1. ארבעת המוסקטרים

היה היו ארבעה חברים. לפני 17 שנה הם ניהלו את המדינה. הראשון, בנימין נתניהו, היה ראש הממשלה, קדנציה ראשונה, נגד כל הסיכויים, והוא בקושי בן 47. השני, אביגדור (איווט) ליברמן, יד ימינו הכל יכול, מנכ"ל הליכוד ואחר כך מנכ"ל משרד ראש הממשלה. השלישי, אריה דרעי, כוכב שביט בשמי הפוליטיקה הישראלית, מממציאי ש"ס ומטפחי "השד העדתי". הרביעי, משה ליאון, אלמוני יחסית, המשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה.

ארבעת המוסקטרים האלה היו יושבים כל יום שישי במשרד ראש הממשלה בירושלים, בדרך כלל בחדרו של ליברמן, שהיה אפוף עשן סיגרים (שלושה מתוך הארבעה חובבי הז'אנר), מנשנשים ממולאים טריים שהובאו משוק מחנה יהודה, ומושכים בחוטים. על פיהם נשק דבר.

ליברמן היה האיש החזק במדינה, דרעי היה האיש החזק בפוליטיקה, נתניהו כונה אז "הקוסם", וליאון היה הכוח השקט מאחורי הקלעים. ראשון, הלך ליברמן. באופיו, הוא הנגטיב המושלם של נתניהו. ביבי אוהב דיבורים, איווט חובב מעשים. נתניהו חלש, ליברמן חזק. נתניהו לא מסוגל להחליט, ליברמן לא מסוגל להתלבט. אצל איווט מילה זו מילה, אצל ביבי מילה זו בסך הכל מילה.


ליברמן וליאון. היו ונשארו מקורבים. צילום: יהונתן סינדל, פלאש 90

יום אחד, כשנתניהו חזר בו מהחלטתו להחזיר את סמכות בחירת חברי הכנסת ממתפקדי הליכוד לחברי המרכז המושמצים, תחת לחץ ציבורי, שם ליברמן את המפתחות, נשבע שיחזור עם כוח פוליטי משלו, והלך. 

בינתיים, גם דרעי הסתבך. המראתו המהירה מדי שיבשה עליו את שיקול דעתו, חטא ההיבריס סימא את עיניו. הוא דהר קדימה, תוך קיצור פינות, ריבוע מעגלים ועיגול מרובעים. זה נגמר בכתב אישום ובעונש מאסר בפועל (וגם ב-17 מנדטים לש"ס).

שלישי נפל ליאון. הוא החליף את ליברמן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, והיה שם עד הרגע האחרון בשלטון. על הדרך התפוצצו "פרשת עמדי" ו"פרשת המתנות". נתניהו נחקר באזהרה, אבל האשמה הופלה על ליאון. ככה זה עובד אצלנו. האחריות תמיד נעצרת בדרגים הנמוכים יותר.

ליאון, איש תם וישר, נשכב על הגדר. לא הייתה לו ברירה. הוא חמק מכתב אישום, וטוב שכך, אבל לעולם לא ישכח את הטראומה שעבר, בגלל ההתנהגות החזירית המוכרת כל כך של בני הזוג בעלי השכנוע הפנימי העמוק שהציבור צריך להודות על ההזדמנות שניתנה לו לממן אותם.


2. קואליציית התיעוב

נקפוץ 17 שנה קדימה, ברשותכם. הרביעייה התפרקה. שלושה נגד אחד. השלושה הם ליברמן, דרעי וליאון. האחד הוא נתניהו. לכאורה, ליברמן הוא השותף הבכיר של נתניהו ב"הליכוד-ביתנו", אבל זהו מקסם שווא.

ליברמן מתעב את נתניהו. ליאון, שהיה ונשאר מקורבו של ליברמן, מתעב את נתניהו עוד יותר ממנו. שניהם מכירים את ביבי לפני ולפנים, התיעוב שלהם ממוסמך ומוכח. דרעי, ששייך בכלל למפלגה אחרת, מתעב את נתניהו עוד יותר מהם. זוהי קואליציית התיעוב שקמה נגד נתניהו בירושלים.

