פסטיבל 40 שנה למלחמת יום כיפור לא הותיר מקום לספק: לקחי המחדל ההוא הופקו במלואם. ישראל, איש לא יכחיש זאת, מוכנה היטב למלחמה הקודמת. היא לא תופתע שוב על ידי שכנותיה ותדע להתמודד מראש ובצורה הטובה ביותר מול מתקפת פתע של צבאות מצרים וסוריה. המודיעין יפעיל את האמצעים המיוחדים ויפענח כל שיחה בין המטכ"ל בקהיר לבור בדמשק, חיל האוויר יישם את היתרון הטכנולוגי שלו וירסק מיד את מערך טילי הנ"מ ליד התעלה, מסוקי התקיפה שלו ישמידו בקלות את הטנקים הסורים שינסו לשעוט אל עבר הגליל. גם הימ"חים יתפקדו, חיל השריון יהיה ממוגן ומאובזר, חטיבות הרגלים יופיעו לקרב עם טילי נ"ט חדישים. ובכלל, אין מה לדאוג וממה לחשוש, צה"ל התעצם לאין שיעור מאז ותיקן את כל הליקויים. הוא מוכן לכל תרחיש אפוקליפטי, לכל תסריט אימים, הרי לשם כך בדיוק תקציב הביטחון נופח אסטרונומית בעשורים האחרונים. אפשר להיות רגועים, מלחמת יום כיפור לא תתרחש עלינו שנית: התמונות המזוויעות שבהן נראה הצבא המצרי כשהוא צולח את התעלה והצבא הסורי כשהוא מתקרב לגשר בנות יעקב לא ישובו עוד לעולם.

אם תפרוץ שוב מלחמה באוקטובר 1973, נהיה מוכנים. שר הביטחון לא ידבר על חורבן בית שלישי, חיים בר לב לא יוזעק לחזית הדרום, אביגדור קהלני לא יישאר לבד בעמק הבכא. רק שיש בעיה אחת קטנה: אנחנו כבר בנובמבר 2013. גם בעידן שבו אפשר לרמות את כולם כל הזמן, אי אפשר לרמות את הזמן. לוח השנה, עקשן שכמותו, צועד קדימה ולא לאחור. מלחמת יום כיפור היא המלחמה הקודמת ואפילו לא האחרונה. והשאלה הבלתי נמנעת היא פשוטה: האם אנחנו מוכנים למלחמה הבאה. לא למלחמה קודמת - למלחמה הבאה.


אין ספק, אנחנו מוכנים למלחמה הקודמת. צילום: דוד רובינגר, לע"מ

אם כך, תרשו לי לתקן את עצמי. פסטיבל 40 שנה למלחמת יום כיפור אכן לא הותיר מקום לספק: לא למדנו כלום. לא הפקנו שוב לקח. המחדל הבא כבר מתרחש: כאן, עכשיו והיום. המזרח התיכון אמנם השתנה, אבל מעשה שטן - נדמה שדבר לא השתנה. אותן דמויות מרכזיות נותרו על הבמה, רק השחקנים התחלפו. ביבי נתניהו בתפקיד גולדה מאיר הסרבנית - מתעקש לטרפד כל אפשרות למשא ומתן מדיני. אבו מאזן בתפקיד אנואר סאדאת - היורש החיוור שנתפס כלא מאיים, לא רציני, לא כריזמטי, לא מסוכן, מי הוא בכלל שניכנס איתו לשיחות. הוא לא ערפאת, בדיוק כמו שסאדאת היה רחוק מלהיות נאצר. ג'ון קרי בתפקיד קודמו בתחילת שנות השבעים וויליאם רוג'רס - עוד שר חוץ אמריקני שמבלבל את המוח עם יוזמות שלום הזויות, מה כל כך דחוף לו לעזאזל, מה בוער, תראו איזה שקט יש בגבולות. בוגי יעלון בתפקיד משה דיין - הו דה פאק איז קרי ומי זה האבו-מאזן הזה שיפחיד אותנו עם אינתיפאדה שלישית. חומת ההפרדה בתפקיד קו בר לב - איזה ערבי שפוי יעלה בדעתו שאפשר לחצות אותה או למוטט אותה. הבנייה בהתנחלויות בתפקיד הישיבה על התעלה - מה הבעיה, הרי גם אז חשבנו שנוכל לשבת לנצח על צווארם של המצרים ולחסום לצמיתות את אחד מעורקי החיים החשובים ביותר שלהם. ועם ישראל בתפקיד עם ישראל - יהיר, בטוח בעצמו, מבושם ומדושן מהשקט הפסטורלי והזמני: הרי אין מה למהר, הזמן פועל לטובתנו ומעולם מצבנו לא היה טוב יותר. 

רק שכמו אז, כך גם היום, להיסטוריה יש תכונה אחת מעצבנת: היא לא עושה הנחות ולא אוהבת שמטאטאים מתחת לשטיחיה. גם המלחמה הבאה תפרוץ ביום בהיר אחד, ללא כל התראה מוקדמת ותתפוס אותנו שוב עם המכנסיים למטה. רק שהפעם צה"ל לא יוכל לעזור. חמור מכך,  גם לא ניתן יהיה להפיל את האחריות על הדרג הצבאי. כי המלחמה הבאה לא תתרחש בחזית, לא יופעל בה נשק, אולי אפילו לא תישמע בה ולו ירייה אחת. היא תהיה אזרחית לחלוטין והיא עלולה בתוך יום אחד לשמוט את הקרקע מתחת לקרח הדק שעליו מהלכת מדינת ישראל. תוצאותיה של המלחמה הזו ברורות לחלוטין, אל תגידו לא ידענו: היא תוביל בסופו של דבר למדינה אחת, מהים עד הירדן, דו לאומית, עם אפשרות עתידית סבירה לרוב ערבי. גם הפסטיבל שאחרי המחדל ידוע מראש: כן, שוב ראש הממשלה הסרבן הזה, שדחה את כל אפשרות להסכם עם מנהיג ערבי אפור ומתון. שוב שר הביטחון היהיר הזה, שהעדיף שטחים על פני משא ומתן. שוב קו הביצורים הזה, שקרס כמגדל חול ברגע האמת. ושוב עם ישראל הזה, שהיה משוכנע שמעולם מצבו לא היה טוב יותר. רק אל תגידו שהופתענו, המחדל הבא כבר כאן.