קצין חינוך ראשי המיתולגי משחזר: "במקור, לנתניהו לא היה שום עניין בפוליטיקה"

נס אירע להיסטוריון ד"ר מרדכי בר־און, מי שהיה קצין חינוך ראשי מיתולוגי. לפני שלוש שנים השתבשה בריאותו בעקבות סיבוך של דלקת ריאות, והוא נעשה מוגבל בתנועותיו. עקב כך נאלץ לוותר על עמדתו הקבועה במשך שני עשורים ביד בן־צבי, שם שימש כעמית מחקר, ולעבור לכתוב בביתו, במושבה הגרמנית בירושלים. אם אדם אחר אולי היה נקלע עקב טלטלה כזאת למשבר יצירתי, לו קרה ההפך. הכתיבה ההיסטורית פינתה אצלו את מקומה לכתיבת ספרות יפה, ובפרץ כתיבה מעורר השתאות חיבר תוך תקופה קצרה שורה של ספרים מעניינים.

כעת, על סף יום הולדתו ה־91, מורלה, כפי שהוא מכונה מאז ילדותו, הוציא בימים אלה בהוצאת עולם חדש את הרומן הראשון שלו, “בין המולדות", המתכתב עם פרטי אמת בחייו. “החלפתי מקצוע", הוא סח בהומור שהשתמר אצלו על אף פגעי הזמן. “כהיסטוריון, תמיד הסתמכתי על עובדות היסטוריות, ואילו כאן את הרוב אני ממציא. זה לא כמו 'בן המאה שעברה', הספר שהוצאתי לפני שמונה שנים בהוצאת כרמל וכאוטוביוגרפיה נטו הייתי מחויב בו לחלוטין לאמת".

בספר מורלה מפליא להחיות את ראשון לציון במחצית הראשונה של המאה ה־20, הנקראת בו “המושבה", על שלל טיפוסיה. מורלה מקדיש את הספר בהערצה בלתי מוסווית לאמו יהודית, שהייתה גיורת מגרמניה, כמו גרטרוד, גיבורת העלילה, ששם משפחתה שופץ, כמו שם נעוריה של אמו.

הוריו עלו ארצה באמצע שנות ה־20 עם אחיו הבכור, המלחין יחזקאל בר־און. מורלה נולד בתל אביב בעקבות אחיו בנימין, שהיה לאיש צבא, ממפתחי טנק המרכבה, וגדל מגיל שנתיים בראשון ליד היקב אל מול פרדסי המושבה. מילדותו היה חניך השומר הצעיר ובגיל 14 נשבע אמונים להגנה. במסגרת שנת השירות הלאומי כמי שלא רצה ללכת להכשרה של הפלמ"ח התגייס למשטרת היישובים העבריים כ"שוטר בריטי עם כובע אוסטרלי" והתמנה למפקד המשמר הנע בראשון לציון.

השתלטו על המשולש

כשפרצה מלחמת העצמאות השתתף מורלה, בוגר קורס מ"כים, בקורס הקצינים הראשון של צה"ל, שהיה למעשה קורס הקצינים האחרון של ההגנה, שפעלה במחתרת בעוד הבריטים עדיין בארץ. “מפקד הקורס, חיים לסקוב, לימים הרמטכ"ל החמישי, היה חיה מוזרה בשבילנו", מעיד מורלה. “בעוד המדריכים שלנו היו אנשי פלמ"ח, בא אלינו אחד מהצבא הבריטי ומהבריגדה, כזה מאוד נוקשה, מאוד פורמלי, עם כל מיני תרגולי קרב שלא הכרנו ודווקא הרשים אותנו".

“מלחמת העצמאות הייתה אירוע מכונן בחיי", מצהיר מי שנהיה לאחד מההיסטוריונים הבולטים שלה. “כשאתה מנהיג אנשים בקרב במצבים קשים, זה מעצב אותך כאישיות עם ביטחון עצמי. מצד שני, כחניך השומר הצעיר האמנתי באחוות עמים ובמדינה דו־לאומית. זה נגמר שם במכה אחת. הפעם הראשונה שבה נתקלתי באויב הייתה בלילה שלמחרת הכרזת העצמאות. כנוטר ליוויתי אוטובוס שנסע מראשון לציון לתל אביב. בדרך עברנו את יאזור, משמר השבעה של היום. כשפתחו עלינו באש, הבנתי שמדינה משותפת יכולה להיות רק בתעתועי הדמיון ואין מנוס לא רק מלהילחם איתם, אלא גם מלהרוג בהם".

