כשהרדיו במטבח שבבית הורי מנגן את "שיר המכולת". כשנהג האוטובוס בטיול השנתי בכיתה ד' מגביר את "המגפיים של ברוך". כשאפרים שמיר נראה כמו היפי באירוויזיון שחור־לבן עם "נתתי לה חיי". כשהנגן של זוזו מוסא מחייך בטלוויזיה בערבית לצלילי "התמנון האיטר".כשהגיטרות הצרודות של "שיר מלחים" מתדלקות את החיוך על פניו של בני. וכשהכיתה שלו מתפוצצת מצחוק למשמע "סיפור הארון". אז אני יודע, ונזכר, וחווה, שאני, פשוט, ישראלי.

עם הג'ינס, והטריקו, והשלוכיות, והברדק, והסלנג, וההומור, והמלנכוליה שבעיניים. בין המלחמות להפסקות האש. בבת-ים. בכפר שמריהו. בקיבוץ. שחוזר לשיעור מולדת. חי במדינה קטנה. אין עוד מדינה אחרת בעולם שבה ההורה היא רוק'נרול. ושלהקה צבאית היא האנרכיה בהתגלמותה. לא, אין. ולא היה מעולם. לא תהיה עוד להקת כוורת. והנה, היא שוב חוזרת.

הסיפור של להקת כוורת מתחיל לפני 60 שנה בדיוק, באפריל 1953. בתוכנית הרביעית של להקת הנח"ל, עם יוסי בנאי. בשנתה החמישית של המדינה הצעירה, "הורה היאחזות", פזמון מתרונן על חקלאי פיקח, הוא שיר מתבקש תוך כדי כינון והכוונת האתוס הציוני. הקיבוץ עומד במרכז העשייה הלאומית. בניו הם הטובים שבלוחמינו. הקרביים. מתולתלי הבלורית. ועזי המבט.

הבחירה של כוורת, 21 שנה מאוחר יותר, לבצע את ההורה הזאת בתקליטה השני "פוגי בפיתה", 1974, בתקופה הפוסט טראומטית שאחרי מלחמת יום הכיפורים, מבהירה עד כמה הייתה מחוברת רגשית לארץ הזאת. והארץ הזאת חיבקה אותה בחזרה.

להקת הנח"ל, לדורותיה, היא המצע שעליו צמחה כוורת. את גיבורי המחזה, המשניים והראשיים, כולכם מכירים. הם יצרו את התרבות הישראלית, הם האבות המייסדים, עמודי התווך. מרתק להביט ולגלות את מערכת הקשרים המסועפת שביניהם ולהבין שדבר כאן אינו מקרי.

אריק איינשטיין היה חבר להקת הנח"ל המיתולוגית של 1959. לצדו כיכב יהורם גאון. איינשטיין היה הנער התל אביבי, גאון היה הירושלמי. בעוד מספר שנים יחברו לאחת משלוש להקות המפתח של שנות ה-60, שלישיית גשר הירקון, הרכב שמיזג את הפולק האמריקאי בשאנסון ההרמוני הצרפתי. עוד לפני כן, משיק איינשטיין קריירת סולו.

בגיל 21, ב-1960 הוא מוציא מיני אלבום ראשון. את אחד השירים הרומנטיים שבו, "היא הייתה בת 17", מלחין אדוארד אולארצ'יק, אבא של אלון (במקור: אלק רוזנפלד), אז עוד ילד בן עשר, ארבע שנים בארץ. חברו ללהקה, אפרים שמיר, יעלה אף הוא מפולין רק בגיל 17 עם נדוניה, שיר בפולנית שיהפוך מאוחר יותר לפיסת ישראליות נוגעת ללב, "שיעור מולדת".


פס הקול שלנו לפני המלחמה הקשה ואחריה. כוורת, 1974. צילום: באדיבות הג'רוזלם פוסט

איינשטיין, כוכב רוק, אחרי האלבום המופתי "שבלול", יפגוש באולארצ'יק ובשמיר בתחילת העשור הבא. בהזמנת אשר ביטנסקי, אז מנהל ההרכב, הוא מגיע לחזרה של כוורת עם המפיק שמוליק בורנשטיין, ותאמינו או לא, לא מחתים את הלהקה. את מה שאריק החמיץ שומע היטב מפיק-העל אברהם דשא פשנל. שבועות לא רבים אחר כך יאמר לחבריה הנדהמים: "אתם הדבר הטוב ביותר ששמעתי בארץ מאז התרנגולים". פשנל, תסמכו עליו, יודע על מה הוא מדבר.

