רוב יתומי קיבוץ כפר עציון כבר עברו את גיל 70, אבל הם עדיין מכנים את עצמם “הילדים של הקרב ההוא”. “אמרו עלינו שיצאנו נורמליים רק כי לא היו מספיק פסיכולוגים באותה תקופה”, אומר אל”מ בדימוס יוסי רון (רוזנפלד לשעבר), שאיבד בקרב על כפר עציון, ב־13 במאי 1948, את שני הוריו. “אני הילד היחיד בכל תולדות ישראל ששני הוריו נהרגו כחיילים”, הוא אומר. “הייתי בן שנתיים, והזיכרון הראשון שלי מגיל 4 הוא של אמהות דיכאוניות ועצובות תמיד, לצד 70 ילדים יתומים כמוני, וחברה מאוד מגובשת בנרטיב מאחד של סיפור הקרב ונפילת הקיבוץ”. 
המערכה על גוש עציון, שכלל באותו הזמן ארבעה יישובים, החלה מיד לאחר ההכרזה באו”ם על תוכנית החלוקה ב־29 בנובמבר 1947 ונמשכה עד 14 במאי 1948, עם נפילת הגוש כולו בידי כוחות הלגיון הערבי. קיבוץ כפר עציון, אחד מארבעת יישובי הגוש שנותרו מחוץ לגבולות המדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה, נוסד חמש שנים קודם לכן בידי עולים ניצולי שואה מפולין, חברי תנועת הנוער השומר הדתי, שחונכו על ערכי הגשמת הציונות. הקיבוץ פרח. מספרים שהסופר ש”י עגנון בחר לבקר בו בכל שנה ולבלות שם את חופשת הפסח וחלק מחודשי הקיץ, בעיקר בשל ההרכב האנושי החברתי שהיה שם. ערב הקרב מנה הקיבוץ 163 חברים ו־71 ילדים.
בדצמבר 47’, לאחר התקפה על שיירה מהקיבוץ שבה נהרגו עשרה חברים, הוחלט לפנות את הנשים והילדים למנזר רטיסבון ליד ירושלים. כל האבות נשארו בקיבוץ, ואיתם 21 נשים שלא היו אמהות, למעט אחת, אמו של יוסי רון שסירבה בתוקף להתפנות. “אמא הייתה אמיצה מאוד. סוערת”, הוא מספר. “לא היו בה גנים של פחד, והיה לה חוש טבעי והרבה ידע על נשק, כי היא ואבא עבדו במפעל לייצור תחמושת במחנה עבודה בפולין. הם רק הגיעו חצי שנה קודם לכן לקיבוץ, ואז הגיעה הודעת הפינוי. הפרידה הייתה לה קשה. אבל אמא לא העלתה על דעתה להתפנות ולא להילחם אפילו לרגע. אבא היה מפקד מטבעו, שקול ונבון, והם קיבלו את ההחלטה להישאר בקיבוץ ולשלוח אותי בפינוי”. 

ציפורה רוזנפלד, אמו של יוסי, השביעה את חברתה, אחת המטפלות בבית הילדים, שתנדור נדר לדאוג לו ולגדל אותו אם יקרה לה משהו. לימים, לאחר שהוריו של יוסי היו מתוך 127 תושבי הקיבוץ שנפלו בקרב על כפר עציון, המטפלת לא הצליחה לעמוד בנדר, ובלחץ הקיבוץ יוסי נמסר לחסותה של חביבה נצר, שהייתה חשוכת ילדים, והיא גידלה אותו במסירות ואימצה אותו רשמית כבנה. רק בגיל 9 הוא גילה שהוא מאומץ. “אמי סיפרה לי שהוריי היו גיבורים ושאמא נשארה להילחם”, הוא מספר. “במשך שנים רבות לא העמקתי בסיפור כדי לא להכאיב לאמי המאמצת. רק לאחר שנפטרה, התחלתי לבדוק וללמוד על אודותיהם”. 

