1. את סיפורו של יהודה גליק סיפרתי כאן בהרחבה לפני כשלושה חודשים. גליק הוא מהפעילים הבולטים למען עלייה של יהודים להר הבית, ומתפרנס מסיורים שהוא מעביר במקום. המוסלמים, שמבקשים לשלוט בהר, מזהים אותו כגורם "בעייתי" מבחינתם. 

משטרת ישראל, שמפקדיה מתעניינים באפשרות לחזור הביתה בשלום יותר מאשר הם מתעניינים בחופש הפולחן או בשמירה על החוק, משתפת איתם פעולה ומתנכלת לגליק ללא הפסק. פעם אחר פעם שוטרי הבירה מנסים לתפור לו תיקים. פעם אחר פעם הם נתפסים בשקרים. פעם אחר פעם הם ניגפים בהליך המשפטי. 

לפני כמה שנים, כשסיפרו לבית המשפט שגליק הוא "מפר חוק סדרתי", ביקשה מהם השופטת פירוט מסודר של אירועי הפרות סדר שלו, כדי שתדע על מה הם מתבססים. עד היום היא מחכה לתשובה. הסיפור הזה יכול להשתנות ברגע, אבל כל עוד המפכ"ל יוחנן דנינו והשר יצחק אהרונוביץ נותנים גיבוי להתנהגות הפסולה הזו, הסיכוי שמשהו יקרה נמוך מאוד. 

בפעם הקודמת תיארתי כאן כיצד התגייס מפקד מחוז ירושלים, ניצב יוסי פריינטי בכבודו ובעצמו למשימת הסיכול הממוקד בגליק, אחרי שהאחרון העז לתבוע אותו אישית על הנזקים הכספיים שגרם לו כשהרחיק אותו מההר. פריינטי העביר אז לבית המשפט תצהיר שמסביר עד כמה כל עלייה של גליק אל ההר צפויה להביא ברמת ודאות גבוהה לשפיכות דמים, מסמך שהתברר כשקרי יום אחד אחר כך, כשפריינטי הסכים לאפשר לגליק לעלות שוב אם רק יואיל להסיר את התביעה האישית שהגיש נגדו. 

פריינטי התחייב לבג"ץ שיאפשר לגליק להיכנס אל ההר בלי הפרעה, אבל פקודיו משתדלים מאז אחת לכמה שבועות למרר לו את החיים ולעשות לו בעיות. 


גליק. "משטרת ישראל שונאת שאני מביא אותה לבית המשפט" צילום: פלאש 90

לפני שבועיים וחצי נשבר לגליק והוא הגיש שוב תביעת פיצויים נגד המשטרה. ומכיוון שגליק מכיר היטב את המשטרה ואת אורחותיה, הוא שלח אלי כבר באותו היום את המייל הבא: "משטרת ישראל שונאת שאני מביא אותה לבית המשפט ובדרך כלל נוקמת בי על כך על ידי הרחקתי מהר הבית, ולכן - מאוד יכול להיות שזה יקרה בקרוב".  

בינגו. יומיים בדיוק אחרי שהגיש את התביעה הזו הוא מצא את עצמו שוב בחקירת משטרה. שלשום, הטיח בו החוקר, בשעה 14:30, תקפת אשה ערבייה בזמן הסיור שלך על ההר וגרמת לה לחבלה חמורה. לגליק ההמום לקח בדיוק כמה דקות להיזכר שהוא אומנם מקפיד לעלות בכל יום בשעה 14:00 אל ההר, אבל באותו היום בדיוק הוא זומן לדיון בבית המשפט לענייני תעבורה ונאלץ לחרוג ממנהגו זה. 

כמה שעות לאחר מכן, אחרי שנלקח בניידת לאולמה של השופטת ג'ויה שפירא בבית משפט השלום וסיפר שיש לו אליבי מוצק, הוא נדחה על הסף כשמול הגרסה שלו הציגה המשטרה עדויות של קצין ושל שוטר שהיו, לדבריהם, על ההר ונכחו באירוע התקיפה. 

