"אולמרט הוביל תהליך שצריך ללמד אותו בבתי ספר לאסטרטגיה", אומר אלוף (במיל') עמוס ידלין, שהיה ראש אמ"ן בעת הפצצת הכור בסוריה, על תפקודו של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט בדיונים ובהכנות לקראת המבצע המורכב והנועז "מחוץ לקופסא". "אני נותן לו את הציון הגבוה ביותר". ולא רק אצל ידלין - בקרב בכירים במערכת הביטחון ובדרג המדיני ניכרת הערכה לתפקודו של אולמרט באותה תקופה קריטית שמרגע גילוי הכור בחודש מרץ 2007 ועד להשמדתו ב־7 בספטמבר באותה שנה.

בעוד אולמרט ניווט בחשאיות את הרכבת התצרף המורכב של איסוף חומר מודיעיני, הכנות מבצעיות, היערכויות לתרחישים אפשריים שונים וההתנהלות מול הצמרת המדינית בוושינגטון, הוא התמודד במקביל עם שתי עננות כבדות מאוד שריחפו מעל ראשו: חקירות המשטרה שהתנהלו נגדו והביקורת הציבורית הנוקבת שהייתה מלווה בהפגנות מחאה בעקבות מלחמת לבנון השנייה.

שמיים עכורים היו גם מעל עמיר פרץ, שהיה אז שר הביטחון. "זה היה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שהתפרשה לא נכון בציבור, והתמודדותו של אהוד ברק מולי בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה", הוא אומר. "גם אולמרט תפקד תחת עננת המלחמה והתמודד עם חקירות המשטרה ועם מעמדו הציבורי המתערער. המצב לא היה פשוט, והיה צורך מצד שנינו להתעלות ולהתרכז רק במשימה של השמדת הכור, שהיווה סכנה קיומית למדינת ישראל".

פרץ מדגיש את שיתוף הפעולה ההדוק בינו לבין אולמרט מהרגע שבו ראש המוסד מאיר דגן ז"ל הציג את הראיות לחשד לבניית כור גרעיני בסוריה. "באחד הבקרים בתחילת מרץ 2007 הגיע אלי דגן לפגישה בהולה עם מעטפה חתומה ביד שלו", משחזר פרץ. "בהתחלה הציג תמונות של מבנה שנבנה במדבר, בדומה למבנים הגרעיניים שהקימה קוריאה הצפונית. דגן גם הציג תמונות של פועלים צפון קוריאנים שעובדים בכור הסורי. הסורים רצו ליצור את הרושם שהם מקימים חווה חקלאית, ואפילו צינור המים מהפרת לכור היה גלוי".

לנוכח החשד הממשי מינה פרץ צוות פעולה שכלל בכירים במערכת הביטחון, בהם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי וראש אגף התכנון עידו נחושתן וסגן שר הביטחון אפרים סנה.

כדי לבדוק לעומק את המשמעויות של הפעילות הסורית ולגבש דרכי פעולה נדרשות לקטיעת פרויקט הגרעין, מינה גם אולמרט צוות מומחים מיוחד, ובו היו בין היתר אמנון ליפקין שחק ז"ל ואורי שגיא. "לאחר דיונים יסודיים הוכנו כמה חלופות להשמדת הכור. היה ברור לנו שחייבים להשמיד את הכור לפני שהוא יהיה חם", מספר פרץ, "התיאום ביני לאולמרט היה מושלם. כאשר שר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס הגיע בהזמנתי לביקור בארץ, הצגתי לו את הממצאים על הקמת הכור בסוריה והוא נדהם". בד בבד שלח אולמרט את דגן יחד עם בכירים נוספים לוושינגטון כדי ליידע את האמריקאים בדבר הסכנה מהצפון.

מאיר דגן. צילום: מרק ישראל סלם

ישיבות מול הפגנות

פרץ מדגיש את הגיבוי שהוא ומערכת הביטחון קיבלו מאולמרט. "ראש הממשלה תפקד אז נכון ובמידתיות, ושיתוף הפעולה בינינו היה הדוק. פעלנו ביחד בתיאום ובנאמנות למטרה, והצלחנו להתעלם מכל הנעשה מסביב ולנתק את האווירה הציבורית מהדיונים הגורליים על הכור שהיווה סכנה קיומית לישראל. בחוץ היו אלפי מפגינים בעקבות מלחמת לבנון השנייה, חלקם פעילים שנשלחו על ידי גורמים פוליטיים, ובפנים בתוך החדר ערכנו ישיבות מקצועיות".

