ב-31 במרץ 2002, פוצץ עצמו מחבל מתאבד במסעדת מצה בחיפה, בסופו של החודש הנורא ביותר בימי האינתיפאדה השנייה, שכונה “מרץ השחור”. היה זה חול המועד פסח, סמוך לשעה 15:00, כאשר המחבל נכנס למסעדה ההומה ופוצץ את מטען החבלה שנשא עליו. 16 בני אדם נרצחו ו־31 נוספים נפצעו.

בדיוק 20 שנה חלפו מאז, וישראל מתעוררת שוב לכותרות עיתונים המבשרות על נרצחים בפיגועים. את בני משפחות ההרוגים מאותו פיגוע, כל אירוע שכזה מחזיר אחורה, אל היום הנורא ההוא. “בכל פיגוע הזיכרונות עולים, במיוחד כשמדובר בתקופה הזו של השנה”, אומר אייל שירן (43), שאיבד את אביו ואחותו בפיגוע ב"מצה". “כל אירוע טרור מעלה הבזקים מהאירוע שלנו. הטראומה היא כמו צילום, הקפאה של הסיטואציה שהייתה לפני. אורח החיים הקודם קפא, וכל מה שאתה עושה אחריו הוא ביחס לצילום הקפוא הזה”. 

“אני המומה, כל אירוע כזה מחזיר אותי ל־31 במרץ 2002”, מספרת שולי אופיר, שאיבדה בפיגוע במסעדת מצה את בתה אורלי. “אני יושבת המומה עם דפיקות לב, זה מחזיר אותי אחורה. אין ביטחון. פחד אלוהים. אני חושבת שצריכה להיות אחריות בחומרים שמקרינים בטלוויזיה. ראוי להתחשב באלה שחוו את הטראומה. אותי זה מיד מחזיר לשם, לא את הכל צריך להראות”. 

אייל שירן, שאיבד את אביו ואחותו בפיגוע במסעדת מצה, חיפה, 2002 (צילום: צילום פרטי)אייל שירן, שאיבד את אביו ואחותו בפיגוע במסעדת מצה, חיפה, 2002 (צילום: צילום פרטי)

"לא היה זמן לחשוב"

בדיוק בזמן שבני משפחתו התיישבו לאכול במסעדת מצה, הוציא שירן את כלבתו לטיול. “הייתי סטודנט. יצאתי עם הכלבה ודיברתי עם חבר”, הוא נזכר. “פתאום שמעתי רעש שהחזיר אותי לאירוע שחוויתי בירושלים חודש וחצי לפני, כשהייתי בכיכר ציון והיה פיגוע. הפעם הרעש היה עמום, אז ניסיתי לעזוב את זה, אבל אז עבר רכב כיבוי אש, ואז אמבולנס, ואז ניידת משטרה. חזרתי הביתה והחברה שלי, שהיום היא אשתי, ישבה מול הטלוויזיה ואמרה לי שהיה פיגוע ועוד לא יודעים איפה”. 

מרגע ההודעה על הפיגוע בחיפה ניסה אייל לאתר את בני משפחתו, אך לא הצליח למצוא את הוריו, שמעון והילי, ולא את אחותו הקטנה, עדי. לאחר מספר ניסיונות צלצל ל־106, לשאול אם בני משפחתו הגיעו לבתי החולים. בשיחה מציינים בפניו את שמו של אביו, שפונה לרמב”ם. מתוך תקווה שלא מדובר באביו, הוא פותח ספר טלפונים על מנת לבחון כמה “שמעון שירן” נמצאים באזור חיוג 04, אך מצא רק אחד: את אביו. 

“באותם רגעים לא היה לי זמן לשבת ולחשוב, כי בינתיים אני עוד מנסה לתפוס את אמא שלי ואחותי. הרגש הגיע רק אחר כך. בשלב הזה הייתי בפעולה”, הוא מספר. בבית החולים ניגשת לבני המשפחה עובדת סוציאלית ומעדכנת אותם כי בחדר הניתוח החדש באגף התחתון ישנן שלוש נשים שטרם הצליחו לזהות. דודיו של אייל יורדים לשם במטרה לנסות ולזהות אותן, וכשהם חוזרים הם מביאים לאייל שקית עם חפצים שונים. “היה שם שעון מרוסק שנעצר בשעת הפיגוע ב־14:45. בנוסף לזה ראיתי תליון, שעל האבן עצמה היה נייר דבק מגולגל וחתיכת נייר שנראה שנתלשה. לגבי התליון מיד אמרתי: ‘זה של עדי - איפה היא?’”. 

