שלוש הלהקות האמריקאיות הגדולות בתולדות הרוק'נרול הן הלהקה, האחים אולמן והגרייטפול דד. כל אחת מהן הגדירה מחוזות גיאוגרפיים באמריקה. כל אחת מהן ציירה את גבולות הטופוגרפיה הנפשית שלה ושל קהלה. כל אחת מהן יצאה לפשיטות מעבר לקווים וחזרה לאולפן ההקלטות עם ז'אנר מוזיקלי חטוף שלקה תוך זמן קצר בתסמונת שטוקהולם והתאקלם מרצון. כאשר שמים אותן יחדיו, כמו בפסטיבל הרוק בווטקינס-גלן 1973, שהיה גדול מוודסטוק במאה אלף משתתפים לפחות, מקבלים את התמונה המלאה של הרוק האמריקאי ואת סך כל ההיגד המוזיקלי, ההיסטורי והנרטיבי שלו.

העדות לגדולתן של הלהקות נמצאת בהישג יד ואינה מצריכה מאמץ גדול יותר מלהושיט יד אל מדף הדיסקים או התחברות למאגר וירטואלי בענן הרשום על שמכם. הגישה הנוחה למוזיקה מאפשרת את ניהולו של הוויכוח שאינו נגמר ואת תוצאותיו: היו להקות נוספות שההאזנה להן הייתה הנאה צרופה אבל אף אחת לא מסרה גרסה מרגשת ומסעירה יותר של פס הקול האמריקאי, וזה מפי מי שחותך בבשר החי כשהוא מדיח מהצמרת את לינרד סקינרד אדומת העורף, את האי-סטריט בנד בצווארון הכחול ואת האיגלז שאפה מאובק בלבן.

מי שיצא לו לקרוא דברים שכתבתי על רוק'נרול במהלך ארבעה עשורים יודע שאיני שוחה עם הזרם. אבל כאשר אני שוחה נגדו דברי מנומקים, מגובים בעובדות, נתונים מספריים וטקסטים אלמותיים של מיטב מבקרי הרוק. בשוחה איתי נמצאים גרייל מרקוס, לסטר בנגס, צ'ט פליפו, בן פונג-טורס, רוברט קריסטגו, דייב מארש, ברני הוסקינס ורבים אחרים. ואם נדמה שלפעמים אני עומד על כתפיהם, הרי זה משום שילד מישראל אינו יכול לפלס את דרכו בעולם מוזיקלי ששורשיו נטועים בארקנסו ובלואיזיאנה ולא בשכונת בורוכוב, ללא מורי דרך כמו אלה שפגשתי לראשונה בגיל 16 בגיליונות של "רולינג סטון" ו"קרואודדי" שהתגנבו לקיוסק שעמד בבן יהודה בצלו של קולנוע "מוגרבי".


ליבון הלם, סרטן ועוני. מונשיין ורעש של צרצרים איור: נעמי ליס-מיברג

מבודדים בפרובינציה הישראלית של סוף שנות ה-60 קשה היה לפרום את כדור הצמר ולהגיע למוזיקה שעליה קראנו. חיי אחרי Mystery Train" ", ספרו של גרייל מרקוס ובו התיאור המדויק והקולע ביותר של הלהקה, היו שונים בתכלית מחיי לפניו. כמו גם כתבת השער על האחים אולמן ב"רולינג סטון" (1976) מאת קמרון קרואו, כתבה שהייתה הסקיצה לסרטו "Almost Famous", שבה עדיין הסתפקה אנני לייבוביץ' בצילום שחור-לבן של דוויין וגרג אולמן ישנים במטוס איש על כתף אחיו. אם אתה נשאר נאמן לאמת שלך, מוקדם או מאוחר תהיה לך דעה שונה מזולתך. גרייל מרקוס כתב ש-"Self Portrait" הכפול של בוב דילן מ-1969 היה דרעק ללא תקנה ואילו אני אהבתי בו כל רצועה וגורר איתי את התקליט עד היום למרות שאין לי פטיפון.

