במחצית השנייה של חודש מרץ 1948, דומה היה שחלום הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל הולך ומתפוגג. הערבים ניצחו ב”מלחמת הדרכים” וכמעט השיגו את מטרת המלחמה שלהם: לבטל את החלטת החלוקה של האו”ם מכ”ט בנובמבר 1947.

דיפלומטים אמריקאים וסוכני ביון דיווחו לוושינגטון שיד הערבים על העליונה, וכדי להבטיח את הקמתה של מדינה יהודית, יהיה על ארצות הברית לשלוח צבא לארץ ישראל ולהרוס בכך את יחסיה עם העולם הערבי. התוצאה: ב־17 במרץ הגיש נציג ארצות הברית באו”ם וורן אוסטין למועצת הביטחון הצעת החלטה לביטול החלוקה ולכינון נאמנות או”ם בארץ ישראל.

מנחם בגין הצהיר שאם דוד בן־גוריון לא יכריז על הקמת המדינה, יעשה זאת הוא. בן־גוריון הכריז בעקבותיו שהמהלך האמריקאי לא ישנה את החלטתו להכריז על הקמת המדינה בתום המנדט הבריטי אחרי חודשיים, אבל בהכרזות לא די. על בן־גוריון היה לשנות את האסטרטגיה הפביאנית של דחיית הכרעה והכלה שבה נקט עד אז, ולעבור למלחמת הכרעה. הוא היסס.

הרמטכ”ל בפועל יגאל ידין חידד את הוראות הנסיעה בשיירות וקבע שמפקדי גדודים יפקדו עליהן. זאת הייתה טעות, שכן עד אז פיקדו במשך ארבעה חודשים על השיירות מפקדי כיתות ומחלקות, והם צברו ניסיון רב. למפקדי גדודים לא הייתה הכשרה יותר מאשר למפקדי המחלקות, וניסיון קרבי לא היה להם כלל. בעקבות הוראה זו, בשבת, 27 במרץ, התרחש אסון: הערבים השמידו שתי שיירות גדולות, שיירת נבי דניאל שחזרה מגוש עציון לירושלים, ושיירת יחיעם שניסתה להגיע מנהריה לקיבוץ יחיעם בגליל המערבי.

על שתי השיירות פיקדו מג”דים: צבי זמיר שפיקד אז על הגדוד השישי של הפלמ”ח, ואליו נלווה מפקד מלחמת הדרכים במטכ”ל, מישאל שחם, ובן עמי פכטר, שפיקד על גדוד 21 של חטיבת כרמלי. מפקדי השיירות עשו את כל הטעויות האפשריות.

שיירת אספקה מגיעה לירושלים. צילום: הארכיון לתולדות גוש עציון ע''ש דב קנוהל

שבר את המכשיר

ארבעת קיבוצי גוש עציון בהרי חברון וקיבוץ יחיעם בגליל המערבי אומנם היו נצורים, אך יכלו להמשיך להחזיק מעמד גם בלי השיירות, שכן לגוש עציון היה קשר אווירי עם תל אביב, ואנשי יחיעם רכשו מזון מכפרים ערביים ידידותיים בסביבה. שתי השיירות הותקפו בצהריים, אף שהתוכנית המקורית הייתה לצאת לדרך מוקדם בבוקר. בשני המקרים קיבלו המפקדים הבכירים מידע לפני שהורו לשיירה לצאת לדרכה, שלפיו הערבים הקימו מחסומים בדרך ומכינים לשיירות מארב. הם זלזלו במידע ויצאו לדרך בלי שנקטו אמצעים נוספים. בשני המקרים לא נשלחו כוחות לסייע לנצורים ולחלצם מן המצר, אף שהיו כוחות לא מעטים של ארגון ההגנה ושל זרוע הפלמ”ח בסביבה.