שמעון ועדי שירן, מנרצחי הפיגוע במסעדת מצה, חיפה (צילום: באדיבות המשפחה)שמעון ועדי שירן, מנרצחי הפיגוע במסעדת מצה, חיפה (צילום: באדיבות המשפחה)


מה גיליתם כשירדתם למטה? 
“בדיוק הוציאו את אחת המיטות, ודודה שלי אמרה: ‘הנה אמא’. היא הייתה מלאה בתחבושות, אבל כל אחד מאיתנו זיהה אותה בצורה אחרת. דודה שלי זיהתה לפי ארובות העיניים, חברתי זיהתה לפי המפרקים של האצבעות, ואני זיהיתי לפי התספורת החדשה שעשתה לחג”. 

מיד לאחר מכן הוא נכנס לראות את אחותו: “היא שכבה מכוסה בשמיכה באופן שהראש גלוי והידיים מחוץ לשמיכה. הסתכלתי למטה וראיתי שגם לה יש מוניטור, אבל הוא כבוי. אז מיד הבנתי שהמצב או נורא חמור, או מעולה. אין באמצע. ואז מתרחשת סיטואציה מאוד מוזרה: עומדות מולי ארבע עובדות סוציאליות ולידי רופא. ואני אומר להם שזאת עדי ושואל מה מצבה, ואני ממש מבחין שהרופא נמנע מקשר עין איתי, כאילו הוא לא שמע. בזו אחר זו אומרות לי העובדות הסוציאליות שלושה משפטים. הראשונה אומרת: ‘המצב שלה יותר קשה מקשה’. השנייה אומרת: ‘לא יכול להיות יותר קשה מזה’. והבאה אומרת לי: ‘אתה יודע שהיא מתה, נכון?’”. 

איך הגבת?
"אני מרגיש כאילו כיבו לי את כל השאלטרים במוח. לא ברור לי מה אני אמור לעשות עם המידע הזה. כי עד עכשיו פעלתי, לא הרגשתי. אני גם ילד בן 23 באותו הזמן, לא באמת ידעתי מה לעשות. זאת פעם ראשונה שאני נתקל בסיטואציה כזאת”.

עדי שירן ז”ל הייתה בת 17 במותה והובאה למנוחות בבית העלמין בחיפה, בזמן שהוריה, הילי ושמעון, עוד היו מאושפזים. ההורים החלו בתהליך שיקום ארוך, וכעבור שלושה חודשים האם הילי השתקמה ושוחררה מבית החולים. האב היה מאושפז במשך שבע שנים עם פגיעה מוחית קשה, שממנה לא התאושש. ב־11 באפריל 2009 הוא נפטר מפצעיו. “מבחינת התאריך העברי, הוא נפטר ממש שבע שנים אחרי הפיגוע. יום לפני, בי”ז בניסן”, מספר שירן. “ביום שהוא מת אמרתי שבמידה רבה, הפציעה של אבא שלי הייתה במצטבר יותר עוצמתית מהמוות שלו. הפציעה גררה את הטראומה. בעיניי, כמדינה, אנחנו מאוד מקדשים את המוות, אבל שוכחים לפעמים את הפצועים”. 

איך חיים עם טראומה כזאת? 
“מוות הוא תמיד חלק מהחיים. במקרה שלנו זה נכון שהמוות לא היה טבעי בשום צורה וזה מה שהופך אותו לטראומה, אבל החיים ממשיכים. בהתחלה למשל לא רציתי לדחות את החתונה שלי, למרות ששני ההורים שלי עוד היו בבית חולים, כי מבחינתי דחייה פירושה שחמאס ניצח. אבל דוד שלי אמר: ‘תחשוב מה יקרה כשההורים שלך יתעוררו ויגלו שהתחתנת בלעדיהם’. אז חיכיתי. זאת הייתה החלטה מורכבת”.

למה אתה הכי מתגעגע? 
“לכל אחד מהם היה את הדבר שאליו אני התחברתי. השיחות העמוקות עם אבא, או תחומי העניין במוזיקה שאחותי ואני חלקנו. לפני הפיגוע, זו הייתה משפחה אחרת”.

"הרגשנו שזה הסוף"

לצד שולחן אחר במסעדה, בקרבת השירותים, ישבה באותו יום שולי אופיר עם שלוש בנותיה. היא נזכרת בפחד ששרר באותה תקופה וכיצד סיכמו ביניהם שמדי יום בחופשת חג הפסח תארח משפחה אחרת את החברים לכיתה של אורלי, כדי שלא יצטרכו להסתובב בחוץ. “הפרדוקס היה שבשבת בערב, ערב הירצחה של אורלי, מפגש החברים נערך אצלנו. ולמחרת, בבוקר יום ראשון, קמתי שמחה ואמרתי לאיש שלי: ‘תראה איך הם חגגו ולא היינו צריכים לדאוג’”, היא נזכרת בכאב.