קואליציה מוזרה, שדבק בה המונח "קומבינה", די בצדק, אבל היו בה גם לא מעט אלמנטים מעניינים: ברית בין המרוקאי לרוסי, בין החילוני לדתי, עם מסורתי באמצע. ברית מיעוטים ומקופחים מעניינת, שניגפה השבוע אל מול קומבינה לא פחות מעניינת שהוקמה ממול: ניר ברקת החילוני, ההוא מההיי-טק, יחד עם ליצמן מאגודת ישראל, ועם הרב אוירבך, ועם מועמד הקש אפשטיין.

אפשטיין, במקום להסיר את מועמדותו כמסוכם, נשאר עד הסוף וגרף 7,000 קולות. ביחד עם רבבת פתקים לבנים (ששייכים לקומבינה) הם השאירו את ברקת בלשכת ראש העיר, שיגרו את ליאון בחזרה לגבעתיים והפכו את ליברמן לקרחון נקמה גדול שמשייט עכשיו באוקיינוס ומחפש שתי ספינות: זו של נתניהו, וזו של ליצמן. יעקב ליצמן.


בני הזוג. חייבים הרבה לליאון. צילום: פלאש 90

שלושה ימים לפני שהכריז על מועמדותו הלך ליאון לליצמן הביתה. אל תבזה אותי, אמר לו, אני צריך לדעת אם יש לי את התמיכה שלכם עד הסוף. אני לא רוצה להיות מושפל. תגיד לי עכשיו. ליצמן, כולו מתק שפתיים, הבטיח. היה לו רק תיקון אחד: במידה שיהיה מועמד חרדי איאלץ לתמוך בו, אמר לליאון, אבל אם זה אתה מול ברקת, אנחנו איתך.

ליאון לא הכיר אז את השם חיים אפשטיין, וגם הרשימה "בני תורה" עוד לא באה לעולם. החרדי היחיד שבא בחשבון היה אורי לופוליאנסקי, ואיתו כבר בוצעה בדיקה והתברר שלא ירוץ. הדרך של ליאון הייתה פנויה. כך, לפחות, הוא חשב. ליצמן חשב אחרת.

יעקב ליצמן גנב סוסים כשליאון עוד היה בגן הילדים. בכלל, הפוליטיקאים החרדים הם ליגה בפני עצמה בכל הקשור בהתמצאות במדמנה הפוליטית, מינוף הזדמנויות, פרשנות יצירתית להבטחות וגזירת קופונים.

על פי גרסת ליאון, ליצמן היה זה שהמציא את "בני תורה", כדי שיוכל להעלות את המחיר של עצמו מול ברקת. למה לו להיות מספר 2 של גפני (שהתחייב בפני ליאון וסיפק את הסחורה), כשהוא יכול לבדל את עצמו ולקבל את חצי המלכות מברקת? זה התחבר גם לאינטרס של הרב אוירבך, שרוצה להיות גדול הדור הבא, אחרי הרב שטיינמן, וצריך מינוף פוליטי ועמדת כוח ירושלמית לצורך הזה.

כך קמה "בני תורה", ככה צץ אפשטיין, כך נפלו ליברמן וליאון. ליברמן בחיים לא בילה כל כך הרבה זמן בחצרות אדמו"רים, רבנים וגבאים בירושלים, כפי שעשה בשבועות האחרונים. דרעי בחיים לא ראה כל כך הרבה אשכנזים למטר מרובע, כפי שראה באותה תקופה. ועדיין, כשהאבק התפזר, נשארו איווט ודרעי אחד עם השני. ברקת נשאר ראש העיר.

החרדים התפצלו לגורמיהם, מוכיחים שמה שהיה, לא יהיה עוד. חלפו הימים שבהם אפשר היה להעמיס משאיות של חרדים ולשנע אותם לקלפיות. הסדר הישן מת, יחי הכאוס. את הכאוס הזה ידע ברקת, או יותר נכון ידע אייל ארד, לנצל ולתמרן הכי טוב.


3. כמה מילים על הגיבורים

אריה דרעי: עכשיו כולם מורידים לו כאפות, אבל נדמה לי שדרעי יצלח את זה בשלום. הוא לא המפסיד הגדול של האירוע. בירושלים דרעי הביא בדיוק את המספרים שהתחייב להביא. בראייה ארצית הוא חיזק מאוד את ש"ס. הוא ניצח בבית שמש והפסיד באלעד.

את ההפסד באלעד הוא מייחס ל- "5 שנות הזנחה של אלי ישי", ולמרות זאת הוא הפסיד ב-150 קולות וחיזק את ש"ס במועצה מארבעה לשמונה מנדטים. דרעי פגיע עכשיו, אבל רחוק מלהגיד את המילה האחרונה. נדמה לי שכדי לחלץ ממנו את ש"ס, ישי יזדקק להרבה יותר ממה שיש כרגע. 

