ביום רביעי הקרוב נחגוג את יום שחרור ירושלים. מי זה "נחגוג"? שאלה טובה. בגדול אפשר לומר שיום ירושלים נותר יום חגה של הציונות הדתית ושלה בלבד. חובשי הכיפה הסרוגה ילכו לבית הכנסת בחולצה לבנה ויישאו תפילה חגיגית, יודו לבורא עולם בשירת "הלל" וישלחו עשרות אלפים מילדיהם לריקוד הדגלים המסורתי. בציבור החילוני, ובוודאי בשמאל הישראלי, היום הזה כמעט אינו קיים בלוח השנה. 

גם כלי התקשורת, כך למדנו בשנים קודמות, לא יוצאים ביום ירושלים במחולות. אלה מהם שיבחרו בכל זאת להקדיש לנושא זמן שידור, יתמקדו על פי רוב בחסרונותיה של העיר המסובכת בעולם. יום חגה של ירושלים היה תמיד הזדמנות מצוינת עבור רובם להתרכז בבעיותיהם של ערביי העיר, בלכלוך ברחובותיה ובספירה מדוקדקת של החילונים שעזבו אותה בשנה האחרונה. 

השבוע, במסגרת רפואה מונעת לקראת ימי הדכדוך התקשורתיים הללו, הלכתי אל ארכיון העיתונות בניסיון להיזכר איך זה היה פעם. לתהות מה עשו השנים לציבור גדול ורחב, ומה גרמו פגעי הזמן לעיתונות שהייתה כאן פעם. 

עלעול בעיתוני 1967, ימי מלחמת ששת הימים, כמוהו כחזרה של ממש במנהרת הזמן: אפשר למצוא שם רשימות ארוכות של ד"שים לחיילים בחזית, בצירוף שמותיהם של הרעיות, ההורים ושאר המאחלים בבית; לגלות התנצלות של משרד הדואר על "השהייה" אפשרית בקשר עם העולם הגדול, "מחמת התנועה העצומה של מברקים בין ישראל וחו"ל"; יש שם קריאות לרכוש איגרות חוב ממשלתיות, תחת הכותרת "צו השעה"; מודעות המבקשות מהציבור לתרום דם, לצד הססמה "עת להפשיל שרוולים", וגם פרסומת אחת גדולה המלמדת שהפרס הראשון ב"ניחושון" של מפעל הפיס עומד השבוע על 150 אלף לירות.


כותרות מעריב מיום שחרור ירושלים. צילום: ארכיון מעריב

רגע שחרורה של העיר העתיקה מיד הכובש הערבי הפיל את כל המחיצות. דתיים וחילוניים, שמאל וימין, "הצופה" ו"דבר", דמעות כולם חברו להן יחדיו. מאמר המערכת של "הארץ", בבוקר שלמחרת, משאיר את "מקור ראשון" של היום הרחק מאחור. "צהלי ורוני, יושבת ציון", מתרוננת כותרתו.

"אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו", ממשיך המחבר, "ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו. עם ישראל, בארץ ובתפוצות, מריע לצה"ל אשר החזיר את העטרה ליושנה. ירושלים כולה שלנו".

יום קודם לכן קרא מאמר המערכת של העיתון של גרשום שוקן "תנו לצבא לגמור את מלאכתו", בטקסט שנראה כמו אחיו הבכור של "תנו לצה"ל לנצח" הימני, עשרות שנים אחרי. מדור "מכתבים למערכת" פרסם בשבוע ההוא כמה מכתבים שדרשו להחליף ומיד את שר החוץ המתון, אבא אבן. מעניין במיוחד היה מכתבו של הקורא מיכאל מקס ריבנפלד מתל אביב. "יש הכרח לחשוב מיד על שינוי בראשות משרד החוץ, כדי לא לאבד ליד השולחן הירוק את אשר בנינו השיגו בחזיתות בדמם", כתב והוסיף, "המועמד הטבעי למשרה זו יכול להיות רק שמעון פרס, שבעבר הוכיח את יכולתו במו"מ עם ממשלות זרות".