מלהקת התרנגולים, הרכב הפופ הכביר וההצלחה הפנומנלית של תחילת שנות ה-60 בישראל, הוא מלקט שלושה זמרים, גברי בנאי, שייקה לוי וישראל פוליאקוב, מלביש אותם בחליפות ובעניבות והופך אותם לסנסציה של עולם הבידור המקומי.

ההרמוניות הקוליות היו הסיבה, המערכונים המיתיים הם התוצאה. שלישיית הגשש החיוור היא המודל של פשנל להצלחת כוורת: תמהיל של מערכונים ושירים. דני סנדרסון, שחלם על אופרת רוק בסגנון אמריקאי, נאלץ להתפשר ורוקח את "סיפורי פוגי", אלבום הבכורה של הלהקה, בדיוק עשר שנים אחרי "שיר השכונה", נכון, של התרנגולים.

ב-1963, כשסנדרסון מבלה עם הוריו בארצות הברית וסופג אל קרביו את הצליל המשוחרר של מוזיקת הגלישה הקליפורנית, התרנגולים עדיין תקועים עם האקורדיון של תובל פטר והצליל הפרנקופילי. בכל זאת, הם דורסים את מצעדי הפזמונים עם להיט הרוק'נרול הראשון בעברית, "שיר השכונה".

זו שנת המהפך. בן־גוריון עוזב את משרד ראש הממשלה ויורד לשדה בוקר, כשהתרנגולים מיידים בו אבנים ("בן־גוריון שבר חלון"), מלהגים על חזיות ("היא לובשת כבר את זה") והולכים מכות בגלל מגרש כדורגל.

בניגוד מוחלט לפזמוני להקת הנח"ל, "שיר השכונה" הוא עירוני, פרחחי ומשוחרר מעכבות. הוא מסמן את השביל שבו ידרכו עוד מעט חמשת יוצאי הלהקה האלמותית של 1969 זו של "שיר לשלום" ו"היאחזות הנח"ל בסיני": גידי גוב, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין ודני סנדרסון. יצחק קלפטר, מלהקות הקצב של רחוב המסגר ומועדוני רמלה, ויוני רכטר, בעל ההשכלה הקלאסית, יהפכו את כוורת לרבת רבדים, המפגש האולטימטיבי בין הפריפריה למרכז, בין התל אביביות לעולים החדשים.

מי שחווה את מלחמת ההתשה בנגינה תחת הפגזות בבונקרים ובמעוזים, יודע היטב מה זה ישראלי, מיהו ישראלי ומה ישראלים אוהבים לשמוע. במדינה קטנה שמתחמקת מצרה ההצלחה טובלת בכאב. ומתחת להומור של כוורת יש הרבה מאוד כאב.

כוורת נולדה למעשה בחזרות, בנסיעות ובהופעות של להקות הנח"ל מ-1969 ועד 1972. היא התוודעה לעצמה דווקא בתחנת הרדיו של הצבא, גלי צה"ל, בתוכניתו המופרעת של גדול השדרנים, דורי בן־זאב. שם בוצעו שירים, שם נורו מערכונים. אז מה הפלא שגיבור השיר שפותח את אלבום הבכורה של להקת כוורת, "שיר המכולת" (מיד אחרי הפתיח הקצרצר "סיפורי פוגי"), שומע דווקא גלי צה"ל.

"שיר המכולת" הוא שיר המפתח של ההרכב. הוא מסביר ומסכם את כל מה שהתחיל לא מזמן וייגמר בעוד זמן לא רב. את המשמש של הישראליאנה, שבו קלמנטינות ובקבוקים של טמפו משמשים בערבוביה עם עלייה מרוסיה וכפר שמריהו, וקצב של ריקודי עם ניזון מגיטרות קדחתניות בנוסח האחים אולמן, שמבהירות מדוע כוורת היא להקת הרוק האמריקנו-ישראלית הראשונה, אחרי שהחלונות הגבוהים, השלושרים ולהקות הקצב, וכמובן שלום ואריק, שאבו את השראתם בעיקר מהרוק הבריטי.