"החומר מעלה חשד סביר לביצוע העבירה", כתבה השופטת. גליק עוד הספיק לבקש ממנה לבדוק את הסיפור שלו בבית המשפט לתעבורה, אבל שפירא סירבה ושחררה אותו בערבות כשהיא מרחיקה אותו מהר הבית למשך חודש ימים. לגליק, שמתפרנס מעריכת סיורים בהר הבית, זו הייתה מכה קשה, אבל כאמור לא ראשונה. המשטרה מכירה את הבטן הרכה הזו שלו ומנסה לייצר מולו את התרגילים הללו בכל פעם מחדש. עד היום, חשוב לדעת, היא לא הצליחה להביא להרשעתו ולו בסעיף קל שבקלים. 

גליק מיהר לבית הדין לתעבורה והחל לאסוף ראיות. הוא הביא תצהיר של עורך דין שראה אותו שם בשעה שבה נטען שהכה את הערבייה, וכן את פרוטוקול הדיון, ובסופו של דבר הצליח להגיע גם אל ההקלטה של המצלמה שמוצבת בכניסה לבית המשפט. בסרט נראה גליק כשהוא נכנס לבניין בשעה 13:16 ויוצא ב-15:52. לפי התלונה ולפי עדויות הקצין והשוטר, כזכור, גליק ביצע את התקיפה על ההר בשעה 14:30. 

מצויד בראיות החדשות הוא שב לבית המשפט וצירף לבקשה לדיון חוזר בהחלטה עוד מסמך מעניין. מדובר בהקלטה של שיחה שקיים עם מפקד מרחב דוד, תת ניצב אבי ביטון, כמה ימים לפני אותו אירוע לכאורה. השיחה נערכה בעקבות בקשה של גליק מהמשטרה לטפל בקבוצות של עשרות ערבים שמתגודדות סביב כל יהודי חובש כיפה שעולה אל ההר, ובמיוחד סביבו, מקללות, צועקות ומייצרות פרובוקציות. "הם עלולים לשלוף סכין באיזשהו שלב", הזהיר גליק, "אם הייתי עושה עשירית ממה שהם עושים, הייתי מורחק משם לצמיתות. למה אתם לא מונעים את זה?". 

תנ"צ ביטון נשמע בהקלטה כשהוא מספר לגליק שכמה ימים קודם לכן הוא שוחח עם אותם עושי פרובוקציות ושאל אותם מה מפריע להם. "הם אמרו לי 'מפריע לנו שיהודה גליק עולה להר הבית ארבע-חמש פעמים ביום'", סיפר, והוסיף בקשה. "הייתי מצפה ממך לאור המצב... לפחות בתקופה הקרובה, להוריד מעט מכמות הביקורים... אני יודע שלא כל קבוצה שעולה משלמת לך כסף, בדקנו את זה".  

כשגליק לא הביע התלהבות גדולה להתנדב להיכנע לפורעים הערבים, ביטון המשיך והוסיף איום. "תרצה - תצמצם, לא תרצה - לא תצמצם. אני לא מתכוון להכריח אותך. יכול להיות שתגיע נקודת זמן שאני אכריח אותך". גליק לא נשאר חייב: "אני יודע להתמודד עם זה שאתם מכריחים אותי", השיב. "גם אנחנו נוכל להתמודד", חתם מפקד המרחב.  

השבוע התקיים הדיון החוזר בבית המשפט. גליק הציג את ההוכחות מבית המשפט לתעבורה וטען שמפקד המרחב הוציא לפועל את האיום שנשמע בהקלטה. המשטרה, שגילתה שעדויות השוטרים שלה לא מחוברות למציאות, מצאה הסבר מקורי. "הייתה טעות סופר, הם לא שמו לב לתאריך". עכשיו המציאה המשטרה תאריך חדש. גליק לא תקף את הערבייה ב-2.9. הוא תקף אותה ב-31.8. גליק העלה בפני השופטת את תמיהתו. האם יכול להיות שהקצין והשוטר, בלי שום תיאום ביניהם, התבלבלו שניהם ונקבו שניהם באותו תאריך שגוי? הפעם נאלצה השופטת שפירא להסכים איתו. 

"אני מתקשה לקבל את הטענה בדבר בלבול התאריכים, שכן מדובר במסמכים שניתנו יום או יומיים בלבד לאחר האירוע ובהם נוקבים השוטרים מפורשות בתאריך 2.9 כיום האירוע", כתבה. לעת עתה ההרחקה של גליק מההר בוטלה, אבל אם מישהו לא יטפל בהתנהגות העבריינית הזו של כחולי המדים, אנחנו ניפגש כנראה בקרוב בעוד טור כזה. 

