50 שנה אחרי הקרב העקוב מדם בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים התכנסו שלשום כ־200 מוותיקי גדוד 66 של חטיבה 55 במקום ההיסטורי ההוא כדי לשחזר לראשונה את הקרב שנכנס לדפי ההיסטוריה. במפגש המרגש, שכלל לראשונה קבוצה כל כך גדולה של לוחמים, פתחו ותיקי הקרב פצעים ישנים, וחלקם דיברו לראשונה על חלקם בקרב. הם לא תיארו לעצמם שבסופו של מפגש להדלקת נר חנוכה יתגלו סיפורים אישיים שלא סופרו עד כה.

“הרגע שהרגשתי בו הכי מאושר וחזק בגבעה היה שכשהסתובבתי עם הבזוקה והרצועה בכיס”, מספר יקי חץ, שלחם בקרב וקיבל את עיטור העוז לאחר הקרב, ומשפטו “אני בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום” הפך לשורה בשיר “גבעת התחמושת” של יורם טהרלב. “מי שמכיר את הנשק מאז יודע כמה היה קשה לחבר את הרצועה. כשהצלחתי, הרגשתי שאם אני מסוגל לעשות את זה, אני יכול לעשות הכל. אלו הדברים הקטנים שמחזיקים אותך בקרב".

הקרב על גבעת התחמושת החל בשעה 2:30 בלילה ביום חמישי, 6 ביוני 1967, ונמשך כארבע וחצי שעות. שעתיים לפני הקרב בגבעה, החל קרב ההבקעה שנע מכיוון ירושלים הישראלית לכיוון ירושלים הירדנית. הצנחנים הגיעו לבית הכרם והתפצלו. על גדוד 66, בפיקודו של יוסי יפה, הוטל לפרוץ את הקו העירוני באזור שכונת סנהדריה, לכבוש את בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת ולהמשיך מהם לשכונת שייח' ג'ראח. סיפורי הגבורה בגבעה עצמה מוכרים ומוזכרים בכל הזדמנות, אך שלשום סופר גם סיפורם של הלוחמים שפרצו את המסלול שקדם לקרב עצמו, תוך שהם חוצים שדה מוקשים ולמעשה פורצים את הדרך לשאר הפלוגות ולטנקים. בקרב נהרגו 36 לוחמים ומעל 100 נפצעו.

חץ היה אחד הלוחמים שהובילו שלשום את חבריהם לאורך 400 המטרים עד גבעת התחמושת, ומשם בתוך התעלות והשוחות, ובהתרגשות אין קץ סיפרו את סיפורם האישי. “המעמד היה מרגש מאוד”, הוא מספר. “בילינו יחד יום שלם, והיה מקום לספר ולשתף. היה סוג של מפגש עמוק של חברים מהגדוד, העלו זיכרונות, אנשים סיפרו איך הם ראו וזוכרים את הדברים. מסתבר שכל אחד והזיכרונות שלו”.

במהלך הסיור חץ וחבריו עברו בנקודות הציון הקשות שנצרבו בלבם. “עברנו איפה שאיתן נאוה נהרג, והסברתי איך משה קפלנסקי נהרג מול עיני, ומאיר מלמודי ומיכה היימן”, הוא מספר.

תוך כדי שחץ מספר ונזכר, יהודה קנדל, שלחם גם כן בבונקר הגדול, מספר שהוא זוכר את הדברים קצת אחרת. “קנדל היה אמור לזרוק רימון לבונקר”, נזכר חץ בתגובה לדבריו, “ואני אמרתי לו שזאת התאבדות כי יורים כל הזמן מסביב, וזה מסוכן מדי. והוא בכל זאת יצא וזרק את הרימון. אני זוכר שהכניס אותו מהפתח של הבונקר, אבל הוא זכר שדחק אותו דרך אזור חרך הירי. ברגעים האלה כל אחד הקפיא זיכרון קצת שונה”.