שיר המכולת

ובעיקר מוזר לגלות שגברים צעירים מזדרזים לפתוח את הקריירה עם שיר נוסטלגי, בוגר ומלנכולי, ועוד על מכולת, הרבה לפני שמרכולי הענק כילו את המוסד.

עזבו בצד את כל מה שחשבתם על כוורת. היא לא להקה שמחה. היא להקה ישראלית. ולהקה ישראלית, צרובת דמע ורוויית פצעים, לא יכולה להיות שמחה באמת. תביטו על משינה, ההרכב שנולד מתוך תבוסת מלחמת לבנון הראשונה, ותבינו גם את כוורת.

שנים ארוכות לפני ששלמה ארצי ניסח לישראלים את ההוויה הגברית הפגועה, עם ג'ינס, ריקודים, מטוסים חגים, זיונים חפוזים וחברים מתים, ארבעת השירים הראשונים ב"סיפורי פוגי", אחד האלבומים המכוננים של המוזיקה הישראלית החדשה, טובלים בעגמומיות הזאת של גיל ההתבגרות. אם "שבלול" הפיץ החוצה את התל אביביות השוצפת וחדוות מרד הנעורים, "אפר ואבק" טיפל, בלי כפפות, בשואה ובדור השני, אהוד בנאי והפליטים הטילו אור לעבר האחרים, הערבים והמהגרים, ו"חתונה לבנה" חשף באור התכלת העזה את האני הגברי השותת, אני ואפסי, "סיפורי פוגי" הוא בלדה לגיל הנעורים ורקוויאם לאהבות נכזבות.

בשנה שבה גבי שושן חרך את הרדיו עם העצב המתוק של "16 מלאו לנער", הלב שלי נשבר בגלל "שירות עצמי", בעיני השיר המושלם של הלהקה, עוד פנינה נוסטלגית על מי שבילה שנים בתוך קן ההורים. אבל אצל כוורת, כמו כוורת, האני האישי לעולם יהיה נטוע בתוך השכונה העוטפת, ולכן, לקראת סוף השיר, אנחנו מתבשרים, במין טוויסט חברתי, ש"המפעל ייסגר בקרוב".

זו רק הכנה להמנון הדיכאון האמיתי, "ילד מזדקן", הבור שנפער בעקבותיו. מה יקרה לאותו ישראלי צעיר, על סף המלחמה הבאה, "שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד", שקם בשתיים בצהריים, שהולך לתל אביב בבוקר, אבל גורלו נחרץ, כי הוא ישראלי. וילד ישראלי, ב- 1973 , לא משתמט אלא הולך לצבא, שממנו ספק אם ישוב. עכשיו תעצמו את העיניים, וכשהלמות יום הזיכרון בגרונכם תחשבו היטב על המילים המצמררות של אלון אולארצ'יק, "כשמלווים לך את הבן".

שירי האלבום נכתבו רגע לפני ההתרסקות הקולוסאלית וההתפכחות הקולקטיבית, בימי ממלכת ישראל השלישית, היהירה, הנהנתנית, הסרבנית, זו של "השטחים המוחזקים", "אין עם פלסטיני", ו"טוב שארם א־שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א־שייח".


חברי הלהקה גידי גוב ויצחק קלפטר. צילום: חנוך גוטמן

פרופ' ישעיהו ליבוביץ' היה המטיף בשער, חנוך לוין תיאר את הריקבון ב"מלכת אמבטיה" וב"את ואני והמלחמה הבאה", ודני סנדרסון, הוא ולא אחר, תרם את "נחמד". כשדובי לנץ, עורך המצעד העברי בגלי צה"ל, סילק את השיר מהמצעד כעבור שבועיים, הוא ידע היטב עם מה יש לו עסק.

"נחמד" הוא שיר מחאה נוקב וחריף מאין כמותו, אירוני וציני, שמתעד, בקצב הליכה, את הצעדה לקראת התהום, את סופה של אותה הממלכה, כשהוא מרמז לקיבעון המחשבתי ("מאה שנה, דבר לא השתנה") וחוזה את המחדל של גולדה ודיין וגם את ניסיון הטיוח ("עשו שטויות, נמרח קצת יוד ונתראה בבור").

