1. בסוף שנות ה-70, בעיצומה של השתיקה המוזיקלית והאמנותית שגזר על עצמו ג'ון לנון (חמש שנים, מ-1975 עד 1980, שאותן הקדיש לטיפול בבנו שון, לאפיית לחם ביתי, לסתם בטלה ולצפייה בגלגלים, כפי ששר על עצמו בתקליטו האחרון), הגיע לביתו הביוגרף הרשמי שלו ריי קולמן וניסה לברר מדוע החליט להוציא את עצמו מהמשחק.

על הדרך הוא גם ניסה לשכנע את לנון לאחד את הביטלס לסדרת הופעות: "נו, ג'וני, בחייך", זרק לו, "תראה את מיק ג'אגר, רק השבוע הסטונס הרימו את הייד פארק לאוויר". לנון משך בכתפיו והשיב: "אני כבר לא בגיל של לרוץ על הבמה כמו בובה בקרקס. ג'אגר כנראה רוצה להיות צ'רלי צ'פלין של הרוק'נרול"...לנון היה אז בן 39. הוא לא ידע זאת, אבל נותרה לו רק עוד שנה לחיות. ג'אגר היה אז בסך הכל בן 37. רק בן 37, אבל לפי עולם המושגים של המאה הקודמת שניהם כבר היו בדרך למוזיאון השעווה בפיקדילי סירקס: כבר זקנים מדי לרוק'נרול, אבל לא צעירים מדי מכדי למות.


צ'ארלי צ'פלין של הרוקנרול, לנון עם ג'אגר. צילום: יח"צ

2. שלוש שנים אחר כך, ב-1982, אני נוסע ללונדון לטיול של לפני גיוס. החישובים והתכנונים מדויקים עד הקשקש. בחינת הבגרות האחרונה מתקיימת ב-5 ביולי (באותו יום הדיחה איטליה את ברזיל מהמונדיאל בספרד, כאילו כדי לסמן לי שאכן ימי הנעורים של כולנו תמו סופית), עד 30 באוגוסט אני עובד בתור סבל בחנות המשקאות המופלאה של דיסקין בנחלת בנימין כדי לחסוך כסף לנסיעה. ב-1 בספטמבר, על הבוקר - אני ממריא.

לוח הזמנים הזה הוא קדוש ומעבר לכך שום דבר לא באמת מעניין אותי: כל יום אחרי העבודה עם האחים אביטן (של הרצל, אבל זה כבר בפעם אחרת) אני לוקח אוטובוס לרחוב הירקון, שם נמצא משרד הנסיעות היחיד בתל אביב שעל קירותיו תלוי לוח ההופעות המלא בחודשים הקרובים בלונדון. הרשימה של ספטמבר הייתה עוצרת נשימה: כל הפסקול הלוהט ביותר של מה שנקרא אז "הגל החדש". אני מעתיק אותה לדף נייר, מקפל אותה לתוך הכיס, יורד לטיילת, עוצם עיניים מול השמש, רואה את הביג בן קורץ לי אי שם מעבר לים, מחזיר לו קריצה ולוחש לעצמי את מילת הקסם: ספטמבר. יום אחד, אחרי שחזרנו מחלוקת משקאות בבתי מלון בנתניה, ביקשתי מ"יצחק הנהג" שיוריד אותי ברחוב בן יהודה, כי בא לי להציץ שוב ברשימת ההופעות ברחוב הירקון, אולי נולדה שם במהלך הלילה אטרקציה חדשה.

הסוכנת, שכבר הספיקה לקלוט אותי בשיטוטים קודמים, הפנתה את תשומת לבי לכך שאם אקדים את הנסיעה בשבועיים אוכל לראות גם את הרולינג סטונס, שמופיעים באמצע אוגוסט בוומבלי. האבנים המתגלגלות, היא אמרה. אני אמרתי לה שבשביל הזקנים האלה לא הייתי חוצה את רחוב הירקון: "מה, הם עדיין חיים?".

כשנחתי בלונדון, נדהמתי לגלות שזו הייתה פחות או יותר גם השאלה שהאבנים המקשישות שאלו אז את עצמן. "still life", כך הם קראו לסיבוב ההופעות שלהם באותו קיץ. בכל זאת, ג'אגר היה אז בן 39. כבר לא ילד, הנה עוד מעט הוא מפסיק עם השטויות ופורש לבית אבות.

3. 15 שנה אחרי, ספטמבר 1997: אני מתחיל לעבוד כסגן עורך במוסף "סופשבוע" של "מעריב". הכתבה הראשונה שאני מקבל לערוך היא של אבי מורגנשטרן, העורך המיתולוגי של "מעריב לנוער". הוא היה בהופעה של הסטונס בארצות הברית, אומרים לי. "מה, הם עדיין בחיים?", אני שוב ממלמל לעצמי ונותן לכתבה את הכותרת "סבא אבן". הרי ג'אגר כבר בן 54. מה לעזאזל הוא עוד עושה על הבמה?

4. ב-26 ביולי, ממש עוד מעט, ג'אגר יהיה בן 71. ועכשיו, דווקא עכשיו, הזקן של אז הוא עבורי ולא רק עבורי מעיין מתגבר ולא מתבגר של נעורים. צ'רלי צ'פלין של הרוק עדיין איתנו: יותר מבוגר ממדינת ישראל, אבל צעיר יותר מכל אחד מאיתנו. בעוד יומיים בפארק הירקון אני הולך לעמוד קרוב אליו, מתחת לבמה, כי לפחות בדמיוני הוא יזרוק לעברי מבט וישלח לי קריצה שמובנה יהיה ברור לי: "מותק, מי שלא רצה לראות אותי כשעוד לא הייתי בן 40, משלם עכשיו הרבה כדי לראות אותי אחרי גיל 70". ואז הוא יתחיל לשיר את "TIME IS ON MY SIDE" ואני כמובן אענה לו מלמטה: YES, IT IS.