2. לפני שבועיים סייעו אנשי ארגון מולד לנחום ברנע ליצור ב"ידיעות אחרונות" כותרת סנסציונית המשווה בין הסיוע הכספי השונה שמקבלים תושבים בפריפריה: "הר חברון: 1,418 שקל, חוף אשקלון: 12 שקל". 

למולד, ארגון שמאל קיצוני, יש רקורד מפוקפק בביצוע תחקירים. אם לדייק יותר, הרי שהרבה ממה שהם פרסמו עד היום התגלה כעקום, כמניפולטיבי, ובעיקר ככזה המתבסס על ספקולציות במקום על עובדות. לאנשי מולד יש שיטה. הם מקפידים להדליף את הדוחות שהם מנפיקים לכתבים שמזוהים עם האג'נדה שלהם, אבל לא מזוהים כמצויים בפרטים. 


לנדבר. גישה מאכזבת של שרת הקליטה. צילום: אסף קליגר

בפעם הקודמת הם הצליחו להפיל בפח את מתן חודורוב, עיתונאי מוכשר מאוד אבל כזה שלא מכיר את הנעשה במאחזים. קודם לכן הם השתמשו באמנון אברמוביץ. יומיים אחרי הפרסום של ברנע שוחחתי עם אנשי מולד. שאלתי אותם איפה בתוך 12 השקלים, שלפי החישוב שלהם מגיעים אל תושבי חוף אשקלון, משתלבים מיליארד ורבע השקלים שהמדינה מעבירה עכשיו לעוטף עזה. "אנחנו בדקנו רק את מה שמושקע דרך החטיבה להתיישבות", הסבירו לי, "וזה מה שמעבירה החטיבה להתיישבות".  

ומה עם הטבת המס שמקבל כל תושב בעוטף עזה, שעבור מקבל משכורת חודשית של 20 אלף שקלים מצטברת לכ-48 אלף שקלים בשנה? איפה זה מחושב בתוך 12 השקלים, שאלתי. "זה לא מגיע מהחטיבה להתיישבות", ענו לי שוב ובכך חשפו את חוסר הרצינות שלהם. 

למדינה יש אלף משרדים, רשויות וכיסים שדרכם היא מעבירה תקציבים לגופים שונים, לרשויות שונות ולאזרחים שונים. לקחת כיס אחד, לבחון רק אותו, ולהתעלם מכל השאר, זה לא רציני, זה ציני, זה מניפולטיבי. 

ולכן כשמולד מחליטים לבדוק רק כמה כסף עובר דרך החשבון של החטיבה להתיישבות, הם הופכים את עצמם ואת הדוח שלהם לבדיחה. אבל, בעצם, למה שאני אגיד את זה? אומר את זה יאיר פרג'ון. פרג'ון הוא ראש מועצת חוף אשקלון. זה האיש שלטענת מולד לא מקבל כסף. זה האיש שלפי המחקר של מולד המתנחלים אוכלים לו את הכל ומשאירים לו 12 שקלים בשנה. זה האיש שהיה אמור להיות הראשון לרקוד עם אנשי מולד על הכתפיים לצלילי "אין לי כסף, אין לי".  

אבל פרג'ון הוא איש הגון. ומכיוון שכך, זה מה שהוא אמר לי השבוע על דוח מולד שפורסם ב"ידיעות אחרונות": "צריך להסתכל על התמונה באופן הרבה יותר מפוכח ומציאותי. מה שהעיתון כתב שם זה סוג של בדיחה. התקציבים שהמועצה שלנו מקבלת זה מהממשלה ישירות... לא את כל הפרויקטים אנחנו מבצעים דרך החטיבה להתיישבות. את רוב רובם אנחנו מבצעים לבד. מה שהממשלה העבירה אלינו לביצוע במסגרת החטיבה להתיישבות, זה היו אותם סכומים. אבל זה לא באמת הסכומים שאנחנו מקבלים... זאת תמונה לא נכונה ולא הוגנת... לפרסם דבר כזה. 12 שקלים, אני בדקתי, אפילו ארטיק זה לא מביא לי. יש לנו יותר מארטיק... לפעמים צריך לקרוא בזהירות את העיתון". 

אני חוזר לעניין הזה כי השבוע קראתי ב"מעריב-השבוע" טור שפרסמה חברתי ליאת שלזינגר, עד לא מזמן עיתונאית מוכשרת והיום רכזת התחקירים של מולד. "דוברי הימין בפאניקה", כתבה, "דוברי הימין במצב של חוסר אונים", "איש לא יצא נגד הממצאים שנחשפו". נו, באמת. 