אורלי אופיר (צילום: באדיבות המשפחה)אורלי אופיר (צילום: באדיבות המשפחה)


ביום הפיגוע החליטה אופיר לקחת את בנותיה למסעדת מצה. “זאת הייתה המסעדה ה'ביתית' שלנו. היינו הולכים אליה בנעלי בית”, היא מספרת. “השולחן שלנו היה קרוב לשירותים ואני ישבתי עם הפנים לכניסה. עד היום אני זוכרת שאמרתי לבנות: ‘תראו איזה איש מוזר נכנס’. זה היה גבר עם שרוואל, יחף, עם פאה של שיער מתולתל על הראש. הוא נראה כמו היפי. הוא נכנס לשירותים שלידנו ולא עברה שנייה וכבר היה פיצוץ אדיר. במין אינטואיציה, החזקנו ידיים כי כולנו הרגשנו שזה הסוף. הכל עף והרגשנו שזהו זה. שאנחנו נפרדות ועולות לשמיים ביחד”.

מה את זוכרת מהרגעים שאחרי?
“היו מסמרים, ברגים וזכוכיות בכל מקום. לא היו צעקות. הייתה דממה. ראינו שלאורלי יורד דם מהגב, אבל אני בכלל פחדתי על שתי הבנות הנוספות שלי, כי אחת הייתה בהריון מתקדם ואחת הייתה מכוסה בדם, אז חשבתי שהן פצועות באופן קשה יותר. רצינו לברוח החוצה, אבל הבנו שאורלי לא יכולה לזוז. לא תיארנו לעצמנו שהיא הפצועה הכי קשה”. 

כוחות הצלה שהגיעו למקום פינו את אופיר ובנותיה לבתי החולים. שתי בנותיה הגדולות פונו לבית החולים כרמל, ואילו שולי ואורלי - לרמב”ם. “כשהגענו לבית החולים, אני הייתי כבר בטראומה נפשית והתחילו להגיע המון אנשים. בני משפחה והמשטרה וראש העיר וכולם שאלו על המחבל וניסיתי לעזור ולתאר להם איך הוא נראה. 20 שנה עברו ואני עדיין זוכרת את הפרצוף שלו כאילו הוא פה עכשיו. כאילו הוא הולך לידי. זאת טראומה, אלה דברים שלא נשכחים”, אומרת אופיר.

בשלב זה היא הייתה בטוחה כי אורלי נמצאת בחדר ניתוח, כעבור חמש שעות התבררה הטעות המזעזעת: נערה אחרת ששמה אורלי ושנפצעה אף היא בפיגוע היא זו שנמצאת בחדר הניתוח, ואילו אורלי אופיר נהרגה. “האמא השנייה מצאה את הילדה שלה, שיצאה מניתוח, ואנחנו קיבלנו את הבשורה שאורלי שלנו איננה. התברר שהעורק הראשי שלה נפגע ולכן לא היה סיכוי לחיות”, נזכרת האם. 

איך נראים החיים מאז אותו רגע? 
“נולדנו למציאות חדשה, מציאות של חוסר. אבל בכל פעם ששואלים אותי, אני אומרת שלי יש שלוש בנות, וזה לא משנה איפה כל אחת נמצאת. במהלך 20 השנים האלה, גם בחרנו לחיות. שנה וחצי אחרי הפיגוע חליתי בסרטן, ולקחנו החלטה, כמשפחה, שאני נלחמת על חיי ושאם אני יוצאת מזה, אני מחליטה לחיות. אחת הבנות שלי אמרה לי: ‘אמא, תזכרי שאני ואחותי עוד פה’. וזה משפט שמאוד השפיע עליי. ברור שהיה המון קושי, אבל במהלך 20 השנים האלה נולדו לי שבעה נכדים”. 

שולי אופיר (צילום: צילום פרטי)שולי אופיר (צילום: צילום פרטי)


אורלי ז”ל שיחקה בקבוצת כדורגל הנערות של מכבי חיפה והייתה שחקנית מצטיינת. היא גם הייתה פעילה בתנועת הנוער העולמית C.I.S.V, שדוגלת בשוויון ושלום בין העמים. “היא הייתה ילדה יחידה ומיוחדת, בת הזקונים, ולמרות הפרש הגילים, היה לה קשר הדוק עם אחיותיה”, מספרת אופיר. “היא הייתה יצירתית מאוד, ילדה עדינה, ילדה שחקרה. גם היו לה המון חברות. עד היום החברות שלה בקשר איתנו וזה לא מובן מאליו. היא ממש הייתה הדבק של החברים והמשפחה. היא האמינה בשלום והאמינה בחיים. אני זוכרת שכשהיו פיגועים היא נורא דאגה שיקרה לנו משהו והיא תישאר לבד. מי ידע שיקרה ההפך”.

בפיגוע במסעדת מצה נרצחו קרלוס ירושלמי, אביאל רון, ענת רון, עופר רון, גל קורן, שמעון קורן, רן קורן, קרלוס דניאל וגמן, סוהיל עדאווי, דב צ’רנוברודה, אורלי אופיר, שמעון שירן, עדי שירן, דניאל מנצ’ל, יעקב (קובי) שני, משה לוין, יהי זכרם ברוך.