כפי שהמריאו בחשאי למשימתם, כך גם נחתו בשתיים לפנות בוקר טייסי חיל האוויר בבסיסיהם בחצרים וברמון. בלי צרמוניות, בלי טררם. "לא הייתה קבלת פנים ולא טקס", אומר אלוף משנה ת', כיום ראש מחלקת "השתתפות" ביחידת המבצעים של חיל האוויר, ואז רב־סרן וסגן מפקד טייסת "הפטישים". זו הטייסת שהפציצה את הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007. ההחלטה של הדרג המדיני והצבאי הייתה לעשות כל מאמץ להמשיך ולשמור את הסוד של המבצע, שכינויו היה "מחוץ לקופסה". למעשה, למבצע היו חמש מילות קוד שונות, שבהן נעשה שימוש במהלך ההכנות. שם נוסף היה "ניגון שקט". "מובן שהבנו את המשמעות ההיסטורית של המעשה שלנו, אך היינו צריכים להתאפק ולשמור את זה לעצמנו", הדגיש ת'.
 

בשעות הערב המאוחרות של 5 בספטמבר 2007 המריאו לים התיכון שמונה מטוסי קרב והפצצה של חיל האוויר, עמוסים בטילים מדויקים ובפצצות. הם שמרו על דממת אלחוט מוחלטת. התלוו אליהם מטוסי יירוט, מטוסי ביון, לוחמה אלקטרונית, ופיקוד ושליטה. לאחר טיסה של כשעה וחצי הם הגיעו לקרבת היעד ובשתי גיחות, מרחוק ומקרוב, שחררו את מטענם על המטרה. הכור להפקת פלוטוניום לנשק גרעיני, שבנה נשיא סוריה בשאר אסד ומוסווה כמיזם חקלאי, הושמד בתוך כשלוש דקות. הסכנה שלמדינה ערבית הגובלת בישראל יהיה נשק גרעיני הוסרה בתוך דקות. 

סרטון תקיפת הכור הסורי


בדרכם חזרה מהמשימה, זמן מה לאחר חצות, דיווחו הטייסים את מילת הקוד "אריזונה", שמשמעותה הייתה: המשימה הושלמה. עם קבלת מילת הקוד, התפוגגו באחת המתח והדאגה של הנוכחים בבור הפיקוד בקריה בתל אביב, שעקבו במתח עצום אחר המבצע. בבור ישבה כל הצמרת המדינית־ביטחונית: ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון אהוד ברק, שרת החוץ ציפי לבני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, ראש אמ"ן עמוס ידלין, ראש המוסד מאיר דגן ועוד כמה עוזרים וקצינים.


זה יותר מעשור רוב העולם מעריך כי חיל האוויר הישראלי תקף בספטמבר 2007 את הכור הגרעיני שמומחים צפון־קוריאנים בנו לסוריה בדיר א־זור שבמזרח המדינה, והשמיד אותו. ישראל מעולם לא קיבלה אחריות לתקיפה. כל הפרסומים בנושא הסתמכו עד היום על מקורות זרים. כעת יוצאת מערכת הביטחון מהארון ומאפשרת לטייסים, אנשי מודיעין ושרים, שהיו שותפים להחלטה הדרמטית ולביצוע הנועז שלה, לספר את מה שקרה בשנים ובחודשים שקדמו למבצע, בליל ההתקפה, ובימים שלאחר מכן. הם לא מספרים הכל, ויש עדיין פרטים מבצעיים ומודיעיניים שנותרים חסויים. 


ההחלטה לפתוח את חרצובות הלשון התקבלה בעקבות עתירות לבג"ץ של עיתונאים נגד הצנזורה. בג"ץ דן בעתירות ו"יעץ" לצנזורה לשקול בשנית את עמדתה. והיא אכן החליטה, לאחר התייעצות עם גורמי ביטחון, לאפשר לתקשורת בישראל לפרסם את המידע. זו החלטה שמתגנב אליה חשש קל, שאולי בכל זאת סוריה תעשה מה שלא עשתה אז, לאחר התקיפה: תגיב תגובה צבאית. אף שהסבירות שמשטרו החלש של אסד וצבאו המדולדל, שמנסים לסיים את מלחמת האזרחים שנמשכת כשבע שנים, ירהיבו עוז לנקום בישראל, היא נמוכה ביותר.