לפני חודשיים ראה אור "Another Self Portrait" ובו גרסאות אלטרנטיביות ושירים שלא נכנסו לאלבום הראשון. ממרחק של 40 שנה מהמקור ומכנפי הטווס המרהיבות שפרש דילן במהלך השנים לא נמצא אוטובוס גדול דיו להכיל את כל המבקרים שהיכו על חטא בשרשרות ברזל והתחרו איש ברעהו על שימוש מרבי במיטב הסופרלטיבים. אצלנו בבית היו השתנקויות של בכי למשמע האלבום, והן היו חפות מחרטה. תמיד חשבתי שמוטב להקשיב ללב מאשר להסתתר בלב הקונצנזוס.

הלהקה, The Band, הייתה ונותרה הלהקה הגדולה והחשובה ביותר בתולדות הרוק האמריקאי. את הרוק מונים לפני אלבומה הראשון "Music From Big Pink" מ-1968 ואחריו. אריק קלפטון אמר שזה היה האלבום ששינה את חייו ומאותו רגע לא היה דבר שקלפטון חפץ בו יותר מאשר לנגן עם הלהקה; מה שהסתייע בערב שבו החליט ג'יימי רובי רוברטסון, גיטריסט הלהקה ומחבר שיריה, לפרק אותה באחד הפרקים העצובים בתולדות הרוק. נכון, "הוואלס האחרון", אבל לא עכשיו.

***
מקובל שגם כתבות אזוטריות זקוקות לקולב אקטואלי כדי להצדיק את פרסומן. אם היו מרשים לי, הייתי שמח לכתוב כל שבוע על חשיבותה של הלהקה. הטקסטים הללו לא עזרו לקריירה שלי. אינני יודע כיצד מכנים מציאות שבה זה קרה, אבל אמנון דנקנר הסכים להחזיר אותי ל"מעריב" בתנאי שלא אכתוב על בוב דילן וניל יאנג. לכן לא מיותר לציין שבמשך שנים הייתה הלהקה להקת הליווי של דילן. אלה החבר'ה שעזרו לו לממש את המהפך הדרמטי מטרובדור אקוסטי לרוקר חשמלי. הם היו איתו בסיבוב ההופעות ב-1966 וספגו את מנת הקללות והחפצים עד שלליבון הלם, מתופף הלהקה, נמאס מהגידופים והוא הלך לדרכו.

הוא שב והצטרף אליהם כאשר הקליטו את ה־Basement Tapes במרתף ביתם בוודסטוק, העיירה הרדומה, הציורית ואפופת ההילה הקוסמית בצפון מדינת ניו יורק, שאליה ברחו מניו יורק המפויחת. הם ליוו אותו ב-Planet Waves, אלבום הרמטי וחריג שאינו נכלל בקאנון הדילני, שבו הגיעה לשיאה הסינרגיה המופלאה בין קולו של דילן במיטבו לגיטרה המתייפחת באקרובטיקה נדירה של רוברטסון.

הקולב: בחודש שעבר ראתה אור "Live at the Academy of Music", קופסה ובארבעה דיסקים ו-DVD אחד של הלהקה, הרחבה משמעותית ומיקס חדש של "Rock of Ages" אלבום בהופעה חיה מ-1972. מאחורי התחייה השאפתנית עומד רובי רוברטסון, הטוען שאיכות הסאונד מ-1972 לא מסרה את המיטב של ההופעות מסוף דצמבר 1971 ומערב השנה החדשה שבה השתתף גם דילן.

הקופסה פתחה את הדלת לדיון מחדש בסוגיה: מהו האלבום החי הטוב ביותר. הצימוד "הטוב ביותר" מרגיז אותי ואינני מרבה להשתמש בו. אומר כך, יונית: בעולם של חובבי רוק המעדיפים חזית עממית אחידה מקובל ש-"Live at Leeds" של המי, "Get Your Ya Ya's Out" של הסטונס, "Live at the Apollo" של ג'יימס בראון ו־"Live at Massey Hall" של ניל יאנג ואחרים מתנדנדים יחד בצמרת. כאשר הדיון מתחדד וצובר אנינות פרטנית, נוטה הצמרת לכיוון "Live at Fillmore East" של האולמנים, "Europe '72" של הדד, ו-"Rock of Ages" של הלהקה.