והומניסט כמוך, רודף שלום, הרג?

“איזו שאלה. בשני מקרים הרגתי אישית, בעוד שקרוב לוודאי אחרים נהרגו מהאש שלי ואינני יודע עליהם. בפעם הראשונה זה קרה במוצב ליד ניצנים, בין אשדוד לאשקלון, כשבאו לשם ערבים כדי לקטוף פירות בבוסתן. אחד מהם נקלע לטווח האש שלי ולא הייתה לי בעיה להרוג אותו. המקרה השני היה יותר גופני. באחת ההפוגות נתקלנו ליד חברון במסתננים שחזרו ממחנות הפליטים כדי לקצור בכפרים שלהם תבואה. אל אחד המארבים שטמנו להם הגיעה שיירת גמלים מלאה בשחת. גשש מטעמם הגיע כמעט מטר מעליי במקום שבו ארבתי להם. למעשה, לא רציתי להרוג אותו, אבל מרוב שהוא נבהל ממני, הוא חיבק אותי. מחשש שהוא חמוש ואולי יפגע בי, לא נותרה לי ברירה אלא לירות בחזהו באקדחי מטווח אפס. יכולתי לראות את עיניו הנדהמות בטרם צנח בין זרועותיי, קטול".

היו לך נקיפות מצפון?

“איפה, אני לא זוכר שהתחרטתי על זה או שחשבתי שעשיתי מעשה לא מוסרי".

בגיל 20 כבר היה מ"פ. “זה לא היה בכוונה", מעיר מורלה. “המ"פ שלנו שוחרר לקטיף בפרדס שלו, ואני קודמתי להיות סגנו של המחליף שלו. כשהמחליף נפצע כעבור יומיים, מוניתי במקומו וכך מצאתי עצמי בכל מבצע יואב כמפקד פלוגה".

מבין הקרבות במבצע הוא זוכר דילמה של מנהיגות שנקרתה לו כאשר צלף שעמד להישלח להתחפר מול קווי האויב סירב למלא את הפקודה בטענה שהוא אב לתינוק. “הבנתי שבמקרה הזה התועלת מהתעקשות מילוי הפקודה קטנה מהסיכון ושכנעתי את המג"ד לוותר לאותו צלף", נזכר מורלה.

את קרבותיו שותתי הדם תיאר בפירוט בספרו האוטוביוגרפי. באחד מהם, כשהועבר עם עמיתיו מחטיבת גבעתי אל השרון, נפצע בקרב ליד קיבוץ רמת הכובש על מוצב שנכבש מידי הצבא העיראקי. “זה שפצע אותי שם היה עבדול כרים קאסם, מי שחולל ב־58' את ההפיכה נגד המשטר המלוכני בעיראק", מעיר מורלה. “נפצעתי בראשי מרסיסי פצצת מרגמה שנורתה אל העמדה שלי, איבדתי את ההכרה ופוניתי לבית חולים. התברר שהפציעה לא הייתה חמורה לבד מאובדן השמיעה באוזן".

מניין לך שזה היה כרים קאסם?

“כשמוניתי כעבור שנים אחדות כראש ענף היסטוריה במטכ"ל ועסקתי בחקר מלחמת העצמאות, חזרתי לזירת הקרב מתש"ח. בין הכפריים שתחקרתי במשולש היו קצינים שב־48' לחמו נגדנו. מהם שמעתי על הקצין העיראקי".

הייתה זו פלוגתו של מורלה שהשתלטה על כפרי המשולש - טירה, טייבה וקלנסואה - בלי קרב. “זאת איוולת, משהו שאסור שיקרה", הוא מגיב על הרעיון של מנהיג ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, להחזיר כפרים אלה ואחרים במשולש במסגרת הסכם של החלפת שטחים. “הכל דיבורים כדי למצוא חן בעיני הרוסים שלו. אי אפשר לחקות כאן את שליטי ברית המועצות, שעשו טרנספר למיליונים".