עם הפרסום הרשמי, צפים ועולים אל פני השטח גם מאבקי אגו על קרדיט, כבוד ויוקרה ועל האופן שבו אישים שונים ייזכרו בהיסטוריה. מאבקים אלה ליוו את ההכנות לפעולה ולאחריה, מאז ועד היום, אך היו נסתרים עד כה והושמעו בחדרי חדרים. מעורבים בהם ראשי ממשלה ושרי ביטחון לשעבר, ראשי מוסד ואמ"ן ובכירים נוספים.


יש לא מעט אירוניה בעובדה שההישג הצבאי־מדיני־אסטרטגי, מן החשובים ב־70 שנות קיומה של המדינה, הושג אף שתחילתו בכישלון מודיעיני. יש אפילו בקהילת המודיעין מי שמדברים על מחדל "מסדר גודל של מלחמת יום הכיפורים", כהגדרתו של תמיר פרדו. "במשך שנים בנתה סוריה כור גרעיני מתחת לאפנו ולא ידענו על כך", אמר לי פרדו, שהיה אז סגן ראש המוסד שהושאל לאגף המבצעים בצה"ל, וב־2011 החליף את דגן בראשות הארגון. "זה לא נבנה על הצד האפל של הירח, אלא במדינה שכנה, שתמיד חשבנו שאנו יודעים עליה כמעט הכל".


תמיר פרדו. צילום: חיים זך, פלאש 90


"מי שיגיד לך שהוא ידע שסוריה בונה כור גרעיני - או שלא יודע או שלא אומר את האמת", אומר ל"מעריב המגזין" רם בן ברק, שהיה אז בכיר במוסד. לוחמי המוסד הביאו את "ידיעת הזהב", שאפשרה לקבוע בוודאות שסוריה בונה כור להפקת פלוטוניום. לדבריו, "כשהבאנו את המידע הייתה הפתעה גמורה. עד אז ההערכה דיברה על אולי כן, אולי לא. אולי הם מתכננים פרויקט גרעיני במסלול העשרת אורניום, ואולי כור להפקת פלוטוניום. בקיצור לא ידענו בכלל מה לחפש".


חיזוק לדברים אלה שמעתי גם מפי הרמטכ"ל דאז רא"ל גבי אשכנזי, שנכנס לתפקידו בפברואר 2007, לאחר מלחמת לבנון השנייה, על רקע התפטרותו מהתפקיד של דן חלוץ, כשברקע מסקנות ועדת וינוגרד. "במסגרת הכנותיי לתפקיד קיבלתי סקירות מאמ"ן, משב"כ ומהמוסד", הוא מספר. "בהערכות המודיעין התעוררו חשדות לגבי עיסוק של סוריה בגרעין, אך לא היו הוכחות. ובעבודת מודיעין יש המון חשדות. הגרעין הסורי לא היה דבר שייחסו לו חשיבות".
 

הטענות האלה מרגיזות את אמ"ן, שבראשו עמד אז אלוף עמוס ידלין. "חשיפת הכור היא אחד ההישגים הגדולים של אמ"ן בפרט והמודיעין הישראלי בכלל", טוען תא"ל דרור שלום, כיום ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ואז, לפני יותר מעשור, רב־סרן, ראש ענף סוריה בחטיבה. "כבר מ־2003 גילו קצינים צעירים מהמחקר ומהזירה הטכנולוגית סימנים לפעילות חשודה בסוריה בתחום הגרעין. מאז ומעולם ייחסנו חשיבות לתחום זה של נשק בלתי קונבנציונלי (נב"ק), שיש בו תוחלת נזק גדולה. נקודת המוצא שלנו אז וגם כיום היא: נניח שאם למדינת אויב יש תוכנית לנשק גרעיני, מהן הפעולות שהיא הייתה עושה לקידומה ומה יכולים להיות הסימנים המעידים על כך".

"כישלון אמריקאי"


כך או כך, נקודת המפנה הייתה כתוצאה מטראומת לוב של המודיעין הישראלי. בערב חג המולד 2003 הודיע שליט לוב, מועמר קדאפי, כי יסכים לוותר על תוכניותיו לייצור נשק להשמדה המונית, ובכלל זה נשק גרעיני. מי שסיפק לתוכנית הגרעין של לוב את הידע, הטכנולוגיה, החומרים, הציוד והייעוץ היה ד"ר עבד אלקדיר חאן, שנחשב ל"אבי פצצת הגרעין" של פקיסטן וגדול סוחרי הגרעין שידע העולם. גם תוכנית הגרעין של איראן נהנתה משירותיו.
 

