לא היו לנו נהלים קבועים בבית. תמיד קינאתי בילדים שברור היה להם איפה יבלו את השבת או את חג הפסח: טיולים בחיק הטבע, המכונית מקרטעת בפיתולי רמת הגולן, מתפרקדים על החוף באילת. מובן שלפעמים נסענו למקומות אבל לא היה חוק שסביבו התארגנו הפעולות שלנו, מועדים בלוח השנה שמכתיבים את הדברים העתידיים להתרחש. לעומת השאננות שבה ילדים אחרים התיזו מפגשים, נסיעות, סופי שבוע - בבית שלנו הכל נראה מקרי. רק דבר אחד עשינו בקביעות - אבא ואני - וזה היה הביקור השנתי בטקס בהר הרצל שמסמן את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. 

תמיד לבשתי לבן. מכנסיים לבנים שנעשו קטנים למידותי - ולא עזרה העובדה שלפעמים השמנתי קצת בשנות הילדות - חולצת צווארון לבנה מבד מעקצץ ופריט הלבוש היקר בתחפושת: מעיל עור לבן (לא מבריק) קצר, שקנו לי בניו יורק. עד היום אני יודע לדקלם את סדר האירועים בטקס: משמר הכנסת, הנאום של יושב ראש הכנסת, הדלקת המשואות, המצעד של החילות השונים עם הכומתות הצבעוניות שלהם, וכמובן הרגע שלו חיכיתי: הזיקוקים המאירים את השמיים מעל מתנ"ס זיו, שם קבוצת הכדורגל שלנו שיחקה בליגת המתנ"סים, ואני ידעתי את רגעי הילדות הגדולים שאף הונצחו בכתבה בעיתון "עט-הכרם" ובה צוין שכבשתי 23 שערים (כולל חמישייה נגד בית נחמיה), והעונה עוד לא נגמרה!  

גם בשנות הנעורים כשכבר התעייפתי מהריטואלים החוזרים ונשנים של הטקס שנראו פומפוזיים ומלאכותיים וגם בזתי קצת לפרצופי המבוגרים חמורי הסבר שהקיפו אותנו - עדיין קיימתי את חובתי והגעתי להר הרצל. אולי הבגדים קצת השתנו אבל המעיל הלבן מניו יורק עדיין היה מהודק לגופי שקפא מקור ביציע. אבל הדבר העיקרי שהשתנה הוא שבשנים אלה כבר לא חזרתי הביתה עם אבא אלא נפגשתי עם חברים ו"ירדנו לעיר" כמו שקראנו לזה.

יום העצמאות במדרחוב של מרכז ירושלים בשנות ה-80 המאוחרות; גופים מיוזעים דחוסים בצפיפות, שלג לבן מותז לכל עבר, שאגות, תור ענק מתפתל מחוץ לחנות משחקי הווידיאו "צמרת", מוזיקה רועמת, בנות בבגדים צמודים מטופפות בנעלי עקב, ליד כיכר ציון עומדים נערים ונערות שחורי בגדים ששׂערם ארוך ומדובלל, כיפות שחורות מהודקות לקודקודים של אנשים, ותמיד ישנו הרגע הזה שבו מתרקמת איזו תנועה ופתאום הנחשול נע בכיוון מסוים. ואתה יודע: יש מכות. 

לא השתתפתי במכות ביום העצמאות. מדובר היה בקרבות אכזרים שבהם חבורות מתנפלות זו על זו, בועטים בפנים של אנשים ששוכבים על הרצפה, יש בקבוקים, חגורות, מקלות, לפעמים אפילו נשלפים סכינים. בחבורה שבה הסתובבתי היו נערים שהשתתפו במכות יום העצמאות ולאחד מהם הייתה צלקת שתעיד על עוז רוחו, אבל אני - שבשנות בית הספר הראשונות נחשבתי לילד אלים - הבנתי מיד שזו לא הליגה שלי. אף פעם לא נהניתי מהסיבוב בעיר ביום העצמאות. בעיקר רציתי לחזור הביתה בשלום. 

בשנת 1988 הפורענות החלה כבר בתחנת האוטובוס של בית הכרם, שם פגשנו באילן ומיכאל. אילן היה שכני והחבר הטוב ביותר שהיה לי מעודי, אבל בשנות הנעורים התרחקנו מאוד. מיכאל היה חברו הטוב, ואני רחשתי לו תיעוב שקט, אולי בגלל החברות האמיצה שקשר עם אילן. גם שאר החבורה שלנו לא חיבבה את השניים, בעיקר את מיכאל. אז בתחנת האוטובוס היו הקנטות - הכל ביוזמתנו - אבל שום דבר יוצא דופן. 


איור: ליאב צברי

את השעתיים שחלפו אחר כך אני לא זוכר. בתמונה הבאה אנחנו פוסעים ברחוב המקביל למדרחוב, ונמצא בעצם מעליו, אולי כי היו שם משחקי וידיאו. התנועה הנינוחה שלנו לכיוון הצומת המרכזי הופרה כשמישהו צעק משהו, וכולנו, כאיש אחד, רצנו קדימה. בשלב מסוים הבנתי שאנחנו דוהרים לעבר אילן ומיכאל. מובן שלאילן לא הייתי מרביץ, ואם מישהו היה מתקרב אליו הייתי מגן עליו. אומנם נטרתי לו על כל מיני דברים, אבל הייתה בינינו ברית של שנים שבהן האמנו ששנינו עומדים לבד נגד העולם.

