התאריך: 27 בנובמבר 2001. המקום: כנסת ישראל. הדיון: הריסת שמונה בתים לא חוקיים של בדואים בנגב. ח"כ טאלב א-סאנע זועם: "70 אלף בני אדם חיים בבתים ללא היתרים כתוצאה ממדיניות פושעת המביאה אותם למצב הבלתי נסבל הזה", אמר. "הוועדה צריכה לצאת עם המלצה שהפתרון שלה הוא תכנון יישובים ומתן היתרי בנייה".

טלאל אלקרנאוי, ראש עיריית רהט, אמר בפני הוועדה: "המדינה לא הגיעה עד היום לידי החלטה בנוגע לבתי הבדואים ביישובים הבלתי מוכרים. אני מדבר על אנשים שאין לגביהם תוכנית מתאר, גבולות ומיקום. הבנייה היא ללא רישיון, אך היא מחוסר ברירה. אנו בעד לקיים את החוק, אך אנו זקוקים לפתרונות חלופיים".

עברו 12 שנה. נכון שזה לקח יותר מדי זמן, אבל עכשיו המדינה באה עם תוכניות מתאר והיתרי בנייה, והשקעות של מיליארדי שקלים ופיצויים אישיים ופיתוח תשתיות. אז למה הבדואים לא קופצים על המציאה של פראוור כמוצאי שלל רב? למה המלחמות האלימות? למה רעולי פנים? התשובה מצויה בין שני הדוברים הנ"ל.

בזמן שמדינת ישראל התמהמהה מלתת פתרונות לאזרחים הבדואים, שחלקם משרתים בצבא בנאמנות ובמסירות; בזמן שדורות של ילדים התרגלו לצעוד קילומטרים לבית הספר מכיוון שאין תחבורה וכבישי גישה; בזמן שמדינת ישראל שפכה הרבה מאוד כסף ציבורי על שירותים במגזר הבדואי שנבלעו בכל מיני קומבינות בין שבטים, ניטשת מלחמה על לבם של הבדואים.


בדואים בנגב. ביקשו - קיבלו, גם אם באיחור. צילום: רויטרס

מצד אחד אלקרנאוי: מנהל סניף בנק הפועלים לשעבר, ראש עירייה זו הקדנציה השלישית, איש מתון שפועל לשילובם של הבדואים בחברה הישראלית ולכך שנשים ירכשו השכלה, שאחיו שירת בצבא והוא עצמו לא יוצא נגד הצעירים המתגייסים לצה"ל (גם זה הרבה באווירה שיש שם היום).

ומצד שני א-סאנע - זה שהתראיין לטלוויזיה של אבו-דאבי באוגוסט 2001 ודיבר בזכות פיגוע ירי בלב תל אביב, כשאמר: "מדובר בפעולה בעלת איכות מיוחדת, כיוון שהיא כוונה לא נגד אזרחים אלא נגד חיילים בלב מדינת ישראל. הישראלים צריכים להבין שאם אין ביטחון לפלסטינים לא יהיה ביטחון גם לישראלים. כמו שהם מגיעים לשכם, ככה הפלסטינים מגיעים לתל אביב". א-סאנע הוסיף: "אין במקרה הזה רגשות אשמה ואנו לא נצטדק. זהו מאבק לגיטימי מהמדרגה הראשונה של הפלסטינים והוא בוצע נגד חיילים ולא נגד נשים וילדים".

הנה לנו אויב מר של ישראל שמסית מתוך המדינה נגדה בכל הזדמנות שיש לו, והוא מתחרה על לבם של הצעירים הבדואים. גם את האלימות כלפי השוטרים השבוע הוא כמובן לא טרח לגנות. "האירועים הם אות אזהרה לממשלה", המשיך ללבות ולהסית, "אם היא תמשיך במדיניות של פראוור, בעקירת ישובים במקום הכרה בהם - זו תהיה התוצאה". הבנתם? אם א-סאנע לא יקבל את מבוקשו, יהיה לנו טרור.

אגב, א-סאנע עצמו גר בווילה ענקית בקרקע שהמדינה רשמה לו בטאבו, כך שכנראה שאחרי שהסדיר את עתידו הפרטי הוא מרשה לעצמו להסית נגד הסדר של אחרים.

אסור למדינת ישראל להיכנע לאיומי האלימות, מפני שאלה שמאיימים באלימות לא יבואו על סיפוקם משום הצעה, חוץ מכניעה מוחלטת ומסירת יותר ממיליון דונמים לבדואים. אולי גם זה לא יספיק.

אם המדינה תפעל ביד חזקה כלפי המתנגדים האלימים, יהיה מספיק כוח לאלה מבין הבדואים שמבינים שהצעת פראוור היא הטובה ביותר שהם יכולים לקבל, לעמוד מול "א-סאנעים" ומול התנועה האסלאמית (שבונה בנגב ותופסת אחיזה) ולומר - כן, אנחנו מוכנים לוותר על דרישתנו ל-600 אלף דונם עבור 211 אלף בדואים. כן, אנחנו מוכנים להגיע לפשרה. גם מדינת ישראל התפשרה. רק כך יהיה בסיס לבנייתו מחדש של האמון ההדדי בין החברה הבדואית למדינה - אמון שהיום כבר אינו קיים.


