בבוקר שאחרי סגירת השער בנהריים, מצאו אתמול את עצמם חקלאי האזור נעים בין הלם לתקווה. הם חששו מהיום הזה, אבל לא באמת האמינו שיגיע, עד לרגע שבו ננעל השער הצהוב ששימש מעבר לגידולי השדה. רק לפני שבוע עוד הכינו החקלאים את האדמות לזריעת החיטה, ובבוקר יום ראשון הם הביטו במפעל חייהם נסגר לאחר כ־70 שנה. 
 

“לפני כחודשיים עוד היה פתח לתקווה”, מספר משה מנטל, חבר אשדות יעקב איחוד והממונה על גידולי השדה ב־25 השנים האחרונות. “לקחנו סיכון והכנו את הקרקע לדשן וזריעה, אבל זה לא הצליח לנו. הופתענו כבר לפני שנה. לאורך הזמן התרגלנו לרעיון. זה היה תהליך ועכשיו הגיע השיא. יש בי עצב עמוק. על אדמה לא מוותרים. אצל הערבים הנושא הזה יותר מושרש. מי שלא נמצא במקום מסוים מאבד את האחיזה. צריך לזכור שהשטח הוא בבעלות יהודית”.
 

25 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן, נסגר שלשום השער של אתר נהריים. שתי המדינות הסכימו אז כי המובלעת שיצר מפעל החשמל ההיסטורי של פנחס רוטנברג יכונה "האי" ויישאר בבעלות ישראלית, אולם תוחל עליו ריבונות ירדנית צבאית. ההסכם היה אמור להתחדש ל־25 שנים נוספות אולם לפני כשנה הודיע עבדאללה מלך ירדן כי האזור, שכולל גם קרקעות חקלאיות של קיבוצי הסביבה, יוחזר לריבונות הממלכה. חקלאי אשדות יעקב איחוד ומאוחד, שעיבדו את השטחים במשך 70 השנים האחרונות, נפרדו מהאדמה שהייתה עבורם בית ופרנסה. 
 

ימי האופוריה
 

“ההורים שלנו הפכו את האדמות האלה לחקלאיות. גידלנו במשך השנים בננות, אבוקדו, זיתים, ירקות, חיטה, אבטיחים ומלונים”, אומר אלי ארזי, חבר קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, שהיה חבר במשלחת הדיפלומטית ליישום הסכם השלום וחבר בוועדה המשותפת לענייני נהריים. “מי חשב אז שיתעוררו בעיות כבר אחרי 25 שנה. אני מודה שהייתה אופוריה. אף אחד לא חשב שיבוא המלך ויגיד תודה רבה, עכשיו צאו מפה”.
 

דור ממן, בן אשדות יעקב מאוחד, הוא נצר למשפחת חקלאים ותיקה בעמק הירדן. אביו וסבו עיבדו את שטחי נהריים וכך גם הוא ואחיו כעת. היום שממנו חשש הגיע בסוף, אבל הוא חושב שלא מדובר בסוף פסוק.
 

“תחושת הבטן שלי היא שמדובר בהפגנת שרירים של הירדנים”, הוא אומר. “אני רוצה להאמין שתוך חודש זה יחזור לשגרה. להסכם יש שני צדדים, גם אנחנו יכולים לשנות אותו. משאיות ירדניות חוצות את עמק יזרעאל ועמק בית שאן על בסיס יומי ומעבירים מים לירדן. הגדילו את הכמות, אז אפשר גם להקטין אותה. לחקלאים בישראל מקצצים במים, אבל לירדנים מגדילים”.
 

לקראת עונת החיטה, הכשירו דור וחבריו את הקרקע לזריעה. והקיבוץ אף רכש ממש לפני שבוע דשן וזרעים. הזריעה תוכננה לזמן שבו הפעולה עדיין הייתה מותרת על פי ההסכם, אולם החיילים הירדנים מנעו זאת. 
 

“זה הפסד כלכלי”, אומר ממן. “כסף שהולך לפח. לא יודע אם לא ראינו את זה מגיע, אולי לא רצינו להאמין שזה יגיע. זה עצוב יותר ממכעיס. גדלתי במקום הזה. בילדות היינו קופצים מהגשר למים ובחורף צופים בזרימת הירדן. נותר לי לקוות שהירדנים ידעו להמשיך להשקיע בקרקע. הכי עצוב יהיה לראות קרקע נטושה”. 
 

“חקלאות היא לא עניין של יום אלא של שנים. חקלאי מסתכל קדימה כמה שנים”, מסביר ראש המועצה האזורית עמק הירדן עידן גרינבאום. “ויתור על 800 דונם זה נזק לטווח ארוך של מיליוני שקלים”.
 

אנשי עמק הירדן שמעו על ההחלטה של המלך עבדאללה באוקטובר 2018. הם החלו לפעול מול הגורמים הרלוונטיים בישראל, אבל כרגע מחלחלת אצלם ההבנה שאולי המדינה נרדמה בשמירה. “אי אפשר לומר שהופתענו, הייתה תחושה שזה יגיע בשל היחסים הפחות טובים, לפחות פומבית, בין שתי המדינות”, ממשיך גרינבאום. “התחלנו לטפל בזה מול גורמים ממשלתיים: משרד החקלאות בהיבט של הקרקע, משרד החוץ והמועצה לביטחון לאומי בהיבט של המשא ומתן עצמו. הוסבר לנו שמשא ומתן כזה צריך להיעשות בשקט ורחוק מהעין הציבורית.