עם גילוי הכור בסוריה היה פרץ ממובילי צוות ההיערכות במערכת הביטחון לקראת השמדתו, אבל הוא לא זכה לראות את המבצע יוצא לפועל תחת ידיו, מאחר שאהוד ברק גבר עליו בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה וב־15 ביוני נכנס לתפקיד שר הביטחון במקומו. "ביום הייתי עסוק בפריימריז במפלגת העבודה, ובערבים עסקתי בתוכניות ובהכנות לביצוע הפעולה להשמדת הכור", מספר פרץ. "ב־14 ביוני, יום לפני שסיימתי את תפקידי כשר הביטחון, התקיימה ישיבה של הצוות המיוחד שמיניתי. מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי אמר 'חיל האוויר מוכן לפעולה'.

"רק אחרי שברק החל לכהן כשר הביטחון שמעתי שהיו ויכוחים בדיונים בקבינט. עד אז אני ואולמרט היינו ממוקדים במשימה החשובה ופעלנו בתיאום מלא".

באותם דיונים סגורים וסודיים הסתייג ברק מהתוכנית להשמדת הכור וסבר שישראל יכולה להמתין עוד מספר חודשים עד לתקיפה. אולמרט דרש לקיים הצבעה, וברק נכנע והצביע בעד. היחיד מאנשי הקבינט המדיני־ביטחוני שהצביע נגד הפעולה בסוריה היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ח"כ אבי דיכטר, שכיהן אז כשר לביטחון הפנים מטעם קדימה. "תמכתי בהשמדת הכור, אבל הייתה חלופה נוספת וביקשתי להביא גם אותה לדיון ואז להחליט מה הפעולה העדיפה. ראש הממשלה לא הסכים", מנמק דיכטר את התנגדותו. "לא הייתה מחלוקת שהכור יושמד, רק איך עושים את זה".

עם זאת דיכטר גורס שההתנהלות של הדרג המדיני הייתה סבירה. "היעדים של המבצע הושגו. הכור הגרעיני הושמד, ללא נפגעים אצלנו, ולא הייתה הידרדרות למלחמה עם סוריה". חרף המחלוקת שהתגלעה בינו לבין ראש הממשלה, דיכטר מציין בחיוב את תפקודו של אולמרט כראש הממשלה באותה עת. "בנושא הזה התנהל אולמרט נכון וסדור", הוא מחמיא לו. "ככל שזה הגיע לקבינט, המהלכים היו פתוחים ושקופים. בשלב שבו היה ברור שהכור דינו להיות מושמד, ההתכוננות הייתה לפעולה".

לעומת הקולות היוצאים נגד תפקודו של ברק כשר הביטחון בחודשים שקדמו למבצע, אומר תמיר פרדו, שכיהן במוסד באותה תקופה ובהמשך עמד בראשו, כי "ברק עשה עבודה יוצאת מן הכלל בתפקידו כשר הביטחון בהבאת הכוח לנקודה הנכונה. כשאירוע כזה מתחיל, ברור שעלולה להתפתח מלחמה, וישראל הייתה רק כמה חודשים אחרי מלחמת לבנון השנייה. באחריות שר הביטחון להביא את צה"ל לרמת מוכנות טובה וכל שעה נוספת לאימונים טובה". באותה נשימה פרדו אינו חוסך מחמאות גם מאולמרט: "ראש הממשלה דאז עשה עבודה יוצאת מהכלל בהנהגת המדינה ובהבאת היכולת למימוש ברגע הנכון".

"ההרגשה שלנו הייתה שחייבים לעשות הכל כדי שהכור הזה יושמד", אומר שקדי. "מדובר היה באירוע גדול. כל מי שלקח בו חלק הרגיש שהוא מתמודד עם משהו מאוד מאוד חשוב. זה היה מבצע מורכב שבו כולם - המתכננים, הצוותים הטכניים והמודיעין - פעלו במקצועיות. אולמרט כראש הממשלה אז ראוי מאוד להערכה. הוא ניהל את הדיונים וההכנות באופן בהיר, נחוש, אמיץ וחכם, גם מול האמריקאים וגם בהכנות ובמתן הגיבוי. יש לו זכויות רבות מאוד. ללא ספק היה כאן אחד המבצעים המשמעותיים ביותר בתולדות מדינת ישראל".