3. לפני שבועיים, על רקע השיח המחודש על אפשרות הירידה מהארץ ועל רקע קליפ מעודד ירידה שרץ ברשת, ראיינתי את שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר. חשבתי, ייחלתי וקיוויתי שהשרה תגנה את הירידה ואת היורדים במילים קשות, אבל התבדיתי. 

"המצב בארץ לעתים לא פשוט, ולא כל אדם מסוגל לעבור ולעמוד בתנאים שאנחנו עומדים בהם", הסבירה לי כשהזכרתי לה את דבריו של יצחק רבין המנוח על ה"נפולת של נמושות". "זו לא בושה", היא אמרה, "זה כמו שעולים מגיעים למדינת ישראל ומחליטים לבחור כאן את מקום המגורים ומקום החיים... אנחנו יודעים שהמצב בארץ לעתים לא פשוט... אני לא מתייחסת לאנשים כבוגדים, בשום פנים ואופן. ההחלטה צריכה להיות קודם של המשפחה, של אותו אדם. אנחנו לא יכולים להחליט בשביל אף אחד. אנחנו לא יכולים להכניס את האדם למסגרת שאנחנו רוצים להכניס אותו". 

לסופה לנדבר יש מזל שאני לא ראש הממשלה. משום שאם הייתי, היא הייתה עומדת היום בתור בלשכת התעסוקה. לא משום שהיא לא ממלאת את תפקידה נאמנה ולא פועלת במרץ להביא יהודים ארצה, אלא משום שהיא לא מוכנה לשלול את הישיבה בגולה. ומסר כזה, כשהוא מועבר משרה בממשלת ישראל, הוא הלגיטימציה הגדולה ביותר לישראלים ללכת לברלין. 

האם בלי האמירה הזו של לנדבר פחות ישראלים יעזבו אותנו? אני לא יודע. מה שאני יודע הוא שממי שמופקדת על נושא העלייה והקליטה אפשר לצפות למסר ערכי ציוני אחר. 

4. וזה מחבר אותי בקו ישר אל הסופר טוביה טננבום, שמאז הוציא את ספרו "תפוס ת'יהודי" הפך ליקיר הימין הישראלי. יצא לי לראות אותו ביותר מעימות טלוויזיוני אחד מול מזכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר, במעין קרקס נודד של שניים שנראים נהנים מאוד זה בחברת זה. לאופנהיימר יש בעיה להתמודד עם הספר של טטנבום, אחרי שהכריז כמה פעמים שאין לו שום כוונה לקרוא אותו. בהינתן העובדה הזו, הביקורת הנוקבת שיש לו על ספר שלא קרא, מעט תמוהה.  

אבל, ויש כאן אבל גדול, בניגוד לרבים מחברי לדעה, אני לא יוצא מגדרי כדי לחבק את טננבום. כי אם טננבום היה מסתפק באמירה שלפיה הוא עיתונאי גרמני שבא לעשות את עבודתו, שאין לו עניין להתערב בנעשה אצלנו, ושהוא מניח לנו לשבור את הראש בשאלה מה עושים בממצאי העבודה המעניינת שלו, ניחא. אבל טננבום לא מסתפק בזה. הוא מסתובב ברחבי הארץ, מותח ביקורת על השמאל הישראלי ותוקף את ההתנהלות של שלום עכשיו. וכאן בדיוק אני נפרד ממנו לשלום. 

כי גם אם טננבום עושה נפשות לתפיסת העולם שלי, אני לא שוכח לרגע שהוא איננו ישראלי. הוא יהודי שירד מהארץ ובחר להעביר את חייו בין ארה"ב לגרמניה. כשהאידיאולוגיה של אופנהיימר תביא איתה סכנות ביטחוניות גדולות ומחירים כבדים, ונדמה לי שהיא כבר הביאה כמה כאלה, הוא עצמו יהיה כאן כדי להתמודד איתם ובמידת הצורך גם ייקרא לעשות את זה במדים. 

טוביה טננבום, במקרה הטוב, יראה את זה ב-CNN. ולכן, אני מעדיף את יריב אופנהיימר, שמנהל איתי את הוויכוח על עתידנו כאן, יותר ממאה טוביה טננבומים שעושים את זה מעבר לים.