לעצמו הוא כבר דאג. א-סאנע. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

נס פח השמן שלי

800 שקלים - זה הסכום שהייתי צריכה להוציא אם היינו הולכים בחנוכה לאחד המופעים היותר זולים שיש. איך? מחירי הכרטיסים נעים בין 120 ל-260, הקטן עוד לא צריך לשלם, הגדולים כבר לא מתעניינים, והיינו יוצאים בזול. למי יש כל כך הרבה כסף לבילוי אחד? לא לי. ואז גיליתי את נס פח השמן הקטן שלי: כשהתקציב המשפחתי קטן יותר, האור של חנוכה יהיה גדול ואמיתי יותר. אולי לא זוהר באבק כוכבים וכוכבניות ולא מואר בפירוטכניקה מסנוורת, אבל חם, יצירתי ומשפחתי.

מה עשינו? למרות שאנחנו גרים בקיבוץ אני חקלאית קטנה מאוד, ובכל זאת, לקראת בוא הגשם החלטנו לפרגן לגינה הקטנה שלנו. הלכתי עם ארבעת הקטנים למשתלה וב-100 שקלים קנינו שתילי רקפות, גרניום, אמנון ותמר, תות שדה, נענע, ועוד כמה שתילים ששמם אינו ידוע (לי כמובן), ועבדנו כל המשפחה בגינה. בתוך רגע הנעליים של כולנו קיבלו סוליה נוספת של בוץ.

הקטן העביר את האדמה מהגינה לסלון בשקדנות של חקלאי ותיק. הילדה התייאשה מדי פעם וברחה לטאבלט. סחבנו אבנים ועשינו ערוגה. אחרי שלוש שעות עמל הגינה קיבלה צורה, ואת ההסוואה שאנחנו קיבלנו לא היו מגלים טובי אויבנו. האירוע התרבותי הסתיים בהדלקת נרות חגיגית וסופגניות אשל.

אל תבינו אותי לא נכון: יש אירועי תרבות בחנוכה שבהחלט הייתי רוצה לחוות עם ילדיי. אלה מפיקי האירוע שהחליטו שהמופעים שלהם לא מיועדים למשפחה שלי.

צעצוע של סיפור

מודה. אני לא יודעת לבחור. אם אתם מתלבטים בין השמלה השחורה לג'ינס במבצע או בין המשקפיים הענקיים למשקפיים בלי המסגרת, שלא לדבר על סוגי מרצפות - אל תשאלו אותי, זה יכול לקחת כמה חודשים.

אבל השבוע זה קרה לי - החלטיות לא מוסברת בחנות צעצועים. נכנסתי במטרה לקנות מתנות חנוכה לילדים, ואז גיליתי שבחנות כבר החליטו בשבילי. מחלקת בנות: בובות, כלי מטבח, בגדים ושרשראות - הכל בוורוד על שלל גווניו, אפילו איפור ובושם(!) לילדות בנות חמש היה שם. לא היה מוצר אחד שאינו ורוד. טוב, הייתה קופסה סגולה לתכשיטים.


צילום אילוסטרציה: Ingimage / ASAP

ובמחלקת הבנים, אתם יכולים לנחש, כחול ושחור: כלי עבודה, מכוניות, חרבות ומשחקי הרכבה. הכל כה ברור. אבל אני, כשמחליטים בשבילי, מיד נהיית נורא החלטית. אין מצב שאני נופלת לשיווק המגדרי הזה. נכון שכבר בגיל שנתיים וחצי הבת שלי חילקה את חיילי הדמקה לשחורים ולבנים, והסבירה לי שהשחורים הם החתנים והלבנים הם הכלות, ונכון שהבן הקטן מעדיף לשחק במכשירי חשמל מקולקלים על פני בובות - אבל לא אמא פמיניסטית כמוני תיכנע!

אז כמובן ששוב לקח לי המון זמן לקנות, הפעם מרוב שהייתי החלטית. סוף דבר: הבנות קיבלו מכשיר ווקי טוקי (כחול!) ופנסים, והן מדברות זו עם זו בז'רגון צבאי כבר שמונה ימים (הנושאים לא השתנו: בואי נשחק ב"משפחה" עבור! בסדר, אני מכינה לנו תה ועוגיות, עבור!). הקטנצ'יק, עוד לא בן שנתיים, קיבל ערכת קומקום, כוסות, צלוחיות ומטאטא. הוא משוגע על זה ומכריח את כולנו לשתות ממה שהוא מוזג לנו, לא לפני שהוא עושה "פווו".

ורק הגדולים מסדרים לי את הראש: הם כבר בחרו מזמן מתנה שאין לה צבע ואין לה ריח והיא תענה על הכל - כסף. מי צריך מגדר.