לקופסה החדשה, המורחבת ומשופרת הסאונד של הלהקה יש פוטנציאל להביא את העימות לכלל סיום. עבור מי שמחפשים פגישה ראשונה בהשגחת הורים עם הלהקה, הקופסה מכילה את מיטב השירים בביצוע חי כאשר כל חבריה היו במיטבם. במקום להאזין להם בתפזורת אפשר ליטול את הכמוסה החדשה ולהניח לה להכות בכם בכל כוחה כמו, חלילה, כדור טוב. אנחנו מדברים על להקה שחדלה להתקיים ב-1976 ושלושה מחבריה הלכו לעולמם. גם המוות כורך יחד את השלוש: האחים אולמן שכלו את מיטב חבריה; מהי הגרייטפול דד ללא ג'רי גרסיה; מהי הלהקה ללא ריצ'רד מנואל, ריק דאנקו וליבון הלם.


הם היו ארבעה קנדים ואמריקאי אחד מארקנסו. צילום: ויקיפדיה 

***
הם היו ארבעה קנדים ואמריקאי אחד מארקנסו. האמריקאי, ליבון, הביא איתו את מוזיקת המרפסת של המשפחה עם בקבוק מונשיין ורעש של צרצרים; את רקיעות הטקס-מקס, כינור בלוגראס ומנדולינה מקאנטרי, שירי עם של מהגרים ממוצא גרמני ושוודי, קייג'ן מהדלתא, בלוז משיקגו, ג'אז מניו יורק, רית'ם אנד בלוז מהגטו ואת הרמוניות הגולשים מקליפורניה. רובי רוברטסון, חצי אינדיאני וחצי יהודי, אינדיהודי, עשה קריירה מלהאזין לאמריקה ולהתבונן בה דרך עיניו של ליבון כדי להטמיע בשירים שכתבה את הווייתה האותנטית. למהגרים יש יכולת להעניק פרשנות יצירתית לחיים באמריקה. מה שרוברטסון למד על מלחמת האזרחים, גזענות, מוזיקה שחורה וקאנטרי, הוא למד מליבון. בין השנים 1968-1978 הוציאה הלהקה תשעה אלבומים. האחרונים היו הד חיוור של הראשונים.

"ביג פינק" נפל כרעם ביום בהיר משום שקלע לליבה של אמריקה. אומה שתפריה נפרמו ופלגנות פוליטית על רקע מלחמת וייטנאם קרעה אותה. בפראג שוטטו טנקים סובייטיים, ועל מרפסת בממפיס ורצפת מלון בלוס אנג'לס דיממו למוות נושאי התקווה. שנה קודם לכן הוציאו הביטלס את "סרג'נט פפר" ששבר מוסכמות מוזיקליות אך לא נגע במציאות. נערי החוף התחבאו בהרמוניות קוליות, וג'ים מוריסון היה נאד נפוח. ליבון אמר שהשירים של הלהקה ייצגו ברים שהיית צריך להקיא פעמיים ולהראות את הסכין שלך לפני שנתנו לך להיכנס אליהם.

מתופפים מעטים הם גם זמרים טובים. פיל קולינס, דון הנלי וליבון הלם. ליבון היה מתופף ענק. לא מזן הנפחים החובטים אלא עמוד השדרה של הלהקה שהיה ממלא את החורים בריפים קטנים, שמר על קצב נפלא ולא הפסיק לחפש כניסות ויציאות מבלי להיות חזיר. הפוזה הקלאסית שלו על הכיסא הייתה עם המקלות אחוזים באמצע וראשו נטוי הצדה בזווית חדה כדי לשיר למיקרופון. "Virgil Kane is the Name", המילים הפותחות את "הלילה שבו נוצחו מדינות הדרום", מספר את מלחמת האזרחים מצדה הדרומי ללא שנאה ובקול חם ומיוחד של פעם בחיים. "I pulled into Nazareth" הפותח את "The Weight" הוא אחת השורות והשיר המוכרים ביותר בהיסטוריה של הרוק.