לפני כמה שנים אמר לי שבתי שביט, שהיה ראש המוסד בשנות ה־90, כי בישראל ידעו על מסעותיו של ד"ר חאן במזרח התיכון, שבהם הציע למדינות אחדות את שירותיו ואת הידע שלו לייצור נשק גרעיני. "ידענו על נסיעותיו, אך לא הבנו את המשמעות שלהן", הודה שביט. "אם היינו מבינים, הייתי ממליץ על מבצע חיסולו. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שחיסול של אדם היה יכול להיות מהלך משנה היסטוריה".


הודעתו המפתיעה של קדאפי כי ארצו מפתחת נשק גרעיני באה לאחר משא ומתן חשאי שניהל עם נציגי הסי־איי־אי של ארצות הברית וה־MI6 הבריטי. אמ"ן והמוסד גם יחד הוכו בתדהמה. לא היה להם שמץ של מושג על המשא ומתן החשאי ועל כוונתו של שליט לוב, והם למדו עליה מהתקשורת. זו הייתה הפתעה כפולה; התברר כי אף שלוב הייתה יעד ברמה כזו או אחרת של המודיעין הישראלי, הוא לא ידע דבר וחצי דבר עד כמה מפותחת הייתה תוכנית הגרעין שלה. 

מועמר קדאפי. צילום: רויטרס
 

האכזבה השנייה הייתה שהסי־איי־אי, שנחשב לבעל ברית של המוסד, לא בטח בידידתו והסתיר ממנה את המהלכים לפירוק לוב מנשקה הגרעיני. הסיבה לכך הייתה דברים שאמר ב־2001 ראש הממשלה אריאל שרון כשגילה שלוב עושה מאמצים לפתח נשק גרעיני. המידע על כך הגיע מהסי־איי־אי, שכעס על הפטפטנות של שרון והחליט להעניש את ישראל ולמדר אותה.


היעדר המידע על לוב הוביל כבר אז לחילופי האשמות בין שני הארגונים בשאלה מי אחראי לכך. האמת היא ששניהם. "אין ספק שהמקרה הלובי היה קטליזטור שהביא אותנו לבדוק את עצמנו בכל הקשור לנב"ק", מאשר תא"ל אלי בן־מאיר, שב־2016 פרש מתפקידו כראש חטיבת המחקר באמ"ן והוחלף בידי דרור שלום. בן־מאיר שימש ב־2005 ראש הזירה הטכנית בחטיבת המחקר ואחד מקציני המודיעין המובילים של מבצע "מחוץ לקופסה".
 

על רקע זה, באמ"ן ובמוסד שאלו את עצמם - אם לא ידענו על הפעילות של חאן בלוב, מה עוד איננו יודעים? בעקבות כך, מאז 2004 הוחלט לבדוק כל פיסת מידע שנאספה ונאגרה בעשור שקדם במאגרי המידע של המוסד ואמ"ן, בקשר למעשיו, לשיחותיו ולמסעותיו של ד"ר חאן במזרח התיכון. באותה בדיקה התברר לחוקרים כי בין היתר ביקר חאן בערב הסעודית, במצרים ובסוריה. ההערכה גרסה כי מכיוון שסעודיה ומצרים הן מדינות ידידותיות לארצות הברית, לא ימהרו שליטיהן להיענות להצעותיו של ד"ר חאן לרכוש ממנו ידע וטכנולוגיה גרעיניים. ואכן הנחה זו הייתה נכונה.

תא"ל (במיל') אלי בן מאיר. צילום: יח"צ
 

בשני הארגונים הוחלט אפוא להתרכז בסוריה, שתחת בשאר אסד, שעלה לשלטון כברירת מחדל משפחתית בשנת 2000 לאחר מות אביו חאפז. הוא הצטייר כבעל אישיות גבולית, חסרת ניסיון, שעלול היה להתפתות למעשים פזיזים או הרפתקניים. כך לדוגמה, הוא האיץ את שיתוף הפעולה של ארצו עם איראן וחיזבאללה. אבל מהר מאוד השתנתה עליו הדעה בחטיבת המחקר, שבראשו עמד תא"ל יוסי בידץ. "לא זלזלנו באסד", מציין תא"ל שלום. "לא נשענו על קונספציה כאילו אסד לא ילך על נשק גרעיני. התחלנו להבין שיש דברים בגו. החלו להגיע פיסות מידע וגילינו סימנים מחשידים, אפילו אם הם היו פשוטים כמו תנועת אנשים וכלי רכב, עגינת ספינות אספקת מזון, ואפילו חשדנו במיקום אפשרי לפעילות הגרעינית".
 