אבל כוורת הייתה כידוע לא רק מלנכוליה ומחאה אלא בעיקר מכונת להיטים וחבורה מצחיקה ושנונה במיוחד, שהמציאה דמויות הזויות ושיקפה מצבים גרוטסקיים. אלה היו שנות ה-70 . חבורת מונטי פייתון שוברת המוסכמות מאנגליה וחוברות  "MAD" הפרועות מארצות הברית שימשו השראה, גם אסתטית, ליוצרי "ניקוי ראש" בטלוויזיה ולכותבי "זו ארץ זו", טקסטים ואיורים שהיו לקאלט בקרב בני הנוער באותה תקופה.

סנדרסון הביא ללהקה לא רק שירים עגמומיים אלא גם הומור נונסנס חסר עכבות והמציא דמויות מנותקות לכאורה, בדיוניות, עולים ישנים עם גופייה מוכתמת ומבט מוזר בעיניים, כמו יודוקוליס ליפשיץ, לוגי גרסקו, ויטורה פרסטו, איי צ'יפאפא ופוגי.

אבל הגיבור האמיתי של אלבום הבכורה היה סנדרסון עצמו, וודי אלן עם גיטרה חשמלית וחיוך של פסיכופט, שירה שורות עבריות כתובות כהלכה, עם הברקות מילוליות ועושר לשוני מרשים. ילדים התפקעו מצחוק, קשישים חייכו במלוא פיהם והכל הסתכם בשיר הסיום "יויה", קריאה השאובה מפעילות בתנועות הנוער. רק בישראל.


האזינו ל"יויה"

ההצלחה של כוורת, בדיוק כפי שהבטיח לחבריה המפיק פשנל באותה פגישה היסטורית, הייתה מהירה וכבירה. כוורת נבחרה ללהקת השנה שלוש שנים ברציפות, שלושה משיריה היו שירי השנה במצעדי הפזמונים באותן שלוש שנים עוקבות, ב-1974 ייצגה את ישראל עם "נתתי לה חיי" באירוויזיון ההוא של אבבא, זכתה בתארים שונים ומשונים ועד היום מכרה, בהערכה זהירה, למעלה מ-200 אלף אלבומים ודיסקים. היא דיברה, ומדברת, אל כולם.

בהופעותיה, עד עצם היום הזה, תמצאו בני 500 פלוס שהתאהבו בה בזמן אמת לצד ילדיהם ואף נכדיהם, ששיריה הם הפסקול של ילדותם ובחרותם. תמיד בצל המלחמה שתגיע עוד מעט.

בספטמבר 1973, בראש השנה שלפני יום הכיפורים, כל הארץ שרה את "המגפיים של ברוך". עשר שנים בדיוק אחרי "שיר השכונה" שוב מצאה ישראל המנון. הוא נפתח באקורדיון נוגה שמזכיר את הצלילים הראשונים בשיר אחר של התרנגולים, "יוסי, ילד שלי מוצלח", והופך לשיר עם כובש. קשה להאמין שכמעט נפסל לשידור.

הצנזורה הפנימית ברדיו הישראלי השמרני עד אימה החמיצה את המיניות המבעבעת ב"נחמד" ("עדיף לגמור ביחד עם כולם"), אך התקשתה לסבול את ההומור של "כדור אחד בתחת". "תחת" היא מילה ישראלית. היא נמוכה, ישירה ומשקפת היטב את הנוף הנשקף מגבם של מנפנפי המנגלים ביום העצמאות. השיר לא נפסל לשידור, כי אי אפשר היה לעמוד בפני קסמו החצוף. שיר של חבר'ה, שיר של תנועה, שיר של פלוגה, שיר שבקלות יכול היה להיות של להקת הנח"ל ושמבהיר מדוע כוורת לא הייתה הרכב רוק סטנדרטי אלא אנסמבל של סולן ושישה נגני על, שלושה מהם על גיטרה חשמלית. 

היחד שלהם שיקף את הביחד שלנו. הנה הבסיסט הנוצרי, הגיטריסט הפולני, החנון התל אביבי והאמריקאי לשעבר מתלכדים למשהו חדשני, עם רוח שטות מתרוננת ועומק רגשי מפעים.