לאחר המלחמה עבר מורלה לגזרת ירושלים והפרוזדור, שם פעל נגד המסתננים. אגב כך נשא לאישה בשלהי 49' את חברתו אראלה זייצוב, מי שלמדה שתי כיתות מתחתיו בבית הספר "חביב" במושבה, שלוש שנים לאחר שהאהבה ניצתה ביניהם במסע של התנועה בנגב, שעליו הדריך, כשהרווה את צימאונו ממים שחפנה בידיה. אז גם הרווה את אהבת האומנות שלו, כשבעודו במדים כתב בשם בדוי ביקורות על תערוכות ב"עין", ירחון תרבות קצר ימים שערך נסים אלוני.

שלג כבד ירד באותו חורף על הר הצופים, שם הוצבה פלוגתו של מורלה. באחד הבקרים פרץ לחדרו חייל וזעק נרגשות: “המפקד! המפקד! הדוב פרץ מהכלוב והוא מסתובב לו בגן!". הכלוב היה בגן החיות התנ"כי, ששכן אז על ההר. לאחר שארגן חיפוי של מקלענים למקרה של צורך, נדרך לטפל בעבריין. “הדוב היה מנומנם לאחר שזלל בהנאה פגר של חמור", מורלה משחזר את מעשה ה"גבורה" שלו, “עד שדחקתי אותו לכלוב עם מוט ארוך. באותו רגע נהייתי לחיילים שלי שמשון הגיבור, ששרה לדוב ויכול לו".

לתקוף כדי להתגבר על הפחד

ב־52' היה מורלה, אז קצין האג"ם החטיבתי, אחד משני הקצינים הראשונים שצה"ל שלח ללימודים גבוהים באוניברסיטה העברית, ביוזמתו של קצין חינוך ראשי, המשורר אהרן זאב. בלימודים אלה סיים תוך שנתיים בהצטיינות תואר ראשון בהיסטוריה ובכלכלה. בסיומם פיקד על העתודה האקדמית בירושלים, ולדבריו זו הייתה ה"המצאה" שלו שבסיום לימודיהם העתודאים ילכו לפחות לשנה ליחידה קרבית.

בהמשך מונה כראש ענף היסטוריה במטכ"ל בדרגת סגן אלוף ובמסגרת תפקיד זה השלים את מפעל חקר מלחמת העצמאות שבו החל קודמו בתפקיד, סא"ל נתנאל לורך. בצה"ל נחקרו אירועים תוך כדי התרחשותם. כך השתתף מורלה בפשיטה על מוצבי הסורים בכנרת ובעודו על ספינת הפיקוד כבר רשם את פרטי הקרב, לרבות ההחלטות שקיבל אריאל שרון במהלכו.

למחרת חזר מורלה לצפון, הפעם בחברת רעייתו, כדי לתחקר במחנה פילון ליד ראש פינה את הצנחנים, מפקדי המבצע. כשביקש בתום התחקיר, בשעת ערב מאוחרת, לחזור לטבריה, התברר בשל יריות של מסתננים נחסם הכביש דרומה. קרוב לחצות נאלץ הזוג לחפש מקום לינה במושבה המנומנמת אגב מטר זלעפות ורוח מקפיאה. כשגילו שהמלון המקומי סגור, חשו תקועים ונואשים עד שהבחינו באור קלוש שהבהב מאחד הבתים. באין ברירה התדפקו על הדלת, שנפתחה על ידי איכר אחוז קורי שינה. הוא סיפר שאשתו נסעה לתל אביב וניאות להלין את השניים למשך הלילה, רק שאל אם לא אכפת להם להצטרף אליו במיטתו הזוגית הרחבה. לא הייתה להם ברירה. מורלה הצטופף בה ליד האיכר המארח, ואראלה נדחקה לקצה המיטה. “עייפים נרדמנו כמו אבנים". כשהתעוררו, כבר המתין להם האיכר עם ארוחת בוקר דשנה.

ב־56' מונה מורלה כראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין והתלווה אליו, בין השאר, בפגישות החשאיות עם מנהיגי צרפת ובריטניה לקראת מבצע קדש ובמלחמה עצמה. בספרו על דיין, שהופיע בהוצאת עם עובד, סיפר כיצד לעת ערב, לאחר הגיעם למלון בפריז, הסיר את הרטייה המפורסמת מעינו והחליפה במשקפיים שחורים. כך הם יצאו לבלות בקברט פריזאי עם מנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס. אבל מוטרדים מהמלחמה המתקרבת, לא היה להם ראש להופעת החשפניות ומיהרו לשוב למלון.

