"ללא ספק, קרה לי נס. אי אפשר לחשוב על מילה אחרת מאשר נס או השגחה אלוהית. מישהו שמר עלי", אומרת סגן דנה אופיר. "חברים שעמדו ממש קרוב אלי נרצחו, וזו יכולתי להיות ממש אני. זה בכלל לא מובן שאני פה. זה היה פיגוע מאוד המוני ומסוכן. ינואר הוא חודש קשה בשבילי. הולכים לאזכרות והתחושות קשות. לא חשבתי שאהיה שייכת לסקאלה הזו של נפגעי פעולות טרור ואיבה ושאאבד חברים. אנשים לא חושבים שזה יגיע אליהם, ואז יום בהיר אחד זה בא לך משום מקום. זה היה יום שחור, בלי שום הכנה מוקדמת".
בדיוק לפני שנה, ב־8 בינואר 2017, אירע פיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב בירושלים, שבו נהרגו ארבעה חיילי צה"ל ונפצעו 13. סמוך לשעה 13:15 תושב ג'בל מוכאבר שבמזרח ירושלים נהג במשאית מסוג מרצדס לאורך הטיילת. באותה עת שהתה במקום קבוצה של צוערים מבה"ד 1 ממגמת נחשון (קורס קציני מטה), שהיו בפעילות חינוכית כחלק מסדרת חינוך. כשהבחין המחבל בקבוצת חיילים יורדת מאוטובוס שעצר בצד הדרך, הוא הגביר את המהירות ופגע בהם. לאחר מכן נסע לאחור, הסתובב, ודהר שוב לעבר הקבוצה. בתום האירוע המחבל נורה ונהרג.
אני מראיינת את אופיר (20) מראשון לציון, ביום שבו היא מקבלת דרגת סרן. כיום היא משרתת כקצינת השתלמויות בבה"ד 8, וקבלת הדרגה מסמלת עבורה עוד ציון דרך בהחלטתה להמשיך קדימה. כשאירע הפיגוע, הייתה אופיר מדריכת כושר קרבי וצוערת בקורס קצינים. "הייתי צוערת בבה"ד 1, גדוד ארז, פלוגה ג', ויצאנו לסדרת חינוך בירושלים", היא נזכרת, "התחלנו את הסיור בבנייניי האומה, הייתה לנו הרצאה מאוד מעניינת. לאחר מכן העבירו אותנו באוטובוסים לתצפית בארמון הנציב, וכמה דקות אחרי שהגענו לשם קרה הפיגוע".
מה את זוכרת מהפיגוע עצמו?
"את רגע הפיגוע עצמו אני לא זוכרת, כי איבדתי את ההכרה לכמה שניות. אני רק זוכרת ששכבתי על הדשא, שהיו לי כאבים. רציתי לקום ולא הצלחתי, ואז הגיעו פרמדיקים, חובשים ואמבולנסים. ניסו להרים אותי על אלונקה, וצרחתי מכאבים. הובילו אותי באמבולנס לבית החולים הדסה עין כרם. הגעתי למחלקת טיפול נמרץ, ומצבי הוגדר בינוני־קשה. עיקר הפגיעה הייתה בעצמות האגן. סבלתי משברים מרובים באגן ובכל גופי".
מתי בעצם הבנת מה קרה לך?
"כשהגעתי לבית החולים, עדיין לא הבנתי כלום. טשטשו אותי עם תרופות כי כאב לי, ורק אחרי כמה שעות בערב, כשהביאו לי את הטלפון שלי, קיבלתי את כל ההודעות של החדשות והבנתי מה קרה. גם רק בערב גיליתי מה עלה בגורל חבריי. התחלתי לבכות, להתפרק, לא הבנתי מה קורה ואיך זה קרה. הרגשתי מאוד רע כשהבנתי את המצב. זו תחושה שאי אפשר להיות שם בשביל הפלוגה, אי אפשר להיות בהלוויות של החברים מפני שאני בבית החולים".
