המחזה שנראה בכנסת לפני כשנה היה בלתי נשכח: בעיצומו של דיון אמוציונלי בוועדה לביקורת המדינה על מבצע צוק איתן, בהשתתפות הורים שכולים, הטיחו יו”ר הקואליציה דאז ח”כ דוד ביטן וח”כ מיקי זוהר האשמות בהורים השכולים לאה גולדין ואילן שגיא. “אתה שקרן”, אמר ח”כ ביטן לשגיא, ששכל במבצע את בנו ארז. “הטענות שלך מופרכות”, השתיק ח”כ זוהר את לאה, אמו של הדר גולדין.

האירוע המטלטל הזה התקיים כזכור בנוכחות ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שספג לאחר מכן ביקורת רבה על כך ששתק במעמד הרגיש ואפשר לח”כ ביטן וזוהר להשתלח בהורים הכואבים. העילה לכך הייתה שהם העזו לבקר את הממשלה ולדרוש, בין היתר, הקמת ועדת חקירה בעקבות כשלי צוק איתן, כפי שפורסמו בדוח מבקר המדינה.

“הסתכלתי לנתניהו בעיניים, אבל הוא לא הגיב”, אומר כעת שגיא. “השתיקה שלו בעיניי הייתה אמירה בפני עצמה, שמחלחלת כלפי מטה לבוחריו ולשאר חלקי העם. אנשים אומרים לעצמם: אם ראש הממשלה לא מתערב כשחברי כנסת משפילים הורים שכולים, אז גם אנחנו יכולים”. אלא שזה לא הסתיים בעימות בכנסת. לאחריו ספג שגיא שלל קללות ונאצות מטוקבקיסטים. “אתה לא ראוי להיות אב שכול”, כתב לו אחד מהם.

זה בלתי נתפס. איך הגבת?

“רציתי להגיד לו: ‘בוא, אני מתחנן בפניך, קח ממני את התואר הזה ותחזיר לי את ארז’. אני מצליח לישון בלילות רק עם כדורי שינה. מכרתי את עסק השוקולד שהיה לי. לא יכולתי לראות את המתוק הזה. אשתי עולה כל יום לקברו של ארז. הבית שלנו מלא בנרות נשמה ובתמונות של ארז. הגעגוע הוא אינסופי”.

סמל ארז שגיא ז”ל, לוחם גבעתי, נהרג ב־28 ביולי 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן, בתקרית הפילבוקס בנחל עוז, שבה נהרגו ארבעה לוחמים נוספים. “הבן שלי לבש מדים מגיל 15 כחניך הפנימייה הצבאית”, מספר אביו. “במפגש האחרון איתו בשטחי הכינוס, שלושה ימים לפני שנהרג, ראיתי את המבט בעיניו שאמר לי: ‘אבא, אני חייב להיכנס לעזה ולעשות מה שמצופה ממני למען מדינת ישראל’”.

דוד ביטן, אילן שגיא ואיילת נחמיאס ורביןדוד ביטן, אילן שגיא ואיילת נחמיאס ורבין


"מקלקלים את מצב הרוח"

האירועים הללו עשויים להצביע על השינוי שחל במעמד השכול בחברה הישראלית. “מצפים מההורים השכולים שיישבו וישתקו”, אומר שגיא. “זה לא מקובל עלי. אני אומר את הדברים מדם לבי, מתוך נימי הכאב שלי, כדי למנוע מהורים אחרים את השכול והכאב. איני מייצג דעות פוליטיות, לא משמאל ולא מהימין. הפכו אותי לאויב העם”.

אלא ששגיא אינו היחיד בקרב ההורים השכולים שחש את השינוי שחל במעמד השכול הישראלי. מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא”ל דולב קידר שנהרג בעת חדירת מחבלים לקיבוץ ניר עם בצוק איתן, פרסמה לאחרונה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה שבו כתבה: “על הרבה דברים לא אסלח לנתניהו, בין השאר על שהפך אותי ורבים כמוני, כולל משפחות שכולות ואפילו חללים שמאלנים, לבוגדים, שנואים ואויבי העם”.

אחרי שיורם טל, אביו של סרן עמרי טל ז”ל שנהרג בצוק איתן, העז לקטוע את דברי נתניהו בטקס האזכרה במלאת שנתיים לצוק איתן וצעק לעברו “לא מאמינים לך”, הוא ספג השמצות שקשה להאמין שהופנו לאב שכול. “זהו שכול פוליטי, וכל השאר רפש וגועל נפש”, כתב לו אחד הגולשים.