עד כאן הדמיון. אך היה גם שוני מכריע שקבע את גורל הלוחמים בשתי השיירות: בקרב שיירת יחיעם נהרגו 46 מתוך 87 לוחמים; כולם היו חמושים. לעומת זאת, בקרב שיירת נבי דניאל, שהתפרס על פני יומיים, נהרגו “רק” 15 מתוך 180 לוחמים, ורק כ־30 מהם היו חמושים. רוב ההרוגים נפלו בתחילת הקרב. הם נמנו עם אנשי המשוריין פורץ המחסומים, שנעצר מול המחסום השביעי מדרום לבית לחם. הערבים השליכו עליו מטעני חבלה ובקבוקי מולוטוב, ואחרי זמן מה הוא התפוצץ (על מה שגרם להתפוצצות יש חילוקי דעות בקרב החוקרים). אחרי המלחמה נמנה זרובבל הורביץ, מפקד פורץ המחסומים, עם 12 הלוחמים שקיבלו את אות גיבור ישראל.

הטעם העיקרי להבדל בין השיירות נעוץ באיכות הפיקוד: בקרב שיירת יחיעם נפגעו מיד בן עמי פכטר והמפקד הפורמלי של השיירה, מ”פ איתן זייץ. אף אחד ממפקדי המחלקות לא נטל את הפיקוד על עצמו. הכוח הלוחם העיקרי של השיירה, 37 איש, נותר באוטובוס המשוריין, ורובו נהרג בו. רוב האחרים נחלצו והגיעו ליחיעם או לנהריה. מכאן שמדובר לא בקרב, אלא בטבח סמוך לכפר הערבי כברי. לעומת זאת, בקרב שיירת נבי דניאל, שני המפקדים הבכירים, זמיר ושחם, נסעו בשיירה מאחור. כשכוח החוד נתקע, הם לא התקדמו לראש השיירה ולא נטלו את הפיקוד כפי שציפה ידין בהוראות שנתן, אלא נמלטו לגוש עציון.

את הפיקוד על 180 הנצורים נטל מפקד מחלקת החוד אריה (טפר) עמית. הוא פקד על רוב הנוסעים להתבצר במבנה ערבי לצד הכביש מול הכניסה לכפר דהיישה. המשוריינים בפיקוד טפר הקיפו את המבנה וגוננו עליו. מפקד הפלמ”ח יגאל אלון הגיע בטיסה מתל אביב לגוש עציון והצטרף לזמיר. השניים ישבו בגוש באפס מעשה, לא שלחו כוח לחלץ את הנצורים והסתפקו בכך שהורו לטפר לסגת בלילה ברגל עם 30 פקודיו, אנשי פלמ”ח החמושים, לגוש עציון ולהפקיר לגורלם את 180 הבלתי חמושים, אנשי חטיבת עציוני הירושלמית, רובם סטודנטים ובהם כ־30 בחורות. טפר סירב למלא את הפקודה המופקרת הזו, ושבר את מכשיר הקשר כדי לא לקבל עוד פקודות כאלה ממפקדיו.

נחישותם של טפר ופקודיו הרתיעה את עבד אל־קאדר אל־חוסייני, את מאות פקודיו ואת אלפי הכפריים החמושים שנאספו ושביקשו לבזוז את השיירה יותר מאשר לחסל את הלוחמים היהודים. הם לא הסתערו והסתפקו בירי מרחוק. מכיוון שהקרב התארך, שיגר ידין לאתר מטוסים של שירות האוויר של ההגנה, שהטילו פצצות ורימונים על הערבים ואספקה לנצורים. השפעתם הייתה פסיכולוגית בלבד. בירושלים החל משא ומתן בתיווך הבריטים לשחרור הנצורים. הקרב נמשך עד יום ראשון אחר הצהריים. משהבין אל־חוסייני שלא יוכל להתגבר על הנצורים והעריך שהנצורים מונים מאות לוחמים, הוא הסכים לשחררם לאחר טקס של כניעה, כאשר הנשק וכלי הרכב על תכולתם יימסרו לו, והבריטים יובילו בכלי רכבם את המשוחררים לירושלים. וכך היה.

שיירת נבי דניאל. צילום: הארכיון לתולדות גוש עציון ע''ש דב קנוהל

מחיר אישי כבד

בקרב שיירת יחיעם התגלתה עוצמתה, והתגלו חולשותיו של היישוב העברי: העזה ונכונות להסתכן של הלוחמים, ותפקוד לקוי של המפקדות – החטיבתית והגדודית – ושל המפקדים בכל הנוגע לתכנון, לשימוש במידע ולהתנהגות בקרב. ההערכה שקיומם של היישובים תלוי בשיירה הייתה מוטעית; ארגון השיירה ואבטחתה היו לקויים ומנוגדים להוראות הקבע של אגף המבצעים במטכ”ל; השיירה יצאה לדרך, אף שהיה ידוע כי האויב אורב לה; יישובי הסביבה וחטיבת כרמלי לא החישו עזרה למותקפים.