איך נודע להורים שלך על פציעתך בפיגוע?
"התקשרו לאבא שלי, אמרו ש'הבת שלך נפצעה קשה בפיגוע', וביקשו ממנו להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים. זה לא פשוט להורים לשמוע דבר כזה על הבת שלהם, והם סיפרו שהנסיעה הזאת להדסה עין כרם הייתה הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלהם".
ליד הקבר בכיסא גלגלים
את ארבעת הנרצחים בפיגוע - סגן יעל יקותיאל ז"ל מגבעתיים, סגן שיר חג'אג' ז"ל ממעלה אדומים, סגן משנה שירה צור ז"ל מחיפה, וסגן משנה ארז אורבך ז"ל מאלון שבות - אופיר הכירה באופן אישי. "הכרתי את כולם. הם היו חברים מהפלוגה", היא מספרת, "ארז היה חבר מאוד קרוב שלי. היינו מדברים הרבה, והיו לנו נושאי שיחה מעבר לנושאי השירות. כשהבנתי שהוא נרצח, זו הייתה הרגשה הכי נוראית שיכולה להיות, ממש מזעזע. לא האמנתי שדווקא הוא. אחר כך הרבה פעמים חשבתי לעצמי למה ארז ולא אני. זה כל כך לא הגיע לו. ארז היה בן אדם כל כך טוב, כל כך טהור, שומר שבת".
נפגשת עם משפחתו?
"הגעתי לאזכרה של ה־30 על כיסא גלגלים. ישבתי עם הכיסא ליד הקבר, חיבקתי את ההורים שלו. הם אמרו לי שהם מעריכים אותי על כך שהגעתי, שהם רוצים שאני אמשיך בחיים, שאזכור את ארז ושאעמוד על הרגליים בשבילו".
האם יצא לך לראות את הסרטון של הפיגוע?
"שמעתי שיש סרטון ביוטיוב, וכן, רציתי לראות. רציתי לראות איך זה קרה, לזהות את עצמי, לזהות חברים. ראיתי את הסרטון הרבה פעמים, ואני רואה אותו עד היום. זה חלק ממני. זה לא עושה טוב, זה סרטון מזעזע, זה סרטון נוראי, אבל מנסים להתמודד".
בסרטון גם תועדו חיילים חמושים בורחים מהאזור ולא חותרים למגע עם המחבל. מה דעתך על כך?
"אני חושבת שכן הייתה חתירה למגע. האירוע תופעל מהר, תוך 30 שניות הוא הסתיים. המחשבה הראשונה שעולה לחייל שהוא לא קרבי זה לא לרוץ לתוך המשאית, אבל בסופו של דבר הכדורים של החיילים שלנו נמצאו בגופו של המחבל, והחיילים שלנו היו אלה שתפעלו את האירוע".
דקת ריצה ודקת הליכה
אחרי שבועיים וחצי בבית החולים, המשיכה אופיר את השיקום בביתה. "השתחררתי מבית החולים כי הבית שלי מונגש ומותאם לכיסא גלגלים", היא מספרת. "הייתי ארבעה וחצי חודשים בבית, חודשיים מהם על כיסא גלגלים. בהתחלה, מפני שהייתי על כיסא גלגלים, חוץ מתרגילי ידיים ומתיחות לא יכולתי לעשות פעולות שיקומיות נוספות. אחרי שקמתי מהכיסא והתחלתי ללכת על הקביים, גם התחלתי את הפיזיותרפיה".
אילו רגעים היו הכי קשים לך במהלך השיקום?
"לפני הפיגוע הייתי רגילה לרוץ גם 10 קילומטרים ולהתאמן ארבע פעמים בשבוע, ופתאום את מושבתת על כיסא גלגלים. הייתי גם מנסה לעשות כל מיני דברים יומיומיים ולא תמיד מצליחה. המוגבלות הזאת בכיסא גלגלים גורמת לתחושה מאוד קשה. חזרתי לעצמי אחרי ארבעה וחצי חודשים, והצלחתי לרוץ שוב. הריצה הראשונה שלי הייתה ריצה של חמש דקות, שמשלבת דקת ריצה ודקת הליכה".