מפגן הזלזול הזה בא לידי ביטוי גם כלפי משפחות שכולות ותיקות יותר. כך למשל, בספטמבר 2015 שיגרה מזכירות הממשלה מכתב לארגון יד לבנים ובו הבהירה כי “לשרים אין זמן להגיע לאזכרות השנתיות של חללי מלחמת יום הכיפורים”. הדברים חוללו סערה תקשורתית, ולבסוף הואילו כמה שרים וחברי כנסת להשתתף באזכרות.

בספטמבר האחרון, בהתקרב מועד האזכרה השנתית לחללי מלחמת יום הכיפורים, יצאה הודעה מאגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון בדבר ביטול האזכרות ליותר מ־2,000 חללי מלחמת יום הכיפורים. ממשרדו של שר הביטחון, אביגדור ליברמן, האוחז בתקציב אסטרונומי של 63 מיליארד שקלים לשנה, נומק הביטול “בהיעדר תקציב”.

אמי, שולמית קדוש ז”ל, שהייתה אם שכולה, ידעה בחושיה החדים שיבוא היום שבו המדינה ששלחה את אחינו, בנה הבכור מאיר, למות במלחמת יום הכיפורים - תתנער ממנו ומחבריו. בביקוריה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול הייתה מרחיקה מבטה אל עבר הקברים המיותמים של חללי מלחמות קודמות. כאב השכחה הוסיף צער ללבה השבור ממילא, והיא השביעה אותנו שלאחר שתלך לעולמה לא נשכח את אחינו ונוסיף לבקר את קברו.

“בין מדליקי המשואות לכבוד שנת ה־70 למדינה אין אף נציג של משפחה שכולה. איך ייתכן הדבר?” תוהה צביקה ניר, יו”ר אגודת הסופרים העברים, ששכל במלחמת יום הכיפורים את אחיו הצעיר עמוס. “המשפחות השכולות מפריעות לנהנתנות של החברה הישראלית. אנחנו מקלקלים את מצב הרוח הטוב של חיה ותן לחיות. כיום, אם אתה הורה או אח שכול המביע עמדה שאינה מקובלת על השלטון, אתה הופך מיד לשמאלני בוגד. גם אני חטפתי כשאמרתי בראיון ברדיו ש’אני מודאג ופסימי ממצב המדינה בשל החיבור בין דתיזם, מיליטריזם, פשיזם ונהנתניזם’. באותו רגע לאיש לא היה חשוב שנשארתי לבדי כאח שכול, לאחר שהוריי, ניצולי שואה, נפטרו”.

קו פרשת המים

“עד מלחמת יום הכיפורים, השכול בישראל נתפס כרעיון וסמל שניצב מעל הפוליטיקה”, אומר פרופ’ יגיל לוי, חוקר יחסי צבא וחברה מהאוניברסיטה הפתוחה. “העיסוק בצידוקו או אי־צידוקו של המוות הצבאי מתפתח ב־1973 ולא דקה קודם לכן, והשכול עובר תהליך של פוליטיזציה. במחאה לאחר המלחמה נטען בעצם שהייתה אלטרנטיבה למחיר הדמים הכבד. בהמשך, ועם שחיקת הערך הסמלי של ההקרבה הצבאית עם המהפך השלטוני ב־1977, חל שינוי תרבותי עמוק. קו פרשת המים הוא הקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. הורים ששתקו עד אז הפכו לכוח מחאתי מאורגן של ‘הורים נגד שתיקה’ או ‘אמהות וחיילים נגד שתיקה’. אלו ארגונים שבאופן תקדימי השתמשו בדאגתם ההורית כדי לבטא קו פוליטי, ובהמשך הולידו את ‘ארבע אמהות’. מחאת ההורים הלכה והתעצמה באינתיפאדות, במלחמת לבנון השנייה ועד צוק איתן.

מרגע שהשכול נכנס לזירה הפוליטית, כשהורים מוחים ומטילים ספק בצידוקו של המוות הצבאי, הדילמה של הפוליטיקאי הפכה להיות אם עליו לכבד את ההורים בשתיקה בנוסח ‘אני לא מתווכח עם הורים שכולים’ או דווקא כן להתווכח. זה הוביל את חלקם להגיב באופן לא מכבד היוצר במערכת הפוליטית תשתית לפעולת נגד”.

“האתוס של החייל הנופל וקדושת השכול התקבע במאות האחרונות גם באירופה”, טוען ד”ר רוביק רוזנטל, סופר וחוקר שפה ומחברם של ספרים בנושא השכול, ואחיו הצעיר גידי נפל ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. “בישראל הוא קיבל מימוש לשוני הלקוח מקינת דוד: ‘איך נפלו גיבורים... על במותיך חלל’. אדם מת ב־100 צורות ודרכים, אבל ‘חלל’ ו’נפל’ הן מילים המתארות אצלנו רק את מי שמת במלחמה. אולם בעשורים האחרונים אתוס הנופל והשכול בישראל שהיה קדוש ומלכד, הפך להיות מאותגר יותר על ידי יסודות שונים בחברה הישראלית”.