אביגדור ליברמן: הוא צריך להיות המודאג הראשי ממה שקרה השבוע. בסוף השבוע האחרון שוחח ליברמן עם מי ששוחח, ונשאל מה הוא מעדיף: ניצחון של בית"ר ירושלים על הפועל תל אביב ביום שני, או ניצחון של ליאון על ברקת בשלישי.

"גם וגם", ענה ליברמן כהרגלו. ב"גן העדן" של ליברמן לא מוותרים על כלום. הוא רצה להביס את הפועל ולפרק את ברקת. אז ביום שני הוא ניצח (אם כי די במקרה). ביום שלישי, הוא הפסיד. רוב האשמה בהפסד הזה מונחת לפתחו. הוא עשה כמעט כל שגיאה אפשרית. הוא חשב שהחרדים הם גוש שחור שאפשר לנווט מרחוק. הוא שכח שהחרדים האשכנזים מפולגים לשתי חצרות לפחות, הוא שכח את האיבה בין הליטאים לחסידים, הוא שכח שגפני וליצמן זה רבין ופרס של החרדים, רק הרבה יותר גרוע.

"הדבר היחיד שלא לקחתי בחשבון זה בגידה של ליצמן", אמר לי ליברמן אתמול, "הקולות שלו היו הקולות שחסרו לנו כדי לנצח. לא האמנתי שהוא יכול לבגוד ולהפר את ההבטחה שלו ככה". שאלתי את ליברמן איך ומתי הוא מתכנן את הנקמה בליצמן. "כל דבר בעתו", אמר. 

הוא לא גייס מספיק כסף (התקציב בירושלים היה בסביבות חמישה מיליון שקלים. ברקת הוציא, על פי ההערכות, בסביבות פי עשרה). הוא לא יצר באזז של ניצחון חודשים מראש. הוא שכר סוקר מוכשר (ישראל בכר), אבל לא נתן לו לעשות סקרים. הוא הבליט את דרעי במקום להצניע אותו. דרעי הוא נכס אלקטורלי רק בתוך האלקטורט של ש"ס. בציבור הכללי, דרעי הוא נטל. לכן הוא היה צריך לעבוד בשקט בתוך הציבור שלו, ולהתראיין הרבה פחות. אבל ליברמן צעד בשאננות אל תוך מלכודת הפתאים שטמנו לו ברקת וארד.


דרעי. בחיים לא ראה כל כך הרבה אשכנזים למטר מרובע. צילום: מרק ישראל סלם

אגב, יש גם כמה דברים שאפשר להגיד לזכותו: ליברמן הוא הפוליטיקאי הבכיר היחיד שהעמיד את עצמו למבחן אלקטורלי ישיר בבחירות הללו, בהתנדבות ובאומץ. וחוץ מזה, למרות התנאים הקשים והתקשורת, הוא נתן פייט צמוד עד הרגע האחרון. נחמת עניים. מה שצריך להדאיג את איווט יותר מכל הוא העובדה שמסתמנת אפשרות שהוא איש האתמול. שהפוליטיקה שלו פשטה את הרגל. שהדברים כבר לא עובדים ככה. התוצאה הדלה מאוד שלו בירושלים, מעוזו הגדול, היא נורת אזהרה בגודל של אצטדיון טדי שתלויה עכשיו מעליו. 

כל זה מתגמד מול ה-6 בנובמבר. אם ליברמן היה 
נשאל בסוף השבוע מה הוא מעדיף, ניצחון של בית"ר על הפועל, ניצחון של ליאון על ברקת או ניצחון שלו בבית המשפט, הוא היה עונה "גם וגם וגם", אבל הוא היה צריך לענות "בית המשפט". המאזניים שעליהם מוטל גורלו הפוליטי נמצאים שם, בבית המשפט, ולא בשום מקום אחר. לשם נשואות עיני המערכת הפוליטית עכשיו.

ניר ברקת: הניצחון שלו גדול, אבל לא מתוק. ברקת קיבל אף הוא נורית אזהרה מהבוחרים החילונים, שלא התאבדו בשבילו. הוא ניצח בזכות פוליטיקה, לא בזכות רוח או חזון. הנה מחצית הכוס המלאה שלו: הוא ניצח את שני הפוליטיקאים הכי ערמומיים ומחודדים בשטח.