יקי חץ ואלי מזרחי. צילום: פרטי

פרשת המרגמות

בינתיים שמואל גלילי, חברו של חץ לפלוגה, נזכר יחד עמו כיצד נגמרו להם הרימונים, וגלילי חש לעזרתו של חץ עם מה שהיה שם, ררנ”ט. תוך כדי הסיפור הם ניצבים במיקומים המדויקים ומסבירים כיצד הכל התרחש תחת אש כבדה. “זה לחזור 50 שנה אחורה”, אומר חץ. “ממש החיינו את הפעולה הזאת מחדש”.

צנחן חטיבה 55, איתן נאוה ז”ל, שנהרג בקרב על גבעת התחמושת, הונצח בשירו של טהרלב על הקרב במילים: “איתן לא היסס לרגע”. תוך כדי השחזור אחד הלוחמים מזכיר את הסצינה כל כך מוכרת מהשיר האלמותי של טהרלב, המתאר את גבורתו של נאוה ז”ל. “ניר ניצן (שהיה הסמ”פ – סב”ד) התקדם אחרינו עד שנזרק לכיוונו רימון, ואני שומע אותו צועק לאיתן: ‘צא החוצה’”, הוא מספר. “איתן יצא החוצה וחיפה עלינו לאורך 40־50 מטר. זה אולי נשמע מעט, אבל בגבעה לעשות פסיעה ולהישאר בחיים היה נס בפני עצמו”.

אלא ששלשום, ככל שנשמעו עוד ועוד עדויות מהקרב, התמונה המוכרת הצטיירה קצת אחרת. “ניצן היה זה שבחר את איתן נאוה ז”ל לצאת מהתעלה שהפכה למלכודת מוות ולירות על מנת לחפות על הלוחמים”, מספר אלון ולד, בנו של סרן רמי ולד ז”ל שנפל בקרב, ומנהל השיווק של מרכז ההנצחה. “הוא הביט אחורה ועבר אחד־אחד עד שהגיע לאיתן, שהיה הרביעי, ואמר לו: ‘איתן, צא חפה’. השיר מספר שאיתן לא היסס, אבל עכשיו סיפרו החבר’ה שלפני שהוא הספיק לזנק, חלקם עצרו אותו וניסו לשכנעו לא לצאת. אחד מהם צעק לו שאם הוא יוצא, הוא לא חוזר. ואיתן ענה: ‘אם אני לא יוצא, אז אף אחד מכם לא חוזר’. הוא יצא וריסס לכל הכיוונים עד שכולם הגיעו לאזור מוגן, ואז הוא חטף כדור בעצמו. לאחר מכן התברר שהיו לוחמים שכעסו על ניצן ושאלו למה לא בחר בהם מאחר שלאיתן היה תינוק בבית. אלה דברים שאפשר לשמוע רק ממי שחוו את הרגעים והחליפו ביניהם דברים שלא תועדו באף מקום”.

מייקל לניר, בן 76, מקיבוץ כפר רופין, היה מפקד מחלקה בגדוד ונפצע באורח קשה בקרב. במהלך השחזור שלשום הוא הוביל את הלוחמים מפלוגה ב’, ד’ והמסייעת, שמיעטו עד כה להשתתף באירועים ולשתף מזיכרונותיהם. “היו שם עשרה לוחמים, וכל אחד סיפר את סיפורו ושחזר את הקרב מהפריצה הראשונה לבתי שיכון פאג”י, דרך שדה המוקשים ועד לגבעת התחמושת”, מספר לניר. “האזור נמצא מחוץ לגבעה, והוא פחות מוכר ומתויר, ולכן החשיבות העצומה כעת לשמוע את זה ממקור ראשון”.

פלוגה ב’, שהוביל לניר, הייתה הראשונה שבאה במגע ישיר עם הכוחות הירדניים. כל עשרת הלוחמים חלקו שלשום את מה שנחקק אצלם והצליחו להפתיע גם זה את זה. “היו המון חוויות אישיות לצד תיעוד הקרב שלא סופר”, מספר לניר. “אייבי (מנחם לוי) סיפר את סיפור המקלעים שהעלינו לגג הבתים ובעזרתם ריתקנו את האויב שהיה בתעלה. שלמה חרמוני, שהיה גם מ”מ, שיתף בסיפור המרגמות”.

