הדבר היחיד המרגש אותי בחגיגות האבל הלאומי, הממחזרות עצמן בכל שנה, הוא הצפירה. אין כדוגמתה בעולם: עם שלם עוצר במקומו, פְרִיז-פריים בריאליטי אמיתי; עומד, שותק, עוצם עיניים ומנסה להתייחד עם השואה, המלחמות ומתיהן. 

תדיר תופסות אותי צפירות הזיכרון מול המחשב. אני קם ועומד. כמי שסממני הפולחן הדתי וחוקיו דוחים אותו, אני דווקא מקפיד על טקס זעיר זה. פעם עצרה אותי הצפירה בנסיעה בכביש הסרגל לעפולה. מראה מדהים: עשרות מכוניות דממו ויושביהן יצאו וניצבו לידן, עוצמים עיניים להתייחדות עם הזיכרונות והתחושות או מביטים מעבר לאופק הזמן. אחרי שתי דקות שבה ההמולה וכבשה אותנו.

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של אתר דה פוסט? הירשמו כאן

לא איבדתי איש מבני המשפחה בשואה. סביה של רעייתי עלו לארץ עם בנם ושלוש בנותיהם. הסבתא תבעה מבעלה לחזור לפולין, כי לא אהבה את החיים כאן. הם שבו ונרצחו. בצפירת יום השואה אני עומד וחושב על דב'לה גנזלר. בעיני הוא התגלמות השואה במלוא נוראותה. כתבתי עליו באנטיביוגרפיה שלי"האיצחקיה" (יצא כ-EBOOK בהוצאה האינטרנטית "מנדלי"): 

זיכרון: הרכבת עוצרת בתחנה, בערב חורפי מטפטף, אנשי הכפר ממתינים על הרציף. ילדים יורדים מהקרונות, מרעידים מקור ולבושם גלותי, זר, אפור ומרוט, מעילים, כומתות או כובעי-מצחיה, מכנסי צמר שלושה-רבעים וגרביים ארוכים; עיניהם מלאות חשד ובידיהם מזוודות ישנות. ילדי השואה. 

כתריסר מהם אומצו בידי משפחות בכפר, למדו בבית הספר והחלו לדבר עברית מהוססת במבטא זר, ללבוש בגדים "צבריים" ולהתערות, אף שההתנשאות הצברית המקומית לא הניחה להם להיטמע ממש. 

הילד שהגיע לבית הוריו של יצחקלה היה שונה גם מכל הילדים השונים: דב'לה גֶנְזְלֵר, צנום, חשדן, זעוף עפעפיים, קמוץ שפתיים, סמור שיער. לא היה לו איש בעולם - לא בני משפחה, קרובים ומכרים. קיפוד אנושי שנקלע לסביבה זרה ומאיימת. דב'לה (ניתן רק לשער. הוא לא סיפר דבר), נעקר ממשפחתו, נדד שנים דרך הכפרים והערים הבוערים, השד יודע לאן, קרוע גוף ונפש והגיע בסוף למקום-מבטחים בארץ המובטחת.

מקום-מבטחים? דב'לה לא בטח באיש ולא חייך לאיש ולא היה בן למשפחה המאמצת, למרות ניסיונות ההורים, באידיש מתמשכת וחרישית, ליצור בו קירבה ואמון. מהבנות, רוחלה ומירלה, התעלם - וליצחקלה, צעיר ממנו בשמונה שנים, היה מרביץ. בלילות היה זועק מסיוטיו ומעיר את כולם. בכל לילה השתין במיטתו ואמא, שהחליפה בבוקר את הסדין, הייתה מוצאת מתחת לכרו פרוסות לחם. "דב'לה", אמרה לו ברכות, "כאן לא תהיה רעב. אתה יכול לקום בלילה, ללכת למקרר ולקחת מה שתרצה". דבר לא עזר. "אתה רואה", אמר פעם אבא בלחש רועם ליצחקלה, מחווה בסנטרו לעבר הנער הזעוף והמתקפד, "זה מה שהנאצים עוללו". 