קל יותר לספור את הסרטים שלא השתמשו בו מאשר את הסרטים שכן. משנת 1997, השנה שבה התגלה אצלו סרטן הגרון, נלחם ליבון על זכותו לשיר. היו לו שנים טובות ורעות. שנים שתופף בלבד ואחרים שרו במקומו. הייתה לו נוכחות כה כובשת וזרימה כה טבעית שלקחו אותו לסרטים. הוא גילם את אביה של "בתו של כורה הפחם", היה הסייד-קיק של סם שפרד ב"חומר הנכון", עזר לטומי לי ג'ונס ב"שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה" והביא דיגניטי ל"עיר במצור", אחד מסרטיו הראויים למאכל של סטיבן סיגל. עם הסרטן בא הקושי הכספי. "אני סובל משני הדברים שאנשים לא רוצים בהם, סרטן ועוני", אמר. כיצד מגיע מי שהיה מנהיג הצללים של הלהקה הטובה בעולם לחוסר כל? הכירו נא את רובי רוברטסון.

***
רוברטסון הוא מי שכישרונו הודף את החובה לתעב אותו. בשנים שחבריו בלהקה נעו מסמים קלים לקשים, היה רוברטסון היחיד שהבין שהכסף הגדול במוזיקה נמצא בזכויות היוצרים לשירים ולא בתמלוגים של מכירות תקליטים. לרוק יש היסטוריה של רואי חשבון ומנהלים ששדדו להקות לאור יום ונעלמו עם הכסף. זה הסכסוך שפירק את הביטלס, סכסך בין יורשיו של ג'ימי הנדריקס וקרקע את האיגלז. על רוב השירים של הלהקה חתם רוברטסון. הוא תמיד ראה שני צעדים קדימה. לכן היה ליבון כה מופתע כאשר בסתיו 1976 בישר רובי לחבריו שבאה מנוחה ליגע ומרגוע ללהקה והוא מתכנן לקפל את הבסטה בקונצרט פרידה מפואר בחג ההודיה 1976.

את זכויות ההסרטה של מה שנקרא "הוואלס האחרון", מכר רוברטסון למרטין סקורסזה, אבל היחיד בלהקה שהיה בהכרה מלאה וערוך נפשית להתווכח עם רובי על ההחלטה ועיתויה היה ליבון. דאנקו ומנואל היו בתחתיתה של התמכרות זאת או אחרת וגארת' הדסון, העילוי המוזיקלי שהגיע ללהקה מרקע קלאסי, שמר על שתיקתו הסטואית. חוץ מכעסו על הנעילה תהה ליבון "כיצד מחליטים מי כתב איזה שיר כאשר יש לך חמישה מוזיקאים המבלים כל היום ביחד, כולם מנגנים, מעירים הערות ותורמים לשיר?".


התירוץ. צילום: יח"צ

עבור ליבון היו החיים נושא מוסרי, אבל עם אמרגן גונב סוסים ונוכל מתועד כאלברט גרוסמן, לא היה קשה לרובי לרשום את השירים על שמו. הוא כתב אותם אף שאת הצבע, האווירה והאמריקנה סיפק ליבון. במקום ללכת על המודל של לנון ומקרטני, שחתמו על השירים יחד אבל כל מעריץ ידע מי כתב מה, תמימות הלהקה קרצה לגיטריסט. על השאלה מי הכתיר אותו למלך ענה רוברטסון: "אני מצטער, אבל אני עבדתי קשה יותר מהאחרים. מישהו היה צריך להוביל את ההתקפה, מישהו היה צריך לצייר את המפה".

מאז שעזב את הלהקה ופרש לקריירת סולו, הוציא רוברטסון חמישה אלבומים. אף אחד מהם לא היה הצלחה מסחרית. כולם היה משעממים כמו להתבונן בסיד מתייבש. הסוד הגלוי היה שרובי לא יכול לשיר. באלבומי הסולו שלו הוא פיתח מין לחישה סקסית, אבל את הקרדיט שקיבל על שירה בתקליטים של הלהקה היה יכול לקבל גם נהג האוטובוס. "תראו אותו בסרט" רתח ליבון, "הוורידים בצוואר שלו בולטים ממאמץ, אבל הוא עומד מול מיקרופון סגור". בפגישה בין השניים שבה בישר רובי לליבון על החלטתו, הוא הסביר ש-16 שנה בדרכים הן די והותר והוא מפחד למות בסיבוב הופעות. ליבון השיב לו ש"אני לא בעסק בשביל הבריאות שלי".