אלוף במיל' אליעזר שקדי, ששימש מפקד חיל האוויר בעת התקיפה. צילום: ראובן קסטרו




מלמעלה עד למטה ולהפך

לא כולם האמינו שהמבצע אכן יצא לפועל בסופו של דבר. אחד מהם הוא תא"ל (במיל') אבי בניהו, שהיה באותה תקופה דובר צה"ל וכיום, בין היתר, כותב בעיתון זה. "כאשר הכניסו אותי לסוד המבצע, לאחר שחתמתי על מסמך סודיות, חשבתי שאין סיכוי שאולמרט יסתכן במלחמה אחרי שניצל ממלחמת לבנון ששר הביטחון והרמטכ"ל סיימו את תפקידם בעקבותיה. כשאמרו לי שאולמרט אישר, אמרתי שהוא אישר רק לתכנן את המבצע, שזו עלולה להיות התאבדות פוליטית מצדו.

"כאשר ראיתי מקרוב את ההכנות והדיונים, הבטתי באולמרט בהערצה. הוא שם את השיקולים הביטחוניים לפני הסיכונים האישיים, ידע להתעלות מעל האווירה מסביב וניהל בקור רוח את התהליכים בכל החזיתות".

בניהו מספר שבמקביל להכנות המבצעיות מינה אולמרט צוותים מיוחדים לתכנון מדיני־אסטרטגי ולהסברה ותקשורת. "הוא חשב על כל פרט וניהל את ההכנות באופן מופתי. הוא גם ידע להתמודד עם גחמה של אהוד ברק, שניסה לערער על התהליכים. מבצע השמדת הכור בסוריה היה שעתו היפה. אולמרט רכש את אמונם של כל ראשי מערכת הביטחון, ואני יכול לומר שהשמדת הכור לא הייתה המבצע היחיד שהוביל בתקופת כהונתו הקצרה כראש ממשלה".

בין הגילוי של הכור ועד לתקיפתו נערכו ישיבות שבועיות של הצוות המיוחד שמינה אולמרט, שבהן השתתף אלי בן־מאיר כקצין המודיעין המוביל של המבצע. "הייתי למעשה המתווך בין המודיעין לצוות המיוחד, קיימתי תדרוכים ועדכנתי אותם בהתפתחויות", הוא מגלה. "אולמרט השתתף בישיבות, והתרשמתי אז מהירידה המעמיקה והיסודית מצדו לפרטים, גם הקטנים ביותר. הוא היה מעורה בכל דבר ובכל התפתחות והכיר את החומר מצוין. הוא נהג לשאול את הצוות המקצועי שאלות קשות ומאתגרות, שחידדו את התוכניות. נוסף על כך הוא מינה צוות בכירים חיצוני כדי לבדוק ביסודיות את כל המשמעויות. אולמרט לא קיבל שום דבר כמובן מאליו".

"המשימה של השמדת הכור הייתה בעיניו הדבר החשוב ביותר, ולאחר המבצע המוצלח הוא הקפיד לשמור על חשאיות ועמימות ולא ויתר על הממלכתיות ועל השיקול הביטחוני בשם הפופולריות", מוסיף בן־מאיר על ההחלטה שלא לחשוף את המבצע, אף כי ככל הנראה היה פרסומו עשוי לסייע לשיקום מעמדו הציבורי של אולמרט, שהחל להתערער בעקבות מלחמת לבנון והחקירות במשטרה.

גם גבי אשכנזי, הרמטכ"ל בזמן המבצע, מציין את התפקוד היעיל ואת קור הרוח של אולמרט: "בלי קלישאה, העבודה שעשינו בנושא הכור בסוריה הייתה לדוגמה. הכל היה שזור זה בזה, מלמטה עד למעלה ומלמעלה עד למטה. הדיונים נוהלו באופן מקצועי, והרגשתי שיש מנהיגות המשלימה את הדרג המקצועי". אשכנזי מספר עוד שאולמרט הציג תובנות משובחות ושאלות מאתגרות במהלך הדיונים. "ראש הממשלה נתן לנו להתבטא והביע לעתים את עמדתו. הרגשתי שיש לנו גיבוי".

tguvot@maariv.co.il