הוא ניצח את כל שרי הליכוד (חוץ מבוגי ולימור לבנת). הוא ניצח את הסניף האימתני של הליכוד בירושלים. הוא פירק את הקואליציה שהתגבשה מולו, והוא נטרל את הקומבינה באמצעות קומבינה נגדית, לא פחות בעייתית. הוא היה אמיץ ונחוש. הוא אסף סביבו קואליציה רחבה, עמוסת ניגודים ורבת גוונים, שאפשרית רק בירושלים.

מחצית הכוס הריקה? אם לא היו קוראים לו ניר ברקת, אלא דרעי או ליברמן (או אהוד אולמרט), למשל, היו נשאלות הרבה שאלות על מקורות התקציב הכמעט אינסופי שהעמיד בבחירות, ועל אין ספור עדויות לכספים רבים שחולקו במסגרתו. גם הדיבורים מכיוונו של מועמד הקש אפשטיין, שלפיהם הובטח לו תפקיד של סגן ראש עיר בשכר ומחזיק תיק החינוך החרדי, היו גוררים חקירת שחיתות בינלאומית אצל רבים.

לברקת ישנה, כנראה, החסינות העלומה ההיא, שבה אוחזים גם אהוד ברק ושאר אבירי שלטון החוק, המכונים גם על ידי חלק ממעריציהם "בני האור". לברקת תהיה עכשיו קואליציה בעייתית, הוא נחלש במועצה, הוא הבטיח לחרדים הבטחות רבות, המשימה שלו בקדנציה השנייה קשה בהרבה מזו שהייתה בראשונה.

מצד שני, הוא יכול להביט קדימה בתקווה. אם יתנהל נכון, ייתכן שיוכל לעלות לליגה של הגדולים, עד כדי קריאת תיגר מנהיגותית. בהתחשב בוואקום שבו אנו שוהים עכשיו, בגודלו של החור השחור שלתוכו נקלענו, אחרי עשר שנים בירושלים, ניסיון פוליטי ועסקי מוכח ויועצים טובים (אייל ארד הוכיח שיש לו בקצה האצבע מה שלרבים אין בכל הראש) - גם אדם כברקת יכול לראות בעצמו, לפחות כרגע, סוג של הבטחה. הוא הרי הבטיח לא מעט בעצמו.


ברקת. ניצחון, אבל לא מתוק. צילום: מרק ישראל סלם

משה ליאון: לא נחרדתי מהאפשרות שיהיה ראש העיר ירושלים. אני מכיר את ליאון. בחור צנוע, מוכשר, שצלח משימות ניהוליות כבדות בהצלחה, עמד במצבים קשים והביא קבלות. הוא לא הגולם מגבעתיים שניסו לצייר (בהצלחה לא מבוטלת).

במקומו, לא הייתי נכנס להרפתקה הזו. אבל הוא נכנס, עכשיו הוא יוצא. הוא לא מביט אחורה בזעם. בשורה התחתונה, הוא לא ניזוק אסטרטגית. על אף שנסרק על ידי טובי החוקרים, לא נמצא דופי בעברו (למעט החקירה ההיא). עד לפני כמה חודשים אף אחד לא ידע מי הוא. עכשיו כולם יודעים. הוא הביא תוצאה יפה, נגד רוב הסיכויים. הוא לא יברח מיד מירושלים, אבל הסיכוי שנראה אותו שם גם בשנה הבאה, אינו גבוה. 

ליאון יוצא מהסיפור הזה כאוב וזקוף. הכאב, רובו ממקור אחד: לשכת ראש הממשלה והבית ברחוב
בלפור בירושלים. בני הזוג המתגוררים שם יודעים היטב מה הם חייבים לליאון. ועדיין, נתניהו הקפיד לא להביע בו תמיכה. לאורך כל הקמפיין חטף ליאון על פרשת עמדי, שהיא בכלל פרשת משפחת נתניהו, אבל את תמיכת המשפחה, שלמענה הקריב את עצמו, לא קיבל. אין צדק. ארבעה חברים היו פעם, נותרו שלושה כאן, ואחד שם. הם מלקקים את פצעיהם, הוא ראש הממשלה. אבל הם חדורי נקם. כל אחד בגזרתו. יהיה מעניין.