בן עמי פכטר, שעשה טעויות רבות, עמד בראש הלוחמים ונפל בקרב. רק מפקדי גדודים מעטים פעלו כמוהו במלחמת העצמאות. הוא לא רק שלח אחרים לקו האש, אלא הלך בראשם. הוא נהרג, ואינו יכול לספר את גרסתו.

לא זרובבל הורביץ, אלא אריה טפר, הוא גיבור קרב שיירת נבי דניאל, ועל פי תפקודו בקרבות שאחרי, הוא ללא ספק גיבור מלחמת העצמאות. אבל יגאל אלון וצבי זמיר העמידו אותו למשפט על ששבר את מכשיר הקשר ולא מילא את פקודתם. דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, דחה את תביעתם בלעג, אמר שאותם צריך לתבוע והציע לטפר לפקד על גדוד בחטיבת עציוני. טפר סירב, ושילם על כך עד סוף חייו מחיר אישי כבד: החרמה. הוא סיים את שירותו בצה”ל אחרי מלחמת ששת הימים כסגן אלוף, אף שהיה ראוי להיות לפחות אלוף. מאז התבקשו רמטכ”לים להעניק לטפר אחרי מותו את עיטור הגבורה, והם סרבו.

שני הכישלונות, של שיירת יחיעם ושל שיירת נבי דניאל, היכו בהלם את היהודים בארץ ישראל. בישיבת ועד הביטחון, אחרי שלושה ימים (ב־30 במרץ), אמר ראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, ישראל גלילי, שאי אפשר להבטיח אספקה ליחיעם, ואולי לא תהיה ברירה אלא לפנות את הקיבוץ. גלילי היה ידוע כמתנגד לפינוי יישובים. באותו דיון דרש יעקב ריפטין, איש מפ”ם וחבר קיבוץ עין שמר, לפעול מיד בגליל המערבי. “על השיירה לגוש עציון כתבו היסטוריה שלמה, ובכל זאת, בחלקה, מילאה את תפקידה”, אמר ריפטין. “השיירה לגליל המערבי לא הגיעה למילוי תפקידה. שם יכולים הערבים לזקוף על חשבונם ניצחון כמעט שלם”. גם בן־גוריון דיבר על אפשרות של פינוי יחיעם. אסטרטגיית אי־הפינוי התערערה, ומקבלי ההחלטות העריכו שההצלחה מאירה את פניה לערבים, לפחות לפי שעה.

במבט לאחור, נראה שהגורם לאסון יחיעם לא היה עוצמת הערבים, אלא שרשרת השגיאות של היהודים. הערבים ניצלו ביעילות את השגיאות הללו. בשלבים מכריעים של מאבק צבאי, עלולות טעויות טקטיות לשנות את פני המלחמה, גם אם יחסי הכוחות הריאליים אינם משתנים, אבל הערכה מוטעית של יחסי הכוחות, שתוצאתה טעויות כאלה, עלולה להחליש את אחד הצדדים ולחזק את הצד שכנגד. זה מה שקרה אחרי קרב שיירת יחיעם. המפסיד היה הצד היהודי. ולמרות שני האסונות, בן־גוריון לא שינה את האסטרטגיה הפביאנית שנקט מתחילת המלחמה.

צריך היה להתחולל ב־31 במרץ אסון נוסף - תבוסה בקרב שיירת חולדה - ודיווחי שקר לבן־גוריון, שלפיו הדרך לירושלים נחסמה הרמטית, כדי שהוא ישנה את האסטרטגיה של הצד היהודי ב־180 מעלות ויביא בתוך עשרה ימים להכרעת ערביי ארץ ישראל. למרבה האירוניה, את מהלך ההכרעה ביצעו לוחמי אצ”ל ולח”י בדיר יאסין.