למחרת שחרור הכותל דיווח "הארץ" כי ראש עיריית תל אביב פנה אל תושביו במודעות עירוניות, וביקש מהם "להניף את דגלי הלאום". "ואומנם", כך דווח, "עד לפנות ערב הספיקו חלק מתושבי העיר להניף דגלים מעל גזוזטראות דירותיהם". על דפי "דבר", עיתון פועלי ארץ ישראל, ריחפה אותה אווירה של הוד. "אלפיים שנה לא טשטשו בלב היהודי את הכיסופים לירושלים עיר הקודש", התפייט מאמר המערכת, "אלפיים שנה נשא עמו העם היהודי בכל נדודי גלותו את חזון השיבה לבירת הנצח. אתמול נתגשם חזון הדורות. אתמול קיבלו פסוקי התהילים והתפילה משמעות חיים. אתמול חזר וכבש העם היהודי את עיר קודשו וירושלים השלמה בידינו". 

בעמוד 3 פורסם טקסט ארוך של יגאל ידין על "תוכנית הבית הראשון", וסביבו מבחר משירי ירושלים. בין לבין שובצו בעיתון פסוקים מדבריהם של נביאי ישראל על עיר הקודש. לפחות אחד מהם, זה שנלקח מספר ישעיהו, היה עלול בימים אחרים להוביל את הנביא היישר לחדרי היחידה לחקירת פשעי שנאה. "עורי עורי לבשי, ציון, לבשי בגדי תפארתך, ירושלים עיר הקודש, כי לא יוסיף לבוא בך עוד ערל וטמא". יום קודם לכן נפרסה רצועה ארוכה דומים, של הנביא זכריה ושל חיים נחמן ביאליק, של חכמי התלמוד ושל אורי צבי גרינברג.


צילום: ארכיון מעריב

עורכת "דבר", חנה זמר, יצאה מגדרה. "זר לא יבין זאת", כתבה. "מי שאין בדמו אלפיים שנות כיסופים, מי שלא ינק אותם עם חלב אמו ולא ירש אותם מדורי דורות, לא ישיג זאת. אלפיים שנה, שמונים דורות, בכל פזורות הגלות, פנו היהודים למזרח - שחרית, מנחה וערבית... אלפיים שנה קראנו פסוקים ומלמלנו תפילות על אודות ירושלים עיר הקודש, בירת הנצח, משוש כל הארץ - ולפתע כל הפסוקים האלה קמים לתחייה לעינינו... ואנחנו נשתטח לפני הכותל המערבי שהיה חסום ונעול בפנינו בשרירות, ונדע שהוא הרבה יותר ממקום קדוש... הוא סמל הרציפות היהודית וסמל כיסופיה המשיחיים מאז ועד עתה". 

יוסף חריף, שעמד על רחבת הכותל בשליחות "מעריב" לא היה יכול להסתיר את רחשי לבו. "ארון קודש כבר ניצב ליד הכותל ותפילת מנחה עם פסוקי הלל וברכת 'שהחיינו' בשם ובמלכות, אשר נסתיימו בתקיעות שופר, הדהדו שוב ליד הר הבית... מי שלא ראה שמחה זו על החזרת הכותל משביו לא ראה שמחה מימיו. עדיין המומים אנו מן החיזיון הנפלא שנתגלה לעינינו, שתקצר לשון אנוש מלתארו". 

ולא, התירוץ של הכיבוש והפלסטינים לא יתאים פה. לא הפעם. כי אפשר להסכים בכאב לחלוקת ירושלים, ועדיין לאהוב אותה ולחוש מחוברים אליה בכל נימי הנפש. אבל כאן ברור שהאהבה כבר אינה אותה אהבה, והנפש כבר אינה אותה הנפש. וציבור שעבר את השינוי הקיצוני הזה חייב לעצמו בירור נוקב. כי לא ניתן לחמוק מהשאלה אנה פנה החיבור לאבני ירושלים, היכן הם אותם "כיסופים משיחיים" שעליהם דיברה חנה זמר, ואיפה מתחבאים "הרגשות המסעירות את לבנו" של הדור הקודם במשפחת שוקן. 