4. בגלל מרפסת קטנה

הנה סיפור שיכול להיות מצחיק, אבל הוא עצוב. נפתח בגרסה המצחיקה: דוד עמר היה ראש עיריית נשר ב-25 השנים האחרונות. כנהוג בליכוד, מאחוריו פעל אח מסור. משיח עמר שמו. במשך שנים התנהלו השניים בנעימים. דוד, המבוגר יותר, היה ראש העיר. משיח, הצעיר, עמד מאחוריו, תמך, סייע, דרבן. יש צמדי אחים כאלה בליכוד במקומות רבים: חדרה, נתיבות ועוד. והנה, בבחירות הנוכחיות התהפך משיח על דוד והחליט להתמודד מולו.

מה קרה פתאום? כל מיני דברים. משיח, הצעיר יותר, חשב שדוד צריך לפרוש ולפנות לו את הדרך. דוד לא רצה לפרוש. חוץ מזה, לפני כשנתיים הוציאה העירייה צו הריסה לאיזו מרפסת, או פרגולה, שבנה משיח. שככה יעשה אח לאחיו? לא יקום, לא יהיה. משיח עזב את נשר בזעם, שכר דירה בנווה שאנן והחל לרקום משם את הנקמה. הכל בגלל מרפסת קטנה. 

כשהגיע זמן הבחירות, החליט משיח להתמודד בפריימריז של הליכוד מול אחיו. העובדה שהוא גם ראש המועצה הדתית, ובכלל מפד"לניק, לא שינתה. בית הדין של הליכוד, מוסד גמיש ורב חסד, אישר למשיח להתמודד. דוד, שטוב בעשייה ובנייה אבל פחות טוב בפוליטיקה ותככים, חשב שהליכוד צריך לתמוך בו כראש עירייה מכהן ופופולרי. הוא גם קיבל מכתב מביבי, אבל ביבי לא מנהל את הליכוד ועמר נשאר עם המכתב.

היו פריימריז, משיח ניצח. דוד החליט להתמודד ברשימה עצמאית. לבוקה ולמבולקה הזו נוסף גם אחד, אלי קולס, לשעבר חבר כנסת, איש ליכוד, שהתמודד אף הוא. תוצאות? דוד קיבל 27% מהקולות. משיח קיבל 21% מהקולות. קולס קיבל משהו כמו 8% . ביחד, קיבלו אנשי הליכוד בנשר 56% מהקולות. הישג דרמטי. אבל את ראשות העירייה קטף אחד, אלי בינמו, שבא משום מקום והביא 40.6%, קולות בודדים מעל מחסום ה-40% , כדי לקחת את נשר מהליכוד ולעשות מהפך היסטורי.

הראשון שהתקשר לברך את בינמו היה משיח, אח דוד. הנה הגרסה העצובה: דוד עמר הוא דמות ידועה בנשר, וגם בליכוד. נשר זה החיים שלו. ההישגים שלו בעיר מדהימים. הפך אותה לגן פורח, העלה את מחירי הנדל"ן לשמיים, בנה מתנ"ס וקאנטרי קלאב ומוסדות, הזניק את הזכאות לבגרות ואת אחוזי הגיוס, שמר על קופה מלאה ועודף מזומנים עצום.

בעולם נורמלי, הליכוד לא היה נותן לדוד עמר, או לנשר, לחמוק ולהתגלגל כפרי בשל לידיים של מישהו אחר. עכשיו נשר כבר לא של הליכוד, דוד עמר איבד את מפעל חייו, ויש אומרים גם את הטעם לחייו, והאחים עמר על סכינים. טרגי-קומדיה ישראלית.


כחלון. מי ברשימה? צילום: מרק ישראל סלם

והנה עוד כמה דברים, לסיום:

# אל תשכחו את משה כחלון. הוא ממשיך לעבוד, במרץ ובשקט. תוכניתו לפתרון משבר הדיור כבר פורסמה. הוא פוגש את כולם ורוקם את המפלגה שלו בהתמדה. הדיבור האחרון הוא שרמי לוי מיועד למקום גבוה ברשימה. זה מוקדם עדיין, אבל זה מעניין.

אם כחלון ידע לרכז קבוצה מעניינת, יוסיף גנרל או שניים (הוא פוגש לא מעט את גבי אשכנזי), יבנה תמהיל נכון (דן מרידור?) וישמור על כחלוניותו המחויכת (צריך להתרחק בכל מחיר מזיהוי עם יצחק תשובה), אז יכול להיות שדווקא משם תצמח לביבי הצרה הבאה. כי כחלון נשבע שדבר אחד הוא בטוח לא יעשה לעולם: לא יהיה באותה רשימה עם נתניהו.