אבל עדיין, הנושאים המרכזיים שהעסיקו באותה תקופה את המודיעין הישראלי היו איראן וחיזבאללה. "הייתי צריך להסביר לאנשי מדוע למרות זאת אני מתעקש לעסוק גם בסוריה", מספר תא"ל אלי בן־מאיר. מה עוד שבקיץ 2006 הקשב הישראלי הופרע עוד יותר בגלל מלחמת לבנון השנייה. גם הדרג המדיני וגם הצבאי־מודיעיני היו טרודים בהדיפת הביקורת על תפקודם במלחמה, והמתינו בציפייה דרוכה ובחשש למסקנות ועדת החקירה בראשות השופט אליהו וינוגרד. 
 

"כל אותו זמן המשיכו הידיעות לזרום", מוסיף תא"ל בן־מאיר. "היו צילומי לוויין, ודף הידיעות על פעילות חריגה בסוריה הלך והצטבר". אבל למרות זאת המשיך המודיעין הישראלי לגשש באפלה. 
 

על סמך הממצאים המדאיגים הראשונים, פנה המוסד לסי־איי־אי ולארגוני ביון ידידותיים אחרים, ובירר אם הם יודעים משהו על כוונות הגרעין של סוריה. כולם השיבו בשלילה. המודיעין הישראלי הבין שאין לו לסמוך, אלא על עצמו. אבל הכישלון המודיעיני לא היה רק נחלת ישראל. גם המעצמה הגדולה ביותר בעולם לא ידעה, לא רק על מה שהתרחש בסוריה. אפשר לתת אולי למודיעין האמריקאי ליהנות מן הספק, שכן סוריה לא הייתה יעד מרכזי לאיסוף מידע מצד ארצות הברית. 
 

"אבל מה לגבי צפון קוריאה?", שואל פרדו. "איפה היו האמריקאים? צפון קוריאה היא יעד חשוב ביותר עבורם. ובכלל לא ברור אם אסד ניהל את הפרויקט הגרעיני או שמא היו אלה הצפון־קוריאנים". בשיחה עמי אמר פרדו כי "יש לו אפילו ספקות אם הפלוטוניום, שהיה מיוצר בכור, היה נשאר בסוריה ואולי היה בכלל עובר לצפון קוריאה. זה כישלון מהדהד של האמריקאים".


ראש המוסד דגן והרמטכ"ל אשכנזי פנו אל ראש הממשלה שרון בבקשה להגביר את מאמצי איסוף המודיעין על תוכנית הגרעין של סוריה. שרון נענה לבקשה והורה להקצות לכך תקציב מיוחד. גם מחליפו, אולמרט, המשיך בקו זה והעניק את כל המשאבים הדרושים לשם איסוף המידע. 


"לזכותו של מאיר דגן ייאמר שהוא נתן הנחיה ברורה להמשיך במאמצים לחפש מידע על הגרעין הסורי", מדגיש בן ברק. "ההנחיה שלו הייתה שעד שאין הוכחה פוזיטיבית שאין להם תוכנית גרעין צבאית, ממשיכים לחפש. מאיר ראוי בעניין זה לצל"ש. הוא קבע חד־משמעית שלא עוזבים את הנושא, אלא אם יודעים בוודאות: כן או לא".

מאיר דגן ואריאל שרון, בעת המינוי לראשות המוסד. צילום: יעקב סער, לע"מ

 

צוותים של אמ"ן והמוסד קבעו תוכנית עבודה, שתחמה את החלוקה ביניהם וקבעה באילו יעדים – אנשים ואתרים – יש להתמקד. אמ"ן פעל בעיקר באמצעות יחידת 8200 שהאזינה, יירטה תשדורות ופענחה אותן. כמו כן, לפי הפרסומים, הושם דגש מיוחד על הניסיון למעקב אחר אסד, אחר יועצו המיוחד והמתאם של המיזם הסודי, גנרל מוחמד סולימאן (שפחות מחצי שנה לאחר השמדת הכור חוסל בביתו בלטקיה בירי צלפים, שמיוחס לישראל), ואחר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה, איברהים עותמאן, שהיה אחד היעדים המרכזיים של מאמצי האיסוף. סולימאן ועותמאן היו זהירים ביותר. אך כל מה שמודיעין זקוק לו הוא מעידה אחת קטנה או מזל. "אנחנו חיים מטעויות אנוש", מדגיש בן ברק. 
 