במחשבה נוספת, אולי בכל זאת יש לכיבוש חלק בעסק הזה. או בדיוק רב יותר, אם מדברים איתנו כל העת על "מחיר הכיבוש", נדמה שהניכור לירושלים הוא חלק מ"מחיר השלום". כי בתחילת הדרך סיפרו לנו מי שביקשו לדבר עם הערבים בכל מחיר, שהם אוהבים את הארץ לא פחות מכל אחד אחר. "אל תטיפו לנו ואל תלמדו אותנו מהי אהבת מולדת", הם קראו, "וזה שאנחנו מוכנים לחלק את ירושלים או למסור את עיר האבות למען השלום, לא הופך אותנו לאוהבים וקשורים פחות אליהם ואל ההיסטוריה היהודית". וזה היה נכון. אז. אולי.

כי בהמשך, כדי להתנתק עוד יותר מ"הקיצונים" שהמשיכו לדבר על ארץ ישראל במונחים של אהבה ושל קודש, עברו רבים במחנה השלום תהליך נפשי מורכב של התנתקות. של רצון לזרוק את עצמם הכי רחוק שאפשר. כשגאולה כהן דיברה באהבה על חברון, הם פיתחו תיעוב למקום. כשהמחנה הלאומי או הדתי התחבר לירושלים ורקד בכותל עם דגל ישראל וביקש לעלות אל הר הבית, הם התבצרו בתל אביב והורידו את הדגל כדי שלא ייחשדו בדמיון לפאשיסטים הללו.


צילום: ארכיון מעריב

זה אותו סיפור ממש שמקשה על הכנסת לימודי יהדות מורחבים למערכת החינוך. גם כאן הכל התחיל מקריאה מוצדקת כלפי הציבור הדתי בנוסח "אל תנכסו לעצמכם את היהדות, היא לא רק שלכם". גם כאן זה המשיך בהתנגדות ללימודי תנ"ך מתוגברים, או להכנסת פרקי אבות לתוכנית הלימודים, והאוצרות היהודיים הללו, שהיו פעם נחלת כולנו, הואשמו לפתע בכך שהם מרכיבים בתוכנית הגדולה לכפייה דתית. תוגת יום ירושלים, לפיכך, היא רק משל למשהו עמוק הרבה יותר.

ביום שלישי דנה ועדת הפנים של הכנסת בסיבות שהביאו את המינהל האזרחי להרוס, לפני כמה חודשים, את ביתו של מנכ"ל ועד מתיישבי השומרון ביישוב קידה. המנכ"ל, שגיא קייזלר, טען אז כי הבית נהרס כנקמה על פעילותו, וכדי לבדוק את הטענה הזאת זימנה הוועדה שורה של גורמים שהיו מעורבים בהריסה.

את הדיון הזה אפשר היה לסקר מכמה זוויות: אפשר היה לספר על אנשי המינהל האזרחי שהוזמנו לדיון ובחרו שלא לבוא. אפשר היה לספר על אנשי משרד המשפטים שהעדיפו גם הם לצפצף על ההזמנה של הכנסת ולא הגיעו. ואפשר היה סתם לספר מה הסבירו נציגי מתאם הפעולות בשטחים, ואם הם הצליחו להשיב על השאלות הקשות שנשאלו.

את כתב גלי צה"ל, עידו בנבג'י, שום דבר מכל זה לא עניין. במקום זה הוא בחר להביא אצל רזי
ברקאי הקלטה של קטע קצרצר מהדיון, שבו הסביר אחד מקציני צה"ל כי בין השאר "ידענו שהבית טרם אוכלס לפי זה שבבית לא היו מזוזות". אופן הבדיקה הזה הוציא את חברת הכנסת עליזה לביא משלוותה. "זה הנהלים שאתה עובד איתם? מזוזות? אתה בודק מזוזות? אתה בצבא האינקוויזיציה או בצבא ההגנה לישראל?", תקפה את דברי הקצין.