# אני לא יודע איך תסתיים ההרפתקה הפוליטית של יאיר לפיד, ואיך ייגמר המסע שלו במשרד האוצר. אני כן יודע שהיה שווה לשלוח אותו לשם רק בגלל מה שהוא עושה עם פקידי האוצר. לא להתבלבל: פקידי האוצר לא פורשים ולא עוזבים. הם מודחים. בזה אחר זה. לפיד מראה להם את הדלת, כל אחד בתורו, כי הם לא מבצעים את מדיניותו.

במהלך השנים התרגלנו לעובדה שפקידי האוצר, שהם עובדי ציבור מוכשרים ומסורים, קובעים את המדיניות ומנהלים את העניינים. השר? הוא דרג מייעץ. לפיד הבין את זה מהר. מי שלא מתיישר איתו, הולך הביתה. עם כל הכבוד, הוא נבחר. הם מונו. הוא הממנה, וגם המפטר. כך צריך לנהוג. כבר שכחנו, אבל בדמוקרטיה נבחרי העם הם אלה שקובעים את הדרך. לא הפקידים, ואפילו לא השופטים.

# אפרופו שופטים: ממליץ לקרוא את המאמר של עו"ד רוית צמח בעמודים הבאים. התנהלות בג"ץ בכל הקשור לראשי הערים המודחים (לחיאני, רוכברגר וגפסו) היא לא פחות משערורייה. בית המשפט העליון יורה לעצמו ברגל, ולא בפעם הראשונה, והופך את משימת ההגנה עליו לכמעט בלתי אפשרית.

מכובדי השופטים: בעניין ראשי הערים יש חוק ברור, מוגדר, מדויק. אתם לא יכולים לבטל אותו. אתם לא יכולים לרמוס אותו. אתם לא יכולים לחשוב אחרת. אתם לא מנהלים את המדינה. לא נבחרתם. אתם המוסד הכי חשוב שיש לנו כאן, אבל בחצותכם את הקווים האדומים אתם נותנים תחמושת לכל הגורמים, הרבים והמתרבים, שמנסים לקעקע אתכם. אז די כבר, במטותא.

# ולסיום: בשבוע שעבר כתבתי כאן טור אישי מאודכאוב מאוד, בעניין "היורדים" ו"השד העדתי". הטור הזה הוציא אותי למסע מרתק, דרך עשרות מיילים ומכתבים שוצפים ששוגרו בעקבותיו. רובם הגדול הביע תמיכה, מיעוטם הביע התנגדות כואבת, צורבת, תוך הארת הצד השני. בעיקר בעניין היורדים, כל אותם ישראלים צעירים שמגיעים למסקנה שעתידם לא יכול להיות כאן.

אגב, גם בטור, הדגשתי כי אין לי טענה אליהם, וכי הקייס שלהם מוצק, הבעיה קשה ומחייבת טיפול. הדו-שיח שנוצר ביני לבין הכותבים היה פורה, מכאיב ומרגש. אין בסיפור הזה צודקים. לפיכך, אני בוחר לסיים עם הסיפור הזה: בסוף השבוע שעבר הלך לעולמו מאיר נוביק, מראשי ומייסדי שירות הביטחון, ניצב בדימוס במשטרה, מבוני הארץ ובכירי בניה. בן 99 וחצי היה, השאיר אישה, בן (ד"ר נמרוד נוביק) ובת (לויה), נכדים ונינים.

נוביק, שנמלט מפולין ברגע האחרון כמעט, נקבר בלוויה מרשימה (שאפו למשטרה) כשארונו עטוף בדגל הלאום. בנו נמרוד סיפר לי את הסיפור הבא: שמעון פרס ביקר פעם אצל נשיא פולין, לך ואלנסה. במהלך הביקור אמר ואלנסה לפרס: שמע, היהודים היו כאן אלף שנה. היה להם טוב אצלנו, היה לנו טוב איתם. באו הנאצים, עשו מה שעשו, אבל הם אינם. זו תקופה חדשה. למה שלא תחזרו אלינו?

פרס, בעצמו יליד פולין, חייך ואמר משהו כזה: אדוני הנשיא, כשהיינו כאן, גרנו בשכירות. עכשיו, אנחנו בעלי הבתים של עצמנו. אתה רוצה שנחזור לגור בשכירות? ואלנסה הבין ולא העלה את הנושא שוב.