מה מצבך כיום?
"כרגע אפשר לומר שאני מתפקדת באופן מלא, ואפילו בכושר יותר טוב מאשר לפני הפציעה. אבל עדיין יש מגבלות וכאבים, ואני עתידה לעבור בקרוב ניתוח".
את סובלת מפוסט־טראומה?
"אין משהו חריף ומתמשך, אבל בואי נגיד שזה לא אירוע משמח, ויש כל מיני מחשבות. המחשבות נמצאות איתך כל הזמן, אבל אין לי מצבי חרדה או דיכאון. אף פעם לא הייתי במקום הזה, וגם אחרי הפציעה מאוד רציתי לשמור על אופטימיות ואמונה".
השתנית בעקבות הפיגוע?
"כן, השתניתי. כיום אני מעריכה כל נשימה שלי, כל פעימה. כיום כל דבר בשבילי הוא לא מובן מאליו, ואני גם לומדת להעריך כל דבר קטן. אני אופטימית וחיובית מאוד, מעריכה את עצם הקיום שלי ומאמינה שאני פה מסיבה מסוימת ולא סתם. אני גם מאוד מעריכה את החברים שלי שהיו שם ולא זכו לחזור. מאוד מעריכה את האהבה והדאגה של המשפחה שליוותה אותי ואת החברים שחיבקו אותי, והעיקר מבחינתי זה לחיות באמונה שהכל אפשרי".
"בחרתי לחזור"
אחרי חמישה חודשי שיקום חזרה אופיר לשירות צבאי. "הפציעה שלי היא לא פציעה שקל להתמודד איתה. ממש לא הייתי חייבת לחזור לצבא, כי הפציעה שלי היא פציעה שמסכנת חיים", היא אומרת, "אבל בחרתי לחזור לצבא. מאוד האמנתי בכך שאני יכולה לחזור ורציתי לעשות זאת. אף אחד לא היה בכיוון של להכריח אותי. הכל היה מהבחירה שלי".
כיום היא אחראית על רוב הקורסים המקצועיים וההשתלמויות בבה"ד 8 בתחום הכושר הגופני. "החזרה לצבא זה בעצם השיקום שלי", היא מבהירה, "גם מיד אחרי שנפצעתי ראיתי את עצמי מסיימת השלמה חילית של קציני כושר קרבי. אף אחד לא האמין שאני אעשה זאת, אבל בשבילי זה השיקום, זה הפתרון".
המסר שאופיר מבקשת להעביר הוא שהכל אפשרי: "יכולים להיות לך רגעים מאוד קשים בחיים, אתגרים ומכשולים שאף אחד לא מכין אותך מראש אליהם. אבל המשפט שאני לקחתי מהמקרה שלי זה שבחיים אין מכשולים, אלא מדובר רק באתגרים שאנחנו צריכים לעבור. אפשר לבכות, להתעצבן, להיכנס לדיכאון ליום־יומיים, אבל צריך לצאת מזה ולדעת איפה לעלות ואיך אפשר להיות חזקים יותר. לראות את היום הבא, את היעד הבא, ולהשיג אותו. כיום אני גם מעבירה הרצאות לחיילים על הסיפור שלי, על הפיגוע, על הפציעה, על מוטיבציה".
יש רגעי שבירה מדי פעם?
"לכל אחד יש רגעי שבירה. זה גם לא פשוט להתמודד עם המציאות הזו שחיילים שהכרת כבר לא נמצאים בחיים ושהייתי חלק מאירוע כזה לא פשוט וכואב. כאמור, יש לי גם עוד ניתוח שאני צריכה לעבור, זה לא הדבר הכי נעים שיש, אבל מתמודדים".