“שמתי לב שאחת הדרכים של דיין להתגבר על פחד הייתה לתקוף", מוסיף מורלה. “אני זוכר אותנו מותקפים ליד שער הגיא על ידי חוליית פדאיון ברימוני יד ובאש תת־מקלע. תוך כדי גשם קל קפצנו לתעלה מלאת בוץ והסתתרנו בה. השתרר שקט, אך היה חשש שהחוליה עדיין בקרבת מקום. אז דיין שלף את אקדחו ואמר לי פתאום: 'בוא, נסתער עליהם!'. אינני יודע מניין לקחתי את קור הרוח ואמרתי לו: 'עכשיו אני המפקד!', ובכך מנעתי ממנו לפעול באופן נמהר".

וכשצפו ועלו הפרות המשמעת של שרון, הגיב דיין לדברי מורלה: “עם כל התרעומת שהייתה בלבי על הפרת המשמעת, מוטב להיאבק בסוסים דוהרים כאשר הבעיה היא איך לבולמם מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז". "אגב, כידוע", אומר מורלה, "דיין לא היה מופת לכל הקשור למשמעת. להיטותו לממצאים ארכיאולוגיים לא רוסנה אף במהלך מבצע קדש. אני זוכר אותו לוקח לעצמו ראשי חץ מצור, שטנק חשף אותם מהחול בסיבוב חד של שרשראותיו. כרמטכ"ל הוא הוציא פקודות מחמירות בכל הנוגע לביזה, אבל מבחינתו זה לא נגע לתחביב שלו. מצד שני לא הכרתי איש בעל יושרה פנימית כמו דיין, ששנא העמדת פנים, זיופים ופאתוס".

בהמשך יצא מורלה לשנתיים לניו יורק כדי ללמוד באוניברסיטת קולומביה לתואר שני ביחסים בינלאומיים. למחייתו, התפרנס מהרצאות ברחבי ארצות הברית וכך התוודע ליהדות אמריקה. “גיליתי שם מה זה רפורמים, מה זה קונסרבטיבים", הוא מעיד. “כך למדתי להכיר עולם שלם".

כששב ארצה, שימש מורלה כשנתיים כסגנו של קצין חינוך ראשי אהרן זאב, מי שחיבר עם מרדכי זעירא את השיר “אנו נושאים לפידים". ב־63' הוא החליפו. “כמו זאב, האמנתי בייעודו החינוכי של הצבא", אומר מורלה. הוא הביא משב רוח רענן לתפקיד במגוון תחומים, כולל הקניית השכלה תיכונית לחיילים שחסרו אותה והשלמת תעודת בגרות לקצינים.

לא פחות מכך טיפח את הלהקות הצבאיות ונהנה לבקר בחזרות שלהן, לא פעם עם בנותיו. מהפכת הקצב כבר הייתה בעיצומה, ומורלה נדרש לעמוד בפרץ מול השמרנים. כשהתעורר פולמוס סביב “טוויסט מולדת", שירה של דרורה חבקין, שהובא לביצוע להקת פיקוד המרכז, אישר אותו מורלה למרות דרישת קצינים להסיר אותו מהתוכנית. “אילו הכיר אותך נפתלי הרץ אימבר, הוא בוודאי היה מזכיר אותך בהמנון הלאומי", הגיב בהומור עידוא בן־גוריון, במאי התוכנית.

לעומת זאת, לאחר ששמע על תופעות לא נעימות בהופעתו בארץ של קליף ריצ'רד, כששר החינוך זלמן ארן נועץ בו אם לסייע כספית לאמרגן שביקש להביא ארצה את הביטלס, אף שלא כל כך הכיר את שיריהם, הוא ייעץ לשר להימנע מסבסוד המופע שלהם ו"על כך אני מתבייש עד עצם היום הזה".