מה אתגר את האתוס הזה?

“האתוס נסדק במלחמת יום הכיפורים ונשבר במלחמת לבנון הראשונה. מאז יום הכיפורים המלחמות הפכו לשנויות במחלוקת. מאז מלחמת לבנון הראשונה אין מלחמות גדולות, וגם הפסקנו לנצח. בנוסף, היחס בין חיילים שנפלו בקרב לאזרחים שנפגעו בפיגועים או מפגיעות טילים הולך ומשתנה. אזרח שנהרג אינו גיבור ואינו הופך לסמל. זהו מצב חדש המשפיע על מעמד החלל ומעמד השכול, שקדושתו עודנה קיימת, אבל היא מאותגרת”.

כחוקר שפה, ד”ר רוזנטל ער להשפעתו של השיח ברשתות החברתיות על ערעור מעמד השכול הישראלי. “לתרבות הטוקבקים הישראלית אין אח ורע בעולם”, הוא אומר. “היא מאפשרת ליסודות הכי גסים ובהמיים בציבור הישראלי לשנות את השיח עד שהדברים מפעפעים כלפי מעלה, ולכן אנחנו פוגשים חברי כנסת שמרשים לעצמם להתעמת עם בני משפחות שכולות. הטוקבקים מעידים על יסודות עמוקים ועכורים בחברה הישראלית המזהמים גם את קדושת השכול”.

“מי פוגע במעמד השכול?” תוהה מצדו פרופ’ מולי להד, מומחה לחוסן מהחוג לפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל חי ונשיא מרכז משאבים. “אני רואה בשכול תעשייה שיש לנו צורך בלתי נגמר לתדלק אותה, כך שלארגונים המטפלים במשפחות השכולות מתווספים עוד בני משפחה, אחים ודור שני ושלישי. זיכרון הנופלים הוא דבר מהותי וחשוב לעיצוב דמותנו. אבל אין לעשות מהשכול תעשייה שמפרנסת. מגיע שלב שבו צריך להתמקד בחיים. לצערי, זה לא קורה. במקום זאת מעניקים פרס ישראל למרים פרץ, אישה רגילה ויקרה ששכלה שני בנים. בעיניי זו זילות השכול” .

לא רק פרופ’ להד נדהם מהענקתו לאחרונה של פרס ישראל למפעל חיים על חיזוק הרוח היהודית למרים פרץ, ששכלה את שני בניה, אוריאל ואלירז ז”ל .”אם היא מקבלת פרס ישראל בשם השכול, כל ההורים השכולים צריכים לקבל פרס ישראל”, אומר שגיא.

“מרים פרץ מייצגת את ‘השכול הטוב’, זה שהממסד מבקש לטפח”, אומר פרופ’ לוי. “הענקת פרס ישראל לאם הבנים היא ביטוי עמוק לפוליטיזציה של השכול. זו הפעם הראשונה שניתן פרס ישראל על שכול. רבקה גובר, ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור, קיבלה בשנת 1976 פרס ישראל על פעילתה בתחום קליטת העלייה ללא קשר לשכול האישי שלה. התגמול לשכול הישראלי של 48’ היה הכבוד שהמדינה עטפה בו את ההורים השכולים. המוות נתפס אז כגזירת גורל, והבנים היו מגש הכסף. אולם יותר משמרים פרץ נישאת על כפיים על ידי הממסד, היא מנוצלת על ידו”.

מה עומד מנגד ל”שכול הטוב”?

“קיומו וטיפוחו של ‘השכול הטוב’ מחדדים את שלילת ‘השכול הרע’, כמו פורום ההורים השכולים הישראלים־פלסטינים, שנציגיהם גורשו בהוראת שר החינוך מבית ספר בשעת הרצאה. או כמו באיסור שהטיל לאחרונה השר ליברמן על כניסתם של 110 פלסטינים שכולים לאזכרה של פורום המשפחות. זהו השכול החתרני שקורא תיגר על לגיטימיות ההקרבה ומצטרף למהלך סוציולוגי רחב המוכר כ’משבר המוטיבציה’, שעיקרו ירידה בשיעורי הגיוס לקרבי וגיוס בכלל. זה גורם להנהגה הפוליטית לנסות לבלום את ‘השכול הרע’ על ידי דה־לגיטימציה שלו והשתלחות בנציגיו”.