בעיני יצחקלה התקבע הנאציזם כרוע שטני מוחלט, בגלל דב'לה ובתוקפן של הקלישאות המפחידות של נאצים שייצגו בסרטי הקולנוע שחקנים כג'ורג' סנדרס, וצ'רלס לוטון. אבא ניסה לאתר לדב'לה קצה חוט משפחתי, בעזרת הלשכה לחיפוש קרובים, שהודעותיה שודרו בכל יום ב"קול ירושלים". פעם שלחה הלשכה לאבא מכתב מיהודי מקנדה, שהתעניין אם שם אמו של דב'לה היה פֶּרֶל. פרל גנזלר. אבא שאל את דב'לה, בתקווה שסוף-סוף יימַצאו לו שארי-בשר, אך הנער הניע בראשו ללאו נחרץ. 


איור: ליאב צברי

הוא התרחק אפילו מחבריו, ילדי השואה בכפר. כשחבריו החלו להיראות, להתנהג ולהישמע כבני הכפר והארץ והנוראוֹת שעברו שקעו בתוכם והצורך להסתגל לעכשיו ולסביבה הפך לחלק מהווייתם, הוא עדיין נשאר זאב בודד. עברית למד לאט-לאט. בבית הספר היה תלמיד בינוני ולא השתתף בוויכוחים ובשיחות. "אבוד. הילד מת מזמן. שָׁם", אמר לוֹזֵר פרידלנסקי, חברו הטוב של אבא, מחווה בסנטרו על דב'לה, שישב ליד החלון והביט החוצה, לועס פרוסה מרוחה בשמנת. 

דב'לה התגייס כשהחלה מלחמת העצמאות ולא כתב מכתבים. הוא בא רק פעם אחת לחופשה, במדי צמר, כובע גרב ונעליים עם חותלות, וענה כמעט רק ב"כן" וב"לא" לשאלות על קורותיו כחייל לוחם, אבל נראה מעט מפוייס וגילה סימנים של קשר לבית היחיד שהיה לביתו ולמשפחה היחידה שיכל לומר שהיא שלו. 

הוא נהרג באחד הקרבות ונקבר בבית העלמין בבאר טוביה. אבא ואמא קיבלו מכתב תנחומים סטנדרטי מהרמטכ"ל, כממלאי מקום הורים. אבל לדב'לה גנזלר לא היה איש בעולם - והוא מת לבד, כפי שחי, ועד מהרה נשתכח מלב המעטים שהכירוהו. 

אחרי המלחמה באה לכפר הפסלת בתיה לישנסקי, אמנית כחושה ומגויידת בבגדי גבר, שחצבה וחילצה מגוש סלע של 35 טון את דמויות הנערים האוחזים בנשק. אנדרטה בסגנון הקלסי, שניצבת בפארק קטן בכפר, לזכר בניו ונערי השואה שנהרגו במלחמת העצמאות. אף אחד מיפי הבלורית והתואר בפסל לא מזכיר לאיציק את דב'לה. 

כשיצא "האיצחקיה" רואיינתי במוסף "הארץ" וסיפרתי שם, בין השאר, על דב'לה. דליה קרפל, המראיינת, העבירה לי לאחר כשבוע את המכתב שלהלן: 

"נולדתי וגדלתי במושב באר טוביה והכרתי את דב שהיה נוטר (לפני קום המדינה) ושירת בבאר טוביה. הואיל וגרנו בקרבת תחנת הנוטרים, בשובי מביה"ס נהגתי לשבת ולשוחח עמו - ילדה בת עשר, עם נער בן 17. 

"מדי שנה בשנה אני פוקדת את קברו ביום הזיכרון והשנה גיליתי שהוצב על מצבתו שלט של משטרת ישראל המכריז שהוא היה 'נצר אחרון'". 