מבחינת בנבג'י, זה היה סיפור הדיון כולו. זה מה שהוא העביר לתחנה שלו. לא הריסה, לא הנימוקים של צה"ל, לא השאלות שנשאלו ונותרו ללא תשובה, לא העובדה שנציגי משרד המשפטים לא טרחו להגיע. "מדוע השוותה ח"כ עליזה לביא בין צה"ל לאינקוויזיציה?", זו כותרת הדיווח שלו בגלי צה"ל. איזה עולב.


הדנ"א של גל"צ לא משתנה במילימטר. צילום: מתוך ויקיפדיה

 

הדיווח ביומן הבוקר של גלי צה"ל היה חריג ומשונה. הכתב בירושלים, יותם ברגר, הביא בו נתונים על עלייה בכמות אירועי התקיפה של יהודים, בכמה אזורים במזרח העיר, בעקבות נתונים שהגיעו לידיו מדיווחיהן של חברות אבטחה פרטיות שמועסקות שם על ידי המדינה. מתברר שרק בעיר דוד, סילואן, הר הזיתים והעיר העתיקה לא היה בשנה וחצי האחרונותחודש שלא אירעו בו לפחות 80 תקיפות.

המגיש, אסף ליברמן, התעניין בכמות הגדולה של הפיגועים. ברגר, משום מה, ניסה להדגיש את העובדה שמדובר בחברות פרטיות ששומרות שם, ואף טרח להביא הקלטה של ח"כ זהבה גלאון שטענה, "לא מתקבל על הדעת שאבטחה במזרח ירושלים היא בחסותו של משרד הבינוי והשיכון... ובוודאי לא יעלה על הדעת שחברת אבטחה פרטית נותנת שירותים רק למתנחלים".

מה זה קשור לערבים שתוקפים יהודים? לא ברור. האם העובדה ששומרת שם חברה פרטית מגרה יותר את הערבים לפגע? אגב, כשגלאון וברגר מדברים על "מתנחלים", רק כדי להבהיר, הם מתכוונים ליהודים המתגוררים בירושלים. מה שהיה מדהים בדיווח של ברגר היה ההסבר שלו ולפיו הפיגועים האלה ביהודים, "כמעט ולא צפים ועולים לסדר היום התקשורתי והפוליטי".

ובכן, אירועים לא צפים מעצמם לסדר היום. אירועים מחכים ומצפים שכתבים כמו יותם ברגר יציפו אותם. כי כדי לדווח פעם בשנה על עלייה במספר הפיגועים, בכמה אזורים נקודתיים בירושלים, לא צריך מקורות טובים. מספיק לעבור על אתר רוטר או אתר 0404 או סתם לקרוא את הדיווחים הגלויים שמעבירה המשטרה. אלא שבימים של שגרה, הכתב לענייני ירושלים של גלי צה"ל משמש בעיקר פה לצרותיהם של ערביי העיר, ודיווחים שמועברים אליו על פגיעות ביהודים לא מצליחים למצוא את דרכם אל המהדורה.

בגלל זה, בדיוק בגלל זה, האירועים האלה לא צפים לסדר היום התקשורתי. כי גלי צה"ל, מבחירה, מעדיפה שלא לספר עליהם ותחת זאת להתמקד בכל מיני נערים שמרססים כתובות נגד ערבים. וזה מתכתב גם עם האייטם הקודם: תחנת השידור הצבאית יכולה לקבל לשורותיה אלף כתבי דת עם פאות עד הרצפה, ומאה כתבי ספורט דתיים. את הדנ"א הפוליטי של גלי צה"ל אף אחד מהם לא מזיז במילימטר.