ילדים בכפר עציון, כשנה לפני האירוע. צילום: זולטן קלוגר לע''מ
השידורים פסקו
הקרב האחרון על גוש עציון החל ב־12 במאי 1948. הלגיון הערבי בפיקודו של עבדאללה א־תל, ובסיוע תושבים ערבים מהסביבה, תקף בתותחים, במרגמות ובמקלעים. למחרת, ב־13 במאי 1948, נכחו בכפר עציון 131 מחברי הקיבוץ. כוחות הלגיון חדרו לקיבוץ מוקדם בבוקר ופתחו במתקפה מסיבית שארכה עד לשעות הצהריים. כאמור, 127 חברי קיבוץ נהרגו. ארבעה ניצלו ונלקחו בשבי. “אנשי הלגיון פרצו פנימה, וכולם התכנסו במרכז הקיבוץ ופשוט ירו בהם”, מספר רון. “זה היה ממש טבח. היו שנהרגו בלחימה, וחלק נורו לאחר החלטת הכניעה והנפת דגל לבן. חלק גדול מהלוחמים נהרגו בטבח, וחלק ברחו ורדפו אחריהם והרגו אותם. במקביל, פוצצו גם את הבונקר על יושביו. אמא שלי נהרגה שם ככל הנראה, ואבי נהרג בכינוס. ידוע שנגמרה להם התחמושת, ולא היה מנוס מכניעה”. 
יהושע אלטמן, תושב כפר עציון כיום, היה אז בן 5, בין הילדים הגדולים. אביו, יעקב אלטמן, היה מפקד המערכה שקיבל את ההחלטה להיכנע. “עוד לפני הקרב המכריע, אבא שלי ואבות אחרים היו מדברים איתנו בקשר מדי פעם. אבי סיפר לנו בעיקר על ההתקפות ושהם מחזיקים מעמד. הוא לא רצה להפחיד אותנו וניסה מאוד להרגיע”.
אלא שביום האחרון פסקו השידורים. האמהות דיברו ביניהן על כך שלא נאמר בקשר המונח “המלכה נפלה”, שהיה סימן לנפילת המערכה, אבל החל להתפשט אצלן חשש גדול. “הבנו שמשהו לא טוב קרה, אבל ניסינו להישאר אופטימיים”, ממשיך אלטמן. “קיווינו שאולי חלק מהאבות נלקחו בשבי או שהם פצועים. לא העלינו על דעתנו שכולנו הפכנו יתומים ביום”. 
 
השמועות על הקרב ותוצאותיו העגומות לא הגיעו מיד לירושלים, אל הנשים והילדים במנזר רטיסבון. “פתאום פסקו גם המכתבים”, מספר אלטמן, “אבל היו כאלה שעדיין בחרו להמשיך לקוות, וזה היה תהליך מאוד איטי שהושלם רק אחרי כשנה, כשחלקי הגופות הוחזרו. סחבנו את הכאב הרבה שנים. התמונה שהכי חרותה במוחי היא תמונת הפינוי, כשאנחנו, כל הילדים במשאית, וכל האבות מנופפים לנו לשלום וצועקים שבקרוב נחזור להיפגש. אמרו לנו שנוסעים למקום בטוח, ואנחנו חשבנו שממש תכף חוזרים. אלה זיכרונות שלא עוזבים אותי”. 
במשך כמה חודשים שהו הילדים והאמהות במנזר וציפו לקבל חדשות מהלוחמים. יוחנן בן יעקב (72), שאיבד בקרב את אביו, זוכר את המכתבים ואת שידורי הקשר שהיו התקשורת היחידה עם האבות הנצורים. “כמעט לכל הילדים היו מכתבים, וכל המכתבים שאנחנו שלחנו חזרה הושמדו בקרב”, הוא נזכר. “במכתב האחרון שלו אבא שלי כתב שהוא מודאג מאוד מפיגועי טרור וממצוקת המזון שהייתה בירושלים ודאג לנו. הוא כתב שקשה לו עם העובדה שיש כזה אביב יפה אחרי חורף ארוך, ואנחנו ‘מבלים’ אותו במלחמה. הוא הביע תקווה שאני, בנו, אגדל במדינה יהודית חופשית ללא סכנות וכילד חופשי. זו הייתה הציפייה שלו”. 
ארבעת ניצולי הטבח בכפר עציון נלקחו בשבי והוחזרו לאחר תשעה חודשים. גופותיהם של חברי הקיבוץ הובאו לקבורה רק באוקטובר 1949, בקבר אחים, לאחר שהרב שלמה גורן הורה על מבצע ליקוט גופות. בקבר האחים הזה, שהיה הראשון בהר הרצל כבית עלמין צבאי, נקברו בסך הכל 240 איש מכל גוש עציון, כולל לוחמי ההגנה שלחמו איתם. 

הלווית ההרוגים. צילום: אוצר תמונות הפלמ"ח
לא מחפשים אשמים
בשנים שחלפו מאז הקרב ההוא החלו להתגבר השאלות בנוגע לסוגיית הטבח והכניעה, ואיתן גם המחלוקות. “ידענו והכרנו תמיד את הסיפור כטבח”, אומר רון. “מגיל 9 הכניסו לנו את הסיפור לווריד. סיפרו על הקרב, וזה היה בעיני ‘טבח הרואי’. מבחינת הנרטיב, צריך להבין מיהו האויב שאיתו אנו מתמודדים. אין מה להסתיר ולחשוב שפה זה שווייץ”. 