ציידנו אותם במפות, מידע ונתונים לגבי הבעלויות וההסדרים ושתקנו. לפני חודשיים הבנו שזה לא מתקדם וקיבלנו החלטה לשים דברים על השולחן ולהגיד: חברים, זה קורה. אם מישהו לא יתעשת, נגיע ליום הזה. נשארנו קירחים מכל הכיוונים. איבדנו את הקרקע באי השלום, את האפשרות לתיירות, לחקלאות, וגם סוגיית הפיצוי לא הגיעה לדיון ממשי. כל מי שעסק בזה נרדם. די ברור שבגלל מערכת היחסים הבעייתית בין ראש הממשלה והמלך תהיה פה בעיה”. 
 

מנטל: “לפני ההסכם נהגנו לבלות במי הירמוך והירדן ולאחריו כבר לא היה אפשר. הכל הפך מורכב יותר. בכל פעם שחקלאי הגיע לשטח, היה עליו להציג תעודות שהנפיקו שלטונות ירדן. בירוקרטיה לא קלה. הוגבלנו גם בשעות העבודה: לא יכולנו להגיע מוקדם אלא רק אחרי שמונה בבוקר, ואולצנו לצאת לפני החושך. לא יכולנו לרסס בלילה, כפי שדרוש לגידולים מסוימים. לא היה פחד, אבל כן חוסר נוחות. אני זוכר שמצאנו אקדח חלוד בחלקה וחששנו להעביר אותו בגבול, לא ידענו איך הירדנים יקבלו את זה. נדרשו תיאומים עם קציני התיאום והקישור משני הצדדים כדי להעביר אקדח חלוד. אבל לא ויתרנו כי הבנו את החשיבות של להמשיך להחזיק בקרקע”. 
 

הטענה שממשלת ישראל לא עשתה מספיק כדי להשאיר בידיה את האזור עלתה שוב ושוב בעמק הירדן בחודשים האחרונים. הקרקע, על כל 800 הדונמים שלה, רשומה בבעלות ישראלית מלאה. על כך גם הירדנים מסכימים. “השארנו שם יזע ואפילו דם”, מספר ארזי. “חבר הקיבוץ אברהם אקראי ז”ל הלך לפתוח מים בשטח והטמינו לו מוקש בתקופת ההתשה”.
 

תושבי האזור מתכוונים לדרוש מהמדינה פיצוי הולם, להקצות עבורם קרקעות חלופיות עבור אלו שהוחזרו. “אנחנו מצפים שמדינת ישראל לא תפקיר את החקלאים ותדאג להם לקרקעות חלופיות באמצעות מנהל מקרקעי ישראל”, אומר גרינבאום, “אבל זה לא קורה וזה מקומם. שלא לדבר על כך שאף שר או גורם לא התייצב מול החקלאים ואמר: מודים לכם על שירותכם. התפקיד שלכם הסתיים ועכשיו אתם הולכים למקום אחר. לא פלא שתושבי עמק הירדן והקיבוצים מרגישים אזרחים סוג ב’. המדינה הפנתה להם עורף, היא לא סופרת אותם”. 

סגירת שער נהריים. צילום: רויטרססגירת שער נהריים. צילום: רויטרס

 

האדמות הקדושות
 

קיבוצי האזור אינם לבד בסיפור. גם הקרקע שעיבדו חקלאי מושב צופר שבערבה התיכונה אמורה להימסר לירדנים על פי ההסכם. אולם שם המצב קצת שונה. להבדיל מחקלאי עמק הירדן, הם מורשים בינתיים להמשיך לעבד את 1,500 הדונמים לפחות עד מאי 2020. 
 

ראש המועצה ונציגי היישוב סירבו להתראיין בנושא. הם שומרים על שתיקה מחשש לתגובה ירדנית. ככל הידוע, מדובר בהסכם שבשתיקה לפיו מאחר שהיבול של צופר נשתל במאי האחרון ומצוי במהלך הבשלה, הסכימו הירדנים לאפשר לכ־30 החקלאים שמתפרנסים ברובם רק מהקרקע המדוברת להאריך את ההסכם עד לאמצע השנה הבאה.
 

“אם הייתה בישראל ממשלה מתפקדת, אז גם הצד השני לא היה נכנע לקיצונים, כי על הכף עומדים גם מים וביטחון”, אומר ארזי. “היה צריך ללכת קצת לקראת המלך ואז היה לו כוח לעמוד מול הקיצונים בירדן. אנחנו כועסים. כתוצאה מכך שאין ממשלה מתפקדת, לא נתנו תשובות לירדנים ואנחנו הפכנו לקורבן”. 
 

בעודם צופים בקרקעות שנסגרו בפניהם, הולך ונבנה מן העבר השני של הגבול, על הגבעה שבה נרצחו שבע הבנות מבית שמש ב־1997, אוהל ענק, מקורה, לקראת קבלת הפנים שתתקיים היום. הפרלמנט הירדני יתכנס כאן ואולי אף במעמד המלך עצמו. אז יוכרז באופן רשמי על החזרת “האדמות הקדושות”.

“בבוקר החבר’ה ימשיכו לעבד שטחים אחרים. יש עוד ענפים וגידולים שצריך להתקדם בהם”, מסכם מנטל. “זה לא יעצור את חיינו אבל בכל פעם שנעבור בכביש 90 נביט בשטח שלנו בנהריים, נצפה בשער הנעול, ונתעצב בלבנו. אנחנו רוצים להאמין שיש עדיין תקווה שמשהו יקרה. שאפשר להחזיר לאחור את הגלגל”.