אני מודה לכותבת על הארת הנער המנוח באור שונה, מעורר תקווה, אף שכמה חודשים לאחר שיחותיהם נהרג דב'לה, נצר אחרון וסמל קורע לב בעיני לנוראוּת השואה.

גם על הביקור בכפר הולדתו של אבי ועל חוויית ההשמדה שחוויתי שם, כמי שהיה יכול להיות בעצמו חלק ממנה, כתבתי ב"האיצחקיה": 

עם תחילת הפְּרֶסְטרוֹאיקָה, שחרור עמי ברית המועצות מהברית החונקת, הוזמן איציק להשתתף במשלחות של אנשי ציבור ואמנים, שנועדו לחגוג עם קהילות יהודיות שם, בראשונה, את יום העצמאות של ישראל. איציק בחר במשלחת לאסטוניה, ליטא, לטביה ובלרוס, ולבקר בכפר של אבא, טלחן. הוא ביקש להזמין במינסק, על חשבונו, נהג, מונית ומתורגמן. 

בסוף מסעה הגיעה המשלחת למינסק, עיר מכוערת ועגמומית, שמתחת לקרקעו של אחד מרחובותיה הלא-סלולים נורו ונקברו עשרות אלפי יהודים שהיגלו הנאצים מערי אירופה המזרחית (שייקה בן-פורת סיפר לאיציק, שהוריו שגורשו מווינה היו בין הנרצחים שם) ולא הוצב אפילו שלט לזכרם. למחרת בואם, מוקדם בבוקר, חיכו לאיציק ליד פתח המלון נהג, מכונית, מתורגמנית, נערה מקומית יהודיה-למחצה, טניה, שלמדה עברית בסיסית במכון התרבות הישראלי, וידידה, מישה, פסיכיאטר יהודי. המכונית הפליגה לדרום המדינה, לטלחן. הכביש היה ריק לחלוטין. 

הם חצו יערות עצי ליבנה זקופים ויפים, שורות-שורות, כמיליוני חיילים סובייטיים במסדר אילם, והגיעו אחרי כשלוש שעות לטלחן, שהשלט בשערו הגדירו כ"קולחוז". בנעורי אבא היו רוב תושבי הכפר, כ-5,000, יהודים. עתה נותרו בו גויים בלבד. בין ביצות ושדות ירוקים, גינות וגני פרי, נראה הכפר אחרי תשעים שנה כמו שאבא תיאר: בקתות עץ, לחלקן גגות חומר וקש, גדרות-עץ צבעוניות ונשים כבָּבּוּשְׁקוֹת מצויירות.

איציק עצר ושאל כמה תושבים על המלחמה ועל "היעלמם" של יהודי הכפר. אישה אחת הביעה צער שהיהודים "עזבו" אותם. רוכב אופניים אמר שהפשיסטים שהגיעו לכפר באוגוסט 1941 ריכזו את כל התושבים היהודים, ירו בהם בחפירות שביער, בכניסה לכפר, וכיסו אותם בעפר. 

בכניסה, בין עצי הליבנה, חמישים שנה אחרי, עדיין התגבהו תלי עפר גמלוניים. חרוט בטון קטן ניצב עם כתובת ברוסית יבשה ורשמית, שאיציק לא ישכח: "כאן נקברו 1.4 אלף אזרחים שנהרגו על ידי הפשיסטים, אוגוסט 1941". המילה "יהודים" לא נזכרה. אלמוני חומל או מתחרט הניח בסמוך כמה פרחי בר שנבלו בצנצנת קטנה. 

בהיעדר נגיעה אישית, מושג השואה היה תמיד לאיציק כתערובת של מופשטות פילוסופית-אפוקליפטית עם קלישאות קולנועיות שניסו לסַנְטֶז רוע קמאי-כמעט עם זוועה, אמונה ותום ויצרו בו רגשות נוגדים של הזדהות והתבדלות, בעיקר מהדימוי "כצאן מובל לטבח" וממיסחור השואה, ביצירה, בפוליטיקה ובדת.

