בינואר 2018 אישר שר הביטחון לשעבר, אביגדור ליברמן, תכנית להקמת חיל טילים בצה"ל, שמשמעותו הענקת יכולת לצבא, אותה אין לו כיום, לירות טילי קרקע-קרקע לטווחים של עד 150 ק"מ לעומק שטח האויב. על פי התוכנית שיצאה לדרך בתחילת השנה, ייתכן כי בשלב מאוחר יותר יצטייד החייל החדש בטילים המאפשרים ירי לטווח כפול מזה.

להקמתו של חיל טילים ישראלי יש נגיעה להכרזותיו של רה"מ, בנימין נתניהו, במעמד הכניעה לחמאס לפני כשלושה שבועות, כי אזרחי ישראל עלולים למצוא את עצמם נזקקים ל"הקרבה" במבחנים הביטחוניים הניצבים לפתחם בעתיד הלא רחוק, ואשר בעטים היה שווה, כנראה, לנתניהו להיות חלש מול הטרור העזתי. גם בניכוי השימוש הציני בשם הביטחון לשווא, תוך ניצולו הסרקסטי לשם אי מתן דין וחשבון על רפיסותה של ישראל בפני ארגון טרור קטן ומחוצף, אין צורך בדמיון רב כדי להבין את ההשפעה שתהיה להיעדר חיל טילים לרשותה של ישראל מול הארגון השיעי הקורא תיגר עליה מצפון.

כפי שהדברים נראים עתה, ישראל עלולה כבר בקרוב למצוא את עצמה נלחצת לקיר לביצוע מתקפת מנע בלבנון – בה עסקו באחרונה במפורש או ברמז רה"מ נתניהו. וזאת לדעת, מתקפה כזו לא תבוצע בשל הצטיידותו של החיזבאללה ברקטות מדויקות המאיימות על בסיסי חיל האוויר ועל אתרים אסטרטגיים חשובים אחרים, כפי שישראל מנסה להציג בפני אזרחיה, אלא בשל טעות ישראלית ובמרכזה אי הקמתו לפני שנים רבות של חיל טילים. קיומו של חיל כזה כיום היה מאפשר לישראל להכות בשטחים נרחבים במזה"ת, צבאיים ואזרחיים, וזאת כתחליף למטוסי חיל האוויר, שפעילותם המבצעית מוגבלת בעידן הרקטות המדויקות, ואשר רבים מהם עלולים להיות מושמדים בעודם על הקרקע כתוצאה מירי רקטות כאלה במלחמת לבנון השלישית.

לצערם של אזרחי ישראל, עד החלטתו של שר הביטחון בתחילת השנה היה זה חיל האוויר שהצליח לשכנע לאורך שנים את קברניטי הדרג המדיני כי הקמת חיל טילים עצמאי בצה"ל הוא מהלך יקר מדי, וכי מטוסי חיל האוויר מסוגלים בעלות נמוכה יותר לפתח יכולת לתקוף בצורה לא פחות אפקטיבית כל נקודה בלבנון, בסוריה ובמקומות מרוחקים יותר. בכך המשיך חיל האוויר מסורת בת עשרות שנים, בה מתהדר גם חיל הים, של פסילת רעיונות שעלו בישראל בנוגע להצטיידות במערכות שנראות היום חיוניות לביטחונה של המדינה, כגון ה"החץ", "כיפת ברזל", "שרביט קסמים" וצוללות ה"דולפין".

בתחילת השנה הוכח פעם נוספת כי אישים מנוסים וחושבים, שלא גדלו במערכת הביטחון ושאין באמתחתם היסטוריה צבאית מפוארת, כמו עמיר פרץ תומך הלחימה ואביגדור ליברמן האפסנאי, השכילו למרות הרקע הצבאי הלא מפואר שלהם לקבל החלטות חשובות שמומחים ביטחוניים גדולים מהם לא קיבלו, וזאת בניגוד לעמדת בכירים בצבא שחלקם דאגו מהסטת משאבים מהחילות שלהם יותר ממה שדאגו לביטחון הלאומי, ושחלקם פשוט לא הבינו את מהות האיומים העומדים בפני המדינה.

למזלה של מדינת ישראל, התעשיות הביטחוניות שלה כבר מייצרות, עבור אחרים, הן את המערך הרקטי להם היא זקוקה עכשיו והן את האמצעים לירות את החימושים, מהיבשה ומהים, בצורה שיכולה לזרז מאוד את הקמתו של החייל שצה"ל ומדינת ישראל כה זקוקות לו – טקטית ואסטרטגית. ברם, גם אם תצא ישראל למתקפת מנע בחזית הצפונית כדי לא להיקלע בעתיד למצב קשה אף יותר מול נסראללה וארגונו, היא עדיין תהיה נתונה לסכנה של ירי מסיבי של רקטות מדויקות ופחות מדויקות על כל רחבי מדינת ישראל בצורה שתשבש את פעילות חיל האוויר, שמשום מה רכש את מטוסי ה"אדיר" המתקדמים שהוא מפעיל ללא יכולת להמריא אנכית, בצורה שהייתה פותרת אותם מתלות במסלולי המראה מופצצים. או אז ייאלץ צה"ל, בהיעדר חיל טילים שיכה בלא רחם בכל שטח לבנון, לבצע תמרון קרקעי נרחב בארץ הארזים, שלא בטוח שהוא ערוך לו כפי שהיינו רוצים לחשוב.

שתיים עשרה שנים אחרי שיאו של תהליך הסיכול הממוקד הרב-שנתי שביצע הצבא בחיילות היבשה שלו, שכלל היעדר אימונים במשך שנים, בצורה שהביאה לפיאסקו מלחמת לבנון השנייה, לא בטוח שצה"ל מסוגל עתה לנפק לישראל מהלך קרקעי מוצלח יותר, ובמיוחד בהיעדר סיוע אווירי כפי שהוא רגיל לקבל ובהיעדר חלופה להיעדר סיוע כזה בדמות טילי קרקע-קרקע.

מלחמת לבנון השניה. צילום: פלאש 90