חיילים בגבעת התחמושת. צילום: המוזיאון החדש בגבעת התחמושת

פרשת המרגמות עוררה לאורך השנים ביקורת גדולה בקרב הלוחמים. “המרגמות מוקמו לסירוגין בין השנים 1948 ל־1967 במיקום קבוע. כתוצאה מכך, הירדנים הכירו את המיקומים ואיבדנו שם הרבה לוחמים”, אומר לניר. “זאת הייתה שטות שלא תיעשה, וזה גם עלה במפגש. צריך להבין שהרבה דברים קרו בקרב הזה כתוצאה מחיפזון או אי־הבנה, החל מהעובדה שהיינו בדרכנו למשימת צניחה וקיבלנו פקודה לשנות מסלול לפריצת גדרות בלי הכנה”.

"בשלב הזה הם לא ידעו מה קורה בגבעת התחמושת", מספר ולד. "הם סיפרו ששמעו צרחות בקשר והבינו שנכנסו לגיא הריגה, ואז פלוגה ב' נכנסה פנימה תוך כדי ירי מכל הכיוונים. יקי חץ סיפר שהוא הרים את המבט למעלה וראה מטח כדורים. זו הייתה עוצמת אש שאיש לא ציפה לה".

הירדני שירה בי

לוחם נוסף, מיכה חורין, שהיה סמ"פ בפלוגה ד', סיפר כיצד פרצו את הגדרות בדרך לגבעה בעזרת מתקן טורפדו בנגלור, צינור מפוצץ גדרות תיל. תוך כדי הוא נזכר כיצד התברר להם שלא כל הגדרות נפתחו, והם נאלצו לחזור על עקבותיהם ולהעמיס שוב כשבדרך מוטלים חבריהם לנשק מתים או פצועים.

"כולם רצו לפרוק, והחלטנו לאפשר זאת בחופשיות", מספר לניר. "הם סיפרו ושיתפו אולי לראשונה את הזיכרונות גם בפני נשותיהם. מישהו סיפר שפגש אישה שחלקה איתו את זיכרונותיה כילדה בת שש וסיפרה כיצד ראתה חיילים עולים בשדה המוקשים ושמעה צרחות איומות. עכשיו הבינה שהוא היה ביניהם. חלקנו גם את המחדלים, כמו שירדנים שלא נהרגו - פתאום קמו, הפתיעו אותנו בתוך התעלות וירו באנשים בגב".

לניר עצמו נפצע קשה מאוד בצוואר וביד, ובתחילה הוגדר כמת בנקודת איסוף הנפגעים וכוסה בשמיכה. למזלו, רגליו בלטו החוצה, ומישהו שם לב לתזוזת האצבעות. הוא נלקח לבית החולים הדסה, ושם ניצלו חייו. בהסכם אוסלו פגש לניר חלק מהמפקדים הירדנים שלחמו מולם בקרב, ואפילו את מי שככל הנראה ירה בו. "שמו אבו מוחמד", הוא מספר כעת. "שאלתי אותו אם הוא זוכר אותנו, והוא אמר שכן. הוא זכר כל פרט, ואפילו זכר שירה את הצרור שפגע בי וכמעט הביא למותי".

מייקל לניר והירדני שירה בו. צילום: פרטי

“הם שיתפו המון וכל מי שרצה לדבר - דיבר”, מסכם ולד. “הם שיתפו בצרחות, בקולות הנפץ, באש ובאימה. כל מה שאנחנו, באתר ההנצחה, מספרים פה כל השנים - קיבל העצמה לנוכח העובדה שכל כך הרבה לוחמים שיתפו ביחד תוך כדי שיחה וויכוחים, איך בדיוק זה קרה, מי ירה מאיפה, מי פרץ, איך ניצל הפצוע וכו’. ותוך כדי הם צוחקים וחווים מחדש את אחוות הגדוד המופלא הזה והרעות הייחודית ששמורה לגדוד המיתולוגי”.

אחת האנקדוטות המשעשעות שנשמעה לאורך המסלול הייתה על הלוחם עודד זכריה, שנפצע בקרב באזור חלציו, וצעק: “הביצים, הביצים”. שלשום הוא כבר הרגיע את חבריו ליחידה וסיפר להם שלמרות הכל, הוא אב גאה לשלוש בנות ובן.