עוד לפני "תגלית"

למורלה לא חסרו הזדמנויות לכפר על ה"מחדל" שלו. הוא הקים את רביעיית המיתרים הצה"לית, המקרבת את החיילים למוזיקה הקלאסית; הכריז בהמרצתו של המנצח יצחק גרציאני על תחרות לחיבור “מארש צה"ל", והיצירה הזוכה, שהלחין המלחין והמנצח יואב תלמי, מנוגנת עד היום באירועים רשמיים; “הכשיר" את שירותו של אבי טולדנו בלהקת גייסות השריון, הגם שהיה בעל כושר קרבי; הקים את ספריית “תרמיל", שקירבה בעריכתו של המשורר ישראל הר את החיילים לספרות העברית והעולמית; ופעל להעלאת הצגת “יומנה של אנה פרנק" במסגרת תיאטרון צה"ל. כמו כן, דאג מורלה שיוענק פרס ישראל לקודמו, אהרן זאב.

מורלה הוא שניסח את נאום הר הצופים ההיסטורי, שנשא הרמטכ"ל יצחק רבין מיד לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. לאחר שכל התהילה נגרפה לכיוונו של שר הביטחון דיין, רבים הצטערו על כך שזה היה על חשבונו של הרמטכ"ל רבין. היה זה רקטור האוניברסיטה העברית דאז, פרופ' נתן רוטנשטרייך, שהציע להעניק לו תואר “דוקטור לשם כבוד" בטקס הענקת התארים השנתי של האוניברסיטה ולראשונה לאחר המלחמה - באמפי על הר הצופים. רבין פנה למורלה בעקבות ניסיון קודם שהיה להם וביקש ממנו שיכתוב נאום על ערכי צה"ל. לימים, כשהוא קרא מחדש את הנאום, “השתוממתי על מידת התמימות הבלתי נסבלת שאחזה בי באותם ימים (בעת הכתיבה - יב"א)".

כעת מספר מורלה: “רבין נאם את הנאום כמות שהוא עם תיקונים קטנים מאוד. זה היה הנאום שלו ועד שלב מסוים לא אמרתי שאני כתבתי אותו, ושנים רבות לא התגאיתי בכך עד שקראתי את הזיכרונות שלו. אז התפלאתי על שמחבר הספר, דב גולדשטיין, כתב איך רבין הסתגר שלושה ימים כדי להתרכז בכתיבת הנאום. ככה להמציא בלוף? לא פחות הפריע לי שבבית מורשת רבין הוצג צילום של הנאום וצוין שזה כתב ידו של רבין, לא שלי. מאז אני לא מתבייש לספר את האמת".

עם תום כהונתו של מורלה כקצין חינוך ראשי, הוא החליט לפרוש מצה"ל לאחר 20 שנות שירות ובהגיעו לגיל 40. לדבריו, כמעט נענה להצעה מהאוניברסיטה העברית, כשהוצע לו לכהן כראש מחלקת הנוער והחלוץ בסוכנות היהודית. הוא נענה לאתגר וכיהן בתפקיד עשור, כלומר שתי תקופות כהונה. “הרחבתי את התופעה של הבאת בני נוער מהגולה לקיץ בארץ, כולל לימוד היסטוריה, טיולים ועוד - וזה הרבה לפני 'תגלית'", הוא מספר ומוסיף שזה היה רעיון של ראש הממשלה לוי אשכול לפעול לחיזוק יהדות הגולה, לא רק לדחוף לעלייה לישראל, מה שבטיפול מחלקת העלייה.

שוב מצא עצמו על פרשת דרכים. “שתי קדנציות הספיקו לי", מציין מורלה. “רציתי לחזור ללימודים ולהשלים סוף־סוף את הדוקטורט, מה גם שהייתה לי פנסיה טובה הן מהצבא, הן מהסוכנות, כשהיעד שלי היה לעבור לאקדמיה, אבל זה עוד לא קרה".

מוכרח להיות שלום

במקום זה הוא, שנים רבות איש תנועת העבודה, נקלע לפוליטיקה. “הגעתי לשלום עכשיו בעקבות בנותיי עינת וטלי; הילה הייתה עדיין קטנטונת", מעיד מורלה. “בשכונה התארגן סניף של התנועה באיזה מרתף והתחלתי לבוא לפגישות. מזה הגעתי להנהגת התנועה בחברת צעירים ממני והשתתפתי עם בנות המשפחה שלי בהפגנות נגד המתנחלים".