בפועל יכול היה רוברטסון לעזוב את הלהקה אך לא לפרק אותה. אחרי כמה שנים של הסתגלות, מנוחה וקריירה של אלבומי סולו, שבו וחברו ארבעת הנותרים ב-1983. התשואה הייתה נמוכה והמחיר הפיזי והנפשי גבוה. מדובר היה בארבע נפשות פריכות, חמות, אולי אפילו חלשות. ב-1986, בשיאה של התמכרות להרואין טבולה באלכוהוליזם, תלה עצמו ריצ'רד מנואל בשירותים של מלון. ליבון היה זה שהוריד אותו. מלווים במוזיקאים נוספים המשיכו השלושה להופיע. ב-1999 מת ריק דאנקו בשנתו במרחק קילומטרים מעטים מביתו של ליבון בוודסטוק. הוא שקל 150 ק"ג במותו והיה מכור להרואין.

***
הדקונסטרוקציה ההכרחית ל"וואלס האחרון" הולכת בערך כך: הסאונד היה קטסטרופלי ואת רוב השירים היה צריכים להקליט מחדש באולפן. רוב מצלמותיו של סקורסזה, חובב מצלמות ידוע, היו רשומות בטאבו על שם רוברטסון. רוב הזמן הן היו עליו. הוא היחיד בלהקה שדפק פן, היחיד בחליפת קטיפה עם צעיף מושלך ברישול מושקע על צווארו. אין ויכוח לגבי כישרון הנגינה שלו, אבל רובי לא בא לנגן, הוא בא לנצח. הדו-קרב שלו עם קלפטון שלא היה במיטבו היה לחיים ולמוות, ורובי ניגן בסרט באקסטרווגנטיות התיאטרלית שבה היה לאונרד ברנשטיין מנצח.

כאשר מנואל בעל הקול הנפלא שר את "I shall Be Released" עם דילן שבא גם הוא להיפרד, הוא נמצא מחוץ למצלמה, והצופה אינו רואה מהיכן בוקע הקול המדהים. ניל יאנג עלה לבמה עם גוש קוקאין דבוק לאפו שאותו היה צריך להסיר בעריכה. ומי לעזאזל הזמין את ניל דיימונד? הסט הקצר של דילן היה מזעזע. קשה היה להבין אם דילן בא לפרידה מחברים או ללוויה. רובי וליבון לא דיברו מאז "הוואלס" שרובי הוסיף לו ללא ידיעת חבריו, כמה נעימות בנוסח שמאלץ וינאי. ליבון נעדר מכל אירוע שאליו רוברטסון הגיע, כולל לוויית דאנקו. "אני לא יכול לראות את דמעות התנין שלו", אמר. בדברים שאמר על חברו המנוח לא שכח רובי להזכיר ש"אני כתבתי את המילים ששרת". אוושה חלפה בין הנוכחים כמו גב אפור של כריש.

הלהקה הייתה חבורה נדיבה. היא הייתה נדיבה למעריציה בשירים הנפלאים שקלטו וינייטות אמריקאיות בצבעי דואטון חומים כמו צילומיו של מת'יו בריידי ממלחמת האזרחים. הם היו נדיבים זה לזה וחלוקת התפקידים ביניהם הייתה אחת המשוחררות ברוק. הלם, דאנקו ומנואל שרו, לבד וביחד. כאשר ליבון היה מרים מנדולינה, מנואל החליף אותו בתופים. אף אחד לא ראה את זה בא כאשר הדסון הרים סקסופון קטן ונתן בו סולו מדהים, כאילם שלמד לדבר, ה-"It Makes No Difference" הנהדר ששר דאנקו.

כאשר גסס ליבון הלם באפריל שעבר מסרטן, ביקש רוברטסון לבקר אותו. הביקור חייב פעילות רבה מאחורי הקלעים כאשר משפחתו הרחבה של ליבון ניסתה למנוע את הביקור. רוברטסון ביקר ומיהר לפרסם רשמים באתר האינטרנט שלו שמהם ניתן היה להבין שנערכה סולחה גדולה. לא הייתה סולחה כזאת כשם שלא ידוע כמה מורפיום זרם בדמו של ליבון. הוא מת בן 71 בחיק משפחתו, וחובבי מוזיקה רבים יודעים כי הסתלק הקול האהוב עליהם ביותר. הלהקה מתה ב-2012 ולא בתאריך שקבעו רוברטסון וסקורסזה.

ronmaiberg@hotmail.com