריות למרדף אחר הפושעים הנאצים, אף שחן לא עסק בכך.

לנושא הוא הגיע במקרה. זה החל בטפיחה על השכם במהלך טיסה לחו"ל, לאחר שפרש ב־1992 לגמלאות והחל לעבוד בחברה שהעניקה ייעוץ ביטחוני לאותה מדינה. הטופח על שכמו היה ראש המוסד שבתי שביט. "אתה יודע ספרדית, ואני צריך אותך לכמה חודשים לאיזשהו תפקיד", הוא אמר לו. לאחר שחזר לישראל, התייצב חן במטה המוסד והחל בעבודה.

"באחת הפעמים, כשישבתי בארכיון כדי להכין מערכי הדרכה, ניגשה אלי רחל, מנהלת 'תולדות' (מחלקת ההיסטוריה של המוסד – י"מ), ואמרה לי: 'יוסי, תבוא אלי לכתוב היסטוריה'", הוא נזכר. "שאלתי מה יש, והיא אמרה: 'המרדף אחר הנאצים'. עניתי לה: יש על מה לדבר".

על שתי פרשיות הוא לא כתב: האחת, לכידתו של אדולף אייכמן. השנייה, חיסולו של הטייס הלטבי הרברטס צוקורס, שהיה לגנרל באס־אס, כונה "הקצב מריגה" והיה אחראי למותם של כ־30 אלף יהודי העיר והסביבה. צוקורס חוסל בידי החוליה המבצעית של המוסד באורגוואי ב־1965. למעשה, הוא הפושע הנאצי היחיד שהמוסד חיסל.

מדוע לא כתבת על שתי פרשות אלה?
"מסיבה פשוטה: מישהו אחר כבר כתב זאת לפניי".

סיפור חטיפתו של אייכמן סופר כבר מאות פעמים בספרים, בקולנוע וגם בתערוכה רשמית של המוסד שהוצגה בבית התפוצות לפני כמה שנים וממשיכה לנדוד ברחבי העולם.

את הסיפור על צוקורס המוסד משום מה אינו מפרסם. אולי הוא אינו רוצה להעניק גושפנקה רשמית ולהודות ברצח ובהפרת הריבונות של אורוגוואי.

הפושע הנאצי היחיד שהמוסד חיסל. הרברט צוקורס. צילום מתוך ויקיפדיההפושע הנאצי היחיד שהמוסד חיסל. הרברט צוקורס. צילום מתוך ויקיפדיה

מישהו לרוץ איתו

ב־2007 הדפיסה מחלקת "תולדות" את שלושת הכרכים שכתב חן. הכתיבה ארכה כמה שנים. "כל הארכיונים וכל המסמכים של המוסד נפתחו בפניי", הוא מדגיש. הוא עבר על כל מסמך, על כל דין וחשבון של לוחמים שפעלו בשטח, שצילמו ושרטטו את היעדים לחיסול ומקומות מגוריהם, כמו גם את המסמכים שנאספו על ידי קציני המודיעין במטה, פקודות המבצעים ועוד. מה שלא נמצא בכתובים, הוא השלים בראיונות עם המשתתפים באותם מבצעים ועם ראשי המוסד לדורותיהם.

לפני כשלוש שנים העביר המוסד את הכרכים ליד ושם, בתקווה שיפרסמו וינגישו אותם לציבור. זה קרה בטקס צנוע שהתקיים במטה המוסד בגלילות, בהשתתפות חן, מנהלי יד ושם, ראש המוסד דאז תמיר פרדו וקודמו מאיר דגן, שהופיע לאחר ניתוח השתלת הכבד. דגן, שבני משפחתו נרצחו בשואה, התעניין מאוד בנושא. יד ושם, משום מה, לא הנגישו את הספרים לציבור. הם עשו זאת רק לאחר הפרסום ב"מעריב המגזין".

המרדף אחר הנאצים החל בתקופת איסר הראל?
"נכון", משיב חן והיסוס קל בקולו. "אבל למעשה בתקופתו עשו מעט מאוד. חטפו את אייכמן והתרשמתי שמי שראוי לקרדיט אף יותר מאיסר הוא צבי אהרוני, שהיה שילוב של קצין מודיעין, איש מבצעים ואיש מחקר. צבי היה הרוח החיה בלכידתו של אייכמן. אחרי אייכמן איסר לא ממש התעניין בנושא. לזכותו אומר רק שהמוסד אז היה ארגון קטן ולרשותו עמד מספר קטן של אנשים".

ומה קרה כשמאיר עמית החליף ב־1963 את הראל?
"עמית אמר: 'אני לא ארוץ אחר נאצים כמו שרצו עד עכשיו'. פרשת אייכמן יצרה את הרושם כאילו המוסד עוסק רק במרדף אחר הנאצים. יש לנו משימות לא פחות חשובות. אבל בפועל עמית עשה לא מעט. כשראיינתי אותו למחקר שלי אמרתי לו את זה". חן מתכוון לעובדה שבתקופת עמית חוסל צוקורס, והמרדף אחר ד"ר יוזף מנגלה, רופא המוות מאושוויץ, מרטין בורמן, סגנו של אדולף היטלר, ראש הגסטפו היינריך מילר ונאצים נוספים - נמשך במלוא עוזו.





ואז, ב־1968, החליף צבי זמיר את מאיר עמית.
"כן. צביקה הלך לראש הממשלה לוי אשכול ואמר לו: 'נצטרך לוותר על דברים אחדים. צריך לקבוע סדרי עדיפויות', וכך היה. במחקר שלי יש סטנוגרמה של ישיבת ממשלה שבעצם הפסיקה את המרדף".

ההפסקה נמשכה כמעט תשע שנים עד לבחירתו של מנחם בגין לראשות הממשלה. בגין זימן את יצחק חופי לפגישה שבה הורה לו להכין רשימה כוללת של הנאצים המבוקשים ולהתחיל מצוד אחריהם. בגין כינס את הקבינט הביטחוני שקיבל ב־23 בספטמבר החלטה בהתאם. הוכנה רשימה של תשעה מבוקשים, אבל תוצאת המצוד, שנמשך עד 1991, לא הייתה מספקת. אף לא אחד מהתשעה נלכד או חוסל בידי אנשי המוסד.

בסוף שנות ה־80 פנה יצחק זומר, ראש מחלקת "מסר" שהייתה האחראית על המרדף, לראש המוסד שבתי שביט והתחנן בפניו להוציא אל הפועל מבצע חיסול נגד שני האחרונים שנותרו ברשימה (השאר מתו מוות טבעי). אלה היו שני אוסטרים: פרנץ מורר, שהיה מעורב ברצח יהודי וילנה, וארנסט לרך, שכונה "רוצח יהודי לובלין". המודיעין עליהם כלל את מקום מגוריהם באוסטריה, וחיסולם נראה כמשימה די קלה. אך שביט דחה את הבקשה בנימוק של "השלכות מדיניות".

בכל שנות המצוד רדף המוסד אחר 11 פושעי מלחמה. אחד נלכד (אייכמן), אחד חוסל (צוקורס) ואחד (אלואיס ברונר) נפצע פעמיים משתי מעטפות נפץ שנשלחו אליו. שלושה מתוך 11, 27%, זו לא הצלחה מסחררת.

ישנה תחושה שכתבת את שלושת הכרכים האלה בדם לבך.
"זה מוגזם לומר שכתבתי בדם לבי, אבל אני מודה שלעברי כניצול שואה הייתה השפעה. אין ספק שבתוך־תוכי הצטערתי שלא קרה יותר. הייתי שמח יותר אם היינו מצליחים להרוג אותם".