בעודו פעיל מרכזי בשלום עכשיו, פרצה ב־82' מלחמת לבנון הראשונה. לבקשתו, הוא שובץ בדובר צה"ל במסגרת שירות מילואים והוטל עליו ללוות עיתונאים ואח"מים אל תוך המלחמה כפי שעשה במלחמת יום הכיפורים. לצד זה פגש את ראשי המרונים בלבנון, גם מנהיגים שיעים ודרוזים. ללבנון אף הביא אחד, בנימין נתניהו. “לפני שנתניהו יצא לתפקיד של ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, הוא ביקש לצאת לחזית בלבנון ולהתרשם מהמלחמה", נזכר מורלה.

"המשימה הוטלה עליי. ביליתי איתו יום שלם. איך היה? אביא לך ציטטה אמיתית. כשחזרתי בערב הביתה, סיפרתי לאראלה: 'ליוויתי היום איזה נתניהו שהולך להיות ציר בוושינגטון, אחיו של יוני שנפל באנטבה. אני מתפלא ששולחים אותו להיות ציר, מפני שלא הייתי נותן לו לנהל חנות. חוץ מלהחליף צ'פחות עם קצינים שהכיר, לא גיליתי אצלו אז שום התעניינות פוליטית אמיתית'. כי מה הוא היה עד אז? סוחר רהיטים, לא יותר".

והיום?

“היום המעיים שלי מתהפכים כשאני רואה אותו בטלוויזיה. הזחיחות והשקרנות שלו הן משהו נורא".

כעבור שנה השתתף בבודפשט בכנס של המכון לחקר השלום במזרח התיכון בהזמנת תנועת השלום ההונגרית. “בשלב מסוים אמרו לנו שאבו איאד, סגנו של ערפאת, נמצא בעיר ושאלו אותנו אם נהיה מוכנים להיפגש איתו", מורלה משחזר. “לאחר דיון, נערכה לכבודנו ארוחת ערב, שבה שוחחנו קצת על יפו, עיר הולדתו ולעומתה, ראשון לציון, עיר הולדתי, הקרובות זו לזו. בשיחות איתנו הוא, עם כל התיק שהיה עליו כאחד ממקימי 'ספטמבר השחור', נתן להבין שיפעל מטעם פת"ח לשלום איתנו. זה לא קרה. לאחר מספר שנים נרצח בידי אחד מאנשיו".

ב־84' נבחר מורלה בגיל 56 כחבר הכנסת ה־11 מטעם רצ. “לא השתעממתי בכנסת", הוא מנסה לשכנע. “אבל זה לא היה מעניין וזה לא נתן לי סיפוק. לצדי ישב יוסי שריד, שהיה חבר כנסת נפלא ומאוד מוצלח. הייתי שם כלום לעומתו. אומנם התקבלתי על ידי האנשים בכבוד גדול, אבל יותר חשוב היה לי לגמור את הדוקטורט. לכן פרשתי אחרי שנתיים ורבע. מאז עד שחליתי עסקתי במחקרים כעמית מחקר".

אראלה ומורלה הורים לשלוש בנות. הבכורה, עינת, בעיצומה של עבודת דוקטורט מאוחרת, טל מנהלת את הדפוס בהוצאת כתר, והילה - מורה לילדים אוטיסטים. מהן יש לזוג בר־און שמונה נכדים וארבעה נינים. טלי הייתה נשואה לדאהר זיידאני, ערבי מוסלמי מנצרת, עובד סוציאלי שהיה למסעדן. הוריה קיבלו את חתנם באהבה ועם חששות באשר לעתיד. לאחר שהשניים התגרשו טלי נישאה מחדש, הפעם ליהודי.

הוריה שומרים על גחלת הרומנטיקה מאז ימי עלומיהם. “כשמגיע חודש דצמבר, אנחנו יוצאים לראות פריחה של רקפות וכלניות, גם גילינו מקום שבו פורחים צבעונים", מספר מורלה, שנותר נאמן לאהבת האומנות שלו. “אלמלא הצבא וההיסטוריה, אולי הייתי עוסק בנושא תולדות האומנות".

יהיה שלום?

“בימי חיי - לא, אבל מתישהו מוכרח להיות שלום, כי המצב הנוכחי בלתי אפשרי. אין עם בעולם שיוותר על זכותו לריבונות. כשהצדדים יתפקחו מהאסון של מדינה דו־לאומית, יהיה שלום".