והנה בפאתי היער, מסתתר מהתרגשותו מאחורי עינית מצלמת הווידאו, חוסם את העוינות שמבקשת להתפרץ לעבר האיכרים הבלרוסים, מביט איציק בתלי העפר שאיש לא פקד אותם חמישים שנה ואינו יודע את נפשו: אלמלא היו סבא ואבא והדודים ציונים עם מחשבת גאולה עצמית ולאומית, היו בוודאי נשארים שם, מקימים חיים ומשפחות ורואים באשליית הנחת, עד שהגייסות הנאציים היו פורצים ליישוב, מכנסים את 1.4 אלף יהודיו ומפילים אותם ירויים לתעלות. עצי הליבנה, העדים לטבח, שותקים כגויֶי הכפר. ייתכן, הוא חושב, שכל המשפחה, אפילו אני, בן ארבע אז, היינו בין הנרצחים אלמלא חיינו אז בארץ. 

דרך הסימולציה הבָּנָלִית והאישית הזאת, חש איציק, אתה נעקר מנקודת התצפית הבטוחה שלך על הגדה האחרת; זו של הלא-מתערבים, העדים המנוכרים והספקנים - וחש לראשונה את אימת הקץ הגדולה של ההַכְרָתָה והרוע הזדוני. ולכן אתה זכאי לגאול ולהיגאל, לבנות ולהיבנות, לחיות ולהחיות במקום משלך, בעולם שחלקו אינו רוצה אותך, חלקו מנסה לממש את הַאֲבָדַתְּךָ וחלקו מביט בך ממרחק בטוח ואדיש. 

אבא ואחיו, שידעו עברית מילדות ועלו כחלוצים לארץ ב-1921, לא נדרשו להתלבט בסיבות לציונותם. אך איציק, בדור הספקן והמסוייג של הפוסט-ציונות, הוא חלק ממאבק רב סתירות על קיומו הלאומי מול זכות הקיום הלאומי של אויבו, אחיו הקדום. ומול תלי העפר הוא חושב, אתה, דור ראשון לגאולה, מעולם לא נחשפת לעוינות ולרדיפה בגלל מוצאך. אתה, ככל הצברים, אמור להיות משוחרר ממנה - ובכל זאת החרדה עדיין מהבהבת שם, גחלת באופל תודעתך, זהותך והכרתך. 

איציק פגש בכמה מישישי טלחן, בני תשעים. הנבלות האלה, הירהר, שניכסו את כל רכושם של יהודי כפרם לאחר שהסגירו אותם לרוצחיהם, מאריכים לחיות כצדיקים לכל דבר. אדומי חוטם מווֹדקה-בולבוסין שהם מייצרים, עם שיני ברזל תותבות וכובעי מצחיה. שני ישישים ובָּבּוּשְׁקָה אחת זכרו את משפחת בֶּנֶר היהודית. "שתדע לך", אמר זְקַן הזקנים, מציץ באיציק בעין כפרית עויינת, "שאדון מאיר בנר עדיין חייב לי שבעה רובל על עבודת-נגרות". טוב שסבא נשאר חייב למנוול הזקן שבעה רובלים בריבית-דריבית כבר שבעים וכמה שנים, גיחך איציק לעצמו.  

ובכן, הכפר, זיכרונות אבא, השואה המקוברת והנידחת, התושבים העלובים שכומסים סודות רעים, הבתים הדלים והמראה הפסטורלי השליו, הכל, עם התחושה המשתקת של הקשר בין הדורות וההכרה שהציונות היא שהצילה את חייו ואת המשך המשפחה - הציונות של פעם, שחלמה והגשימה טוב ונכון את חלומותיה בארץ, לא זו המתחפשת, "ציונות" שהיום היא כובשת יהירה המחוברת ליהדות בדלנית והרסנית - כל אלה עצרו מלכת את יומו של איציק, בבלרוס, ארץ אומללה, מדוכאת, פרימיטיבית וקשה.