אז באילן איש לא נגע, אבל כל החבורה התנפלה על מיכאל הגבוה והמוצק. אני לא זוכר איך בדיוק הרבצנו לו, רק את המעגל הצר שנוצר סביבו והכיל בערך שמונה אנשים, אבל את התמונה הבאה אני זוכר בצלילות: החבורה קצת מתרחקת ממיכאל, אני משום מה נותר קרוב אליו. הוא מצמיד את היד לראשו ומביט ימינה ושמאלה בעיניים נדהמות ובעוד אני כבר מתרחק הוא שולח את כף ידו לעברי ומצמידה לגבי: כף יד אדומה וחמש אצבעות מדם שהוטבעו על המעיל הלבן שלי. 

ישבנו בשתיקה בקו 18 שחזר לבית הכרם. מדי פעם החלפנו לחישות מבוהלות. אילן היה זה שצעק שהמשטרה כבר תחפש אותנו. מישהו טען שאני זה שהכה בראשו של מיכאל בבקבוק שלג, שבעצם אני "פתחתי לו ת'ראש". לא זכרתי שהיה לי בקבוק ביד, אבל כולם סברו שעשיתי זאת, וכף היד המדממת על גב מעילי ממילא סימנה את האשם העיקרי. כל הלילה שכבתי במיטה וחיכיתי שהשוטרים ידפקו על הדלת, יספרו להורי על מעשי, ויעצרו אותי. 

למחרת בבוקר תומר הגיע אלי וביחד ירדנו בדיוק קומה אחת וביקשנו לדבר עם אילן. ישבנו שלושתנו על סלע בוואדי השומם, השעה הייתה בערך שמונה בבוקר. אמרנו לאילן: "תהרגו אותנו, תחתכו אותנו, תעשו לנו כל דבר, רק אל תדברו עם המשטרה". אילן הביט בנו בסלידה ונהג בי כבזר גמור. הוא אמר שאין להם שום כוונה להרוג אותנו, אבל בקשר למשטרה זו כבר אינה החלטה שלו, עכשיו הכל תלוי במיכאל ובהוריו. למחרת קנינו שוקולד במרכז המסחרי והגענו לבקר את מיכאל. ישבנו על הספה, שאלנו שוב ושוב לשלומו וביקשנו מחילה. הוריו נהגו בנו אדיבות אך כל הזמן עמדה באוויר השאלה שלא העזנו לשאול: האם הם יגישו תלונה במשטרה. 

הימים חלפו והדברים חזרו לשגרה. הורינו עדיין לא ידעו על האירוע, המשטרה לא הגיעה אלינו, ראינו את מיכאל ואילן בבית ספר (הם היו בשכבה מעלינו) ובירכנו אותם לשלום בזהירות. הבנו שמיכאל כבר לא יתלונן במשטרה. כנראה שניצלנו. 

>> רוצים לקבל ניוזלטר של אתר דה פוסט? הירשמו כאן

ליל העצמאות 1988 נחרט בתודעתי יותר מכל אירוע אחר בילדות. שנים רבות דמיינתי את שתי התמונות שלא ראיתי באמת: מיכאל מביט בידו ומגלה שהיא מלאה דם, ובקבוק השלג שאני מחזיק ביד מכה שוב ושוב בראשו. אם היה בי ניצוץ אלים עד אותו יום - הרי שהוא כבה. למעשה, הלילה ההוא הותיר בי סלידה עמוקה מאלימות וגם בושה. כמה וכמה שנים לא העזתי לדבר עם אילן. 

בצבא, אחרי מותה של אמי ומות אביו - שהתרחשו בהפרש של שנה בערך - אילן ואני חזרנו לקשר. היינו נוסעים במכוניתי למרכז העיר ומחפשים ארוחות עסקיות זולות, משחקים כדורסל בגן הפעמון, לפעמים גם יוצאים בלילה. הנושא של מיכאל לא עלה שוב. בחלוף השנים אילן ומיכאל התרחקו בערך באותו הקצב שבו אנחנו התקרבנו שוב. הזעזוע והסלידה שעוררתי בו קהו בהתמדה, אבל לא נעלמו לגמרי. באחד המשחקים בגן הפעמון, כשמאבק על הריבאונד הוביל לכמה דחיפות ביני לבין מישהו אחר, אילן נתן בי מבט חשדני ונרגז (שמיד הבנתי את פשרו), ואחר כך לא דיבר איתי עד שהגענו הביתה.

מעולם לא חזרנו להיות באמת חברים, משהו עמד בינינו, לא בדיוק הלילה ההוא, לפחות לא רק זה, אלא משהו עמוק יותר, כל השנים שבהן היינו רחוקים בין גיל 11 לגיל 19 - הזרות שגזרו עלינו - ובמרכזן בהק הלילה ההוא. לא באמת ידענו להיות משהו אחר חוץ מהחברים הטובים ביותר או לא חברים בכלל. 

הפעם האחרונה שבה ראיתי את אילן הייתה בשלהי 1999 בירושלים. מאז לא התראינו ולא החלפנו מילה. לפעמים מעניין אותי אם גם דמותי עלתה לנגד עיניו לפחות פעם בשבוע ב-15 השנים האחרונות.