בימים הקשים שלאחר המלחמה דהרו אנשי כוורת לתוככי סיני, נתנו קמצוץ של שפיות וסיפקו פיסות של נחמה ללוחמים המאובקים וצרובי השמש, שביכו יחד איתם את חבריהם שאינם. האלבום השני, בעל השם הבאסטונרי "פוגי בפיתה", היה למעשה אוסף של קטעים, מפה ומשם, לא יצירה שלמה כמו "סיפורי פוגי", אבל עם לא מעט להיטים, ובראשם שיר השנה "נתתי לה חיי", שגם בו, אפילו בו, הטמיע סנדרסון אמירה פוליטית, נועזת מאוד לזמנה. תתארו לעצמכם, ב-1974, כשהפלסטינים עסקו בטרור ומשא ומתן איתם היה חזון מבעית של קומץ אנשי שמאל מנודים, השיר הכי מושמע בארץ הטיף "יש מספיק אוויר למדינה או שתיים".


האזינו ל"נתתי לה חיי"

אבל האמירה הברורה ביותר של דו קיום השתקפה בקטע הכלי "התמנון האיטר", שבו כוורת ניגנה עם תזמורת רשות השידור בניצוחו של זוזו מוסא את יציר הכס לאיים הערבי-מערבי, רוק מצרי, ונתנה בבלי דעת לגיטימציה למוזיקה ים תיכונית בערוץ הטלוויזיה האשכנזי, מספר שנים לפני מהפכת הזמר המזרחי.

"פוגי בפיתה" הוא אלבום ביניים משולח רסן, שמערבל שירי שטות כמו "משה כן משה לא", "אוכל ת'ציפורניים", "סוכר בתה" ו"שיר מחאה" ("אנטיביוטיקה") המופרע באמת (יוני רכטר יוצא מדעתו) עם להיטי מצעדים ויצירות רוק.

ההמשך המובהק של "שיר המכולת" נמצא ב"שיר המחירון", שמתעד את יוקר המחיה והאינפלציה המתגברת של אמצע העשור. מי שקורא את המילים יכול להתוודע לחלומותיו ולמעשיו של מעמד הביס ניים ההוא ("כמה עלו המאפרות, בלי מה שיש בפנים? אספתי אותן בנסיעה ממלונות שונים"). בקיצור, שום דבר לא באמת השתנה ב- 40 השנים האחרונות.

את האלבום המשמח הזה מסיימת יצירת רוק עילאית בת שש וחצי דקות בשם "הבלדה על ארי ודרצ'י", שהייתה אף היא ללהיט גדול. השם הוא כמובן משחק מילים על "להתראות" באיטלקית. דווקא בת ים, העיר שבה גדל אלון אולארצ'יק, היא גיבורת השיר, ושינוי המקצבים אופייני לרוק הניסיוני של תחילת אותו עשור.

בדיוק כמו "למרות הכל" מאלבום הבכורה היא מתעדת את הרצון הראשוני של סנדרסון להפיק אופרת רוק רצינית ומשמעותית וקשה יותר לעיכול. בסוף אותו עשור, אחרי להקת גזוז, הוא ינסה בפעם האחרונה לממש את החזון בלהקת דודה עם גידי גוב. הכישלון יהיה מר.


האזינו ל"בלדלה על ארי ודרצ'י"

"צפוף באוזן" היה האלבום האחרון של כוורת בזמן אמת. ישראל התאוששה מהמלחמה, אבל נאלצה להתמודד עם משבר נפט עולמי, פיגועי טרור קשים ופרשיות שחיתות, שיביאו, אחרי שכוורת תיפרד מאיתנו, גם לפרידה משלטון המערך המס סואב. הפרידה מכוורת היא גם פרידה מארץ ישראל היפה, הלבנה, גבוהת המצח, של הקיבוצים ותנועות הנוער, שהיום אנחנו כל כך ששים לבוז לה.

ב"צפוף באוזן" אפשר היה לחוש ביתר שאת את זרמי המעמקים בלהקה ולהאזין לשירים מוצלחים ומהנים של חבריו האחרים של המנהיג סנדרסון שאיבד קצת שליטה. זה היה בעיקר אוסף להיטים. שנה ומשהו לפני הפירוק הבלתי נמנע, מדי חודש בחודשו, כוורת הפגיזה את הרדיו בפזמונים ממכרים, בזה אחר זה.