ישראל מעולם לא לקחה אחריות על פעילות המוסד בווינה, וכל מה שמתפרסם מבוסס על מאמר ב"ניו יורקר". לפי אותו פרסום, הרבה עותמאן לצאת לנסיעות לאירופה, ובמיוחד לווינה, לדיונים במטה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). לפי פרסום זר, לוחמי המוסד פרצו לחדרו במלון בלונדון, ואילו לפי גרסה אחרת לחדרו בווינה. לפי אותם פרסומים, בחדירות אלה במרץ 2007 הושג מידע רב ערך שנמצא במכשיר הדיגיטלי של עותמאן.
 

משחזרו אנשי המוסד לישראל, הם העבירו את החומר שהעתיקו למעבדה. אבל בגלל ניסיון העבר והתחושה שאולי גם הפעם המבצע לא יניב תוצאות, לא הייתה תחושה של בהילות. פענוח המידע נמשך כמה ימים. "ואז יום אחד נכנס אלי ראש הקמ"נים שלי", מוסיף רם בן ברק, "ואמר לי בהתרגשות: תראה מה מצאנו".
 

התברר כי מדובר היה באוצר בלום של מידע. בין השאר היו בו עשרות צילומים מתוך אולמות המבנה, על הציוד שבו, וכן תמונות של מדענים סורים בחברת מדעני גרעין מצפון קוריאה. אלה העידו בבירור שהמבנה אינו משמש כמתקן להעשרת אורניום, אלא שמדובר בכור גרעיני להפקת פלוטוניום. צילומי לוויין הריגול "אופק", שכבר היו בנמצא, עם הצילומים מתוך הבניין, הובילו למסקנה שסוריה בונה בדיר א־זור, במזרח המדינה, כ־145 קילומטרים מגבול עיראק, כור גרעיני. הוא דמה מאוד לכור הגרעיני של צפון קוריאה ביונגביון, שבו היא מפיקה פלוטוניום לפצצות הגרעין שלה. מדוע היו בחזקתו של עותמאן הצילומים? הוא כנראה העלה אותם למכשיר הדיגיטלי שלו בטעות. איך אמר בן ברק: המודיעין נבנה מטעויות וחולשות אנוש.
 

להצדקת כישלונם ולהגנתם יכולים אנשי המודיעין הישראלי – ובעיקר אמ"ן – לטעון טענה אחת חשובה. תוכנית הגרעין הסורית הייתה מאוד ממודרת. רק קומץ בכירים בסוריה, ובהם סולימאן ועותמאן, ידעו על קיומה. עד היום ההערכה במודיעין הישראלי היא שאיראן, כבר אז בעלת ברית חשובה של הנשיא אסד, לא ידעה על כך. 


הצפון־קוריאנים והסורים בנו מבנה גדול, שאורכו 40 מטרים וגובהו 20 מטרים, שחלקים ממנו היו במעבה האדמה, והוא הוסווה כמיזם חקלאי, לא הרחק מנהר הפרת. בתוך המבנה הוקם הכור הגרעיני על מחלקותיו השונות. מצילומי לוויין או צילומי מטוסים לא היה ניתן לגלות את מה שהוסתר במבנה, שנראה תמים לחלוטין. כדי לחזק את הרושם כי מדובר בפרויקט אזרחי, לא הוצבו במקום סוללות נגד מטוסים ולא נראו בו לובשי מדים. כל התנועה אל האתר וממנו הייתה של כלי רכב אזרחיים. במודיעין קראו למעורבים במיזם הסורי "צבא הצללים".



תקיפת הכור בסוריה. צילום: דובר צה"ל


דגן לא שיתף במידע שהשיגו לוחמיו את הרמטכ"ל, ומיהר עם ראש אגף המודיעין שלו, אמנון סופרין, להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט. ימים אחדים לאחר מכן, כשאשכנזי נפגש עם דגן, הוא שאל אותו: "אתה מנסה למדר אותי?". דגן התנצל, ואשכנזי קיבל את ההתנצלות.


פענוח התמונות הוביל את אנשי המחקר של קהילת המודיעין ואת המומחים של הוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א) שהשתתפו בדיונים להגיע לעוד מסקנה חד־משמעית: סוריה נמצאת במרחק של חודשים מהשלמת בנייתו של הכור ומהרגע שבו יהפוך ל"חם", כלומר יוכנס אליו חומר רדיואקטיבי. הערכה זו התחזקה גם משום שבתצלומי לוויין נחשפו תחנת שאיבה וקו של צינורות מים מנהר הפרת אל המבנה. המים נועדו למערכת הקירור של הכור, שבנייתה היא השלב האחרון לפני שהכור נכנס לפעולה.