אלא שבן יעקב מצדו לא מוכן לאמץ את נרטיב הטבח. מבחינתו, לא ייתכן כי רעיון ה”צאן לטבח” התקיים בקיבוצו. בין היתר, לאורך הנשים הוא חקר את הנושא ובדק שלל עדויות וראיות שלדבריו מפריכות את הטענה שהיה שם טבח. “אני לא יודע מאיפה הגיע רעיון הטבח שגדלנו עליו, אין לכך סימוכין”, הוא אומר. “אספתי עדויות ובדקתי מקורות, וברור לי שהרוב המכריע של המגנים נפלו בקרב ולחמו בעמדות. היו שני ניסיונות כניעה של המפקד אלטמן וסגנו שהניפו בד לבן ומיד ירו בהם, אבל הייתה רק קבוצה קטנה שהניחה את הנשק ונכנעה במרכז הקיבוץ - בין שמונה לעשרה איש בלבד. התוצאה הייתה שפתחו עליהם באש ורצחו אותם”. 
“יש דברים שידועים יותר ופחות, אבל אין ספק שקבוצה גדולה של לוחמים הייתה מרוכזת ליד המנזר הגרמני, ושם נמצאו הגופות שלהם”, אומר מנגד אלטמן. “הם לא היו בתעלות המגן, ולכן ברור שנטבחו ולא לחמו. אבל אף אחד מאיתנו מעולם לא חיפש אשמים. היה ברור שאם אבי נתן את הפקודה להיכנע, לא הייתה להם ברירה והם גם קיבלו הנחיה מההגנה”.
“הכניעה לא התקבלה”, מגיב בן יעקב. “ציפורה, אמא של יוסי, פנתה למפקד יעקב אלטמן ושאלה מדוע התקיים דיון שלם על אם להיכנע או לא. אבל היו כבר עשרות משוריינים בתוך הקיבוץ והמוני חיילי לגיון ערבים, ולכן לא היה כעס על הכניעה, אלא יותר אולי ‘כאבי בטן’ שנבעו מהשאלה אם יכלו לקבל יותר עזרה, אולי היה נכון לפנות אותם, וכו’”. 
במשך ארבע שנים התגוררו האלמנות וילדי כפר עציון בשכונת גבעת עלייה בדרום יפו, במתחם בן שבעה בתים שהוקצה להם, ובו המשיכו את חיי הקיבוץ בקיבוץ עירוני עם בית ילדים, חדר אוכל וקופה משותפת. מאוחר יותר נקלטו שש אלמנות בקבוצת יבנה, ואחרות התמקמו ביישובים אחרים. כל המשפחות קשורות בקשר מיוחד עד ליום זה ונפגשות בכל שנה לטקס זיכרון משותף. 
כשכפר עציון שוחרר במלחמת ששת הימים, היתומים וחלק מהאלמנות נהרו אל המקום בחרדת קודש. הראשון שחזר היה בן יעקב. “הייתי במילואים, והגעתי לקיבוץ בבוקר השחרור בשעה שמונה”, הוא מספר. “הסתובבתי, טיילתי ונזכרתי. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. הרגשתי שחזרתי הביתה”. 
“רובנו עשינו מאמץ להגיע ולראות מה נותר מהבית”, מוסיף אלטמן. “לא ניתן היה לזהות את המקום. הכל היה הרוס ושרוף. רק בריכת המים ועוד בית אחד שרדו בשלמותם”.
אלטמן ועוד עשרה מיתומי המקום החליטו לחזור ולהקים את הקיבוץ מחדש בתום המלחמה. “זה לא היה משהו מאוד מאורגן, היה ברור לנו שנחזור, אבל לא ידענו בדיוק מתי”, הוא מספר. “אבל חשבנו שעברו כבר 19 שנה מאז שאיבדנו אותו, והגיע הזמן שנחזור. כמה חודשים לאחר השחרור התייצבנו במקום והרמנו את הקיבוץ מחדש. זה לא היה פשוט, בעיקר לאמהות שלנו, שנגיע למקום הקשה הזה, אבל זה היה ברור לכולם שזה הכרח המציאות. מאז ועד היום אני חי את הנופלים, מעריך את המאמץ וההקרבה שלהם להתיישב בארץ ישראל. זה היה צו השעה מבחינתם, בכל מחיר”.