"גוליית" של סנדרסון ואולארצ'יק היה לשיר השנה, "שיר מלחים" ו"האיש הכי מהיר" המחשמלים, לצד "טנגו צפרדעים", "העולם שמח", "לולו" ו"ככה היא באמצע" שטפו את גלי האתר, ובהעדרה של להקת רוק משמעותית (תמוז רק החלה אז את דרכה הקצרה, שבסיומה יסומן החבר הפורש אריאל זילבר ככוכב הגדול הבא של ישראל), לא הייתה שום אלטרנטיבה אחרת.

כוורת של 1975 ומסע ההופעות בארצות הברית הייתה הרכב פופ-רוק משופשף ומיומן, שסיפק שואו מצוין ברמה בינלאומית. הלהקה, כידוע, כמעט הוחתמה בחברת תקליטים בחו"ל, אך לבסוף החמיצה את ההזדמנות ושבה ארצה כדי לשים קץ לחייה.

שלושת השירים המרכזיים באלבום ביטאו את רוח התקופה וגם ניסחו את הישראליות של שנות ה-70 ואילך. בראשם "שיעור מולדת", למילים של עלי מוהר, עוד ממתק נוסטלגי ששרו בני 20 ומשהו. המלחין והסולן היה העולה מפולין אפרים שמיר, שהבריק גם בבלדת אהבה קסומה, שוב על גיל ההתבגרות, "היא כל כך יפה". הפריטה על הגיטרה האקוסטית המלווה את ההרמוניות הקוליות הרכות, עוד תשוב בשנותיה הראשונות של המאה ה-21 , קצת אחרי האינתיפאדה השנייה, כסם הרגעה לישראל הטראומטית בעידן שרון.

אבל ב-1975 שרון הוא עדיין פוליטיקאי בסדר גודל בינוני. הוא אפילו יכול לזמזם את המילים של "מדינה קטנה", השיר שמסכם את ישראל טוב מכל גם ב-2013: "בעולם כל כך קשה להתבלט זה לא יפה, נתחבא כאן ולנצח לא נצא".

מעולם לא הייתה להקה ישראלית אהובה, מרטיטה, מרגשת ומקובלת על כל שכבות העם כמו כוורת. שיריה, כתובים ומולחנים בכישרון יוצא דופן, שברו את המחיצות ואיחדו בינינו. סנדרסון, להפתעתו, הצליח. הוא אומנם לא העלה, בסופו של דבר, את אופרת הרוק המורכבת והקשה לעיכול על פוגי. אבל הוא וחבריו הגישו לנו מחזמר בשלוש מערכות על חיינו, אהבותינו, כאבינו, שיצא לאור וריגש את כולנו בין 1973 ל-1975 , השנים שלפני ואחרי המלחמה הגדולה ששינתה את ישראל לבלי הכר.


מרטיטה, מרגשת ומקובלת על שכבות העם. כוורת, 1990. צילום: באדיבות ארכיון הג'רוזלם פוסט

כוורת הייתה שם, מנחמת, מלטפת, מצחיקה ומדגדגת. אנחנו גדלנו איתה והיא איתנו. היא אומנם התפרקה לכאורה, אבל בישראל שבה פוליטיקאים אף פעם לא עוזבים באמת את משכן הכנסת ומשרדי הממשלה, גם לכוורת מותר לשוב ולחזור, אפורה יותר, מבוגרת יותר, כרסתנית יותר, אבל עם אותו ניצוץ שובבי בעיניים ואותה רוח שטות ברגליים.

גם אנחנו, כאומה, בשנתנו ה-65 , עייפים ומוטדים, נואשים ומודאגים, אך יודעים בתוך תוכנו שיהיה בסדר. קודם כל, כי אמרו לנו. אחר כך שרו לנו. ולפני הכל, אנחנו ישראלים. בשעות הכי קשות, במקומות הכי איומים, ברגעים שנדמה שהכל אבוד, אנחנו מתנערים ומוצאים פתרונות.

באותה מדינה קטנה גדולה שבנינו ועיצבנו. אז אם להקת כוורת היא הלהקה של המדינה, כנראה שמצבנו לא כל כך גרוע ומשהו בכל זאת עשינו נכון.

גידי, דני, אפרים, אלון, מאיר, יצחק ויוני נולדו בשנותיה הראשונות של המדינה. פניהם הם פניה. שיריהם הם שיריה. ואי אפשר לסיים את הטקסט הזה בלי שיר. הפזמון של "מדינה קטנה" מדבר אלינו ואולי גם משלים עם הגורל במעין חיוך קטן: "נחיה נמות ואז נראה".