כששמע אולמרט בפגישה את הממצאים שדגן הציג בפניו, הרצינו פניו והוא שאל: "מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה?" לדגן לא הייתה תשובה, וגם אם היו לו רעיונות והצעות, הוא לא רצה לשלוף מהמותן. זה גם לא היה הפורום המתאים שבו מתקבלות החלטות כאלה. את התשובה לשאלה היה צריך לספק בעיקר הרמטכ"ל.


"לא הייתי מוכן במרץ 2007 למצב כה מתקדם שבו נדרשות להתקבל החלטות דרמטיות", מודה אשכנזי. "זה הגיע מבחינתי ברגע לא נוח. אני רמטכ"ל חדש. צה"ל היה פגוע לאחר המלחמה בלבנון ודוח וינוגרד. היו פערים וליקויים, והיה צורך למלא את המחסנים הריקים. תפקידי היה לשקם את הצבא, לאמנו ולהחזירו לכשירות, וכל זה כשברקע יש ירי רקטות על שדרות והדרום. ולא רק זאת, היה גם חוסר אמון של הציבור בצבא ותחושה שהעורף חשוף".

גבי אשכנזי. צילוםL מרק ישראל סלם

 

אבל מהר מאוד אשכנזי הגיע למסקנה כי "צריך להרוג את הכור באופן שלא תהיה מלחמה ולהכין את העורף אם היא בכל זאת תפרוץ". בקיצור למנוע מלחמה כוללת עם סוריה. מאותו רגע שהגיעה "ידיעת הזהב", ההובלה והאחריות למשימה הוטלו על צה"ל. במערכת הביטחון הורכבה קבוצה מצומצמת של מומחים של צה"ל, המוסד, הוועדה לאנרגיה אטומית ושירות הביטחון הכללי (אף שנגיעתו לסוגיה היא הקטנה ביותר): כולם בעלי ידע וזיקה בתחומי הגרעין, המבצעים המיוחדים, המודיעין וחיל האוויר.

מספרם של שותפי הסוד היה מצומצם, אך ככל שהזמן נקף, הוא הלך והתרחב ולבסוף הגיע לכמה עשרות. בהוראת אולמרט ושר הביטחון דאז עמיר פרץ, שיוחלף זמן קצר לאחר מכן על ידי אהוד ברק, כל שותפי הסוד, כולל השרים בקבינט, למעט אולמרט עצמו, הוחתמו על טופס מיוחד של שמירת סוד מועדף שהכין אמיר קין, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב).
 

גם הזמן לא פעל לטובת ישראל. היה ברור שאם מחליטים להרוס את הכור – עוד לפני שנבחרה דרך הפעולה לשם כך – צריך לעשות זאת בתוך חודשים ספורים, וזאת משלוש סיבות. האחת שיש לפגוע בכור לפני שמכניסים אליו חומרים רדיואקטיביים, והוא הופך להיות "חם". הסיבה השנייה היא של חשאיות, שיש לשמור עליה בכל מחיר וקשה לעשות זאת, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל, אם התכנון והביצוע יתמשכו. הסיבה השלישית הייתה שאם יוחלט לתקוף את הכור, ומחשש שבכל זאת סוריה תגיב ותפרוץ מלחמה, יש לעשות זאת לפני החורף, כלומר לפני נובמבר. 


תקיפת הכור בסוריה. צילום: דובר צה"ל


"החשש שלי לא היה מהמשימה עצמה", אומר אשכנזי. "ידעתי שנמצא את דרך הפעולה להרוס את הכור. הסיכון הגדול היה אם אסד יוכל להכיל דבר כזה ולהבליג על הריסת הכור".
 

לפי אשכנזי, בהתייעצויות של קבוצת שותפי הסוד במערכת הביטחון, החלה להתגבש הערכה כי "אם נפעל נכון, גם בשיטת הפעולה שנבחר וגם לאחר המבצע, יש סיכוי שנצליח". אסד הצטייר כאמור כבעל אישיות גבולית, שנע בין שני קטבים: הרפתקנות, אך גם יכולת להתעלם, להכיל ולעבור לסדר היום. כדי להקל עליו להכיל את התקיפה, המשיג אמ"ן את הביטוי "מרחב ההכחשה".