"ליאור, תציל אותי, אני עומד להשתגע", אמר לי אבי בליל יום כיפור לפני שנתיים. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר את המשפט הזה. מבחינה סטטיסטית, בשנים האחרונות שמעתי אותו אחת לשבועיים בערך, כמעט תמיד בשעות הלילה. זה מכיוון שהמשמרת שלי בתור המציל של אבי הייתה משמרת הלילה. את משמרת היום, המשמעותית יותר, לקחה מי שהשגיחה על אבי, טיפלה בו ועזרה לו יותר מכל אדם אחר - סבתא שלי. 

אני הייתי רק סגן המציל, וככזה הייתי שומע את המשפט הזה בשעות פחות קונבנציונליות. הסיטואציה, כמו תמיד, הייתה הזויה. לפני כיפור החליט אבי שהוא הולך לבלות את היום הזה בדירתה של בחורה צעירה, שאיתה ניהל רומן לא ברור זה חודש בערך. פער הגילים ביניהם היה משמעותי. 40 שנה הפרידו ביניהם, והבור שנוצר בעקבות הפער הזה היה עמוק למדי. 

ארבע שעות בערך הוא החזיק מעמד אצלה, עד שקרה מה שתמיד קרה עם אותה בחורה - הם החלו להתווכח, והוא החליט שהוא לא מעוניין להישאר. הבעיה הייתה שיום כיפור כבר נכנס. מהר מאוד הוא לקח את הטלפון, חייג אלי ואני נאלצתי לבשר לו ש"אפשרויות ההצלה מצומצמות מאוד, אין לי מושג איך תחזור הביתה עכשיו, זה די בעייתי בהתחשב בכך שאנחנו ביום כיפור".

"אם ככה", הכריז, "אני הולך לשכור את האופניים הירוקים של העירייה ולרכוב חזרה לבית שלי!". בין הבית של הבחורה הצעירה במרכז העיר לבית שלו ברמת אביב חצצו חמישה קילומטרים, וכמובן שלא היה סיכוי שיצליח לעשות פעולה כזו. הבעיות הבריאותיות שמהן סבל היו רבות, וגם הליכה רצופה מעבר לעשר דקות הייתה סוג של פעולה בלתי אפשרית במצבו.

"באמת, אבא, מתי בפעם האחרונה רכבת על אופניים?", שאלתי אותו. "אני לא זוכר אירוע מהסוג הזה", אמר, "אבל אל תשכח שאני הייתי הסגן של יהורם גאון ב'מבצע אנטבה', ואיך שנלחמתי שם זה היה מופע קברט של חומרי חבלה. הרגתי שני מחבלים לפחות. באופי שלי אני איש מבצעי". "תן לי לחשוב על פתרון הגיוני", אמרתי לו, "אתה יכול להבטיח לי שברבע השעה הקרובה תהיה רגוע ולא תעשה שטויות?"

"כן, מבטיח".


איור: אילה טל

מיד הרמתי טלפון לחברי, פלדמן, שעיקר כוחו היה תמיד במבצעים מיוחדים. "אני חייב את עזרתך", אמרתי לו, "אני צריך שתגיע עם האוטו שלך וניסע ביחד לחלץ את אבא שלי שנתקע במרכז העיר - ואל תשאל אותי אפילו איך הוא הגיע לשם". 

פלדמן גמגם. "שמע, נראה לי שלנסוע באוטו ביום כיפור על משהו שהוא פחות ממקרה מוות, זה קצת מוגזם".

"כן, אבל אתה בן אדם מוגזם, וגם אני וגם אבא שלי. כולנו מוגזמים, ולכן בשם המוגזמות, מוטל עלינו לעשות זאת. זו שליחות".

"בסדר, אבל זה חייב להיות בשעה שיש בה הכי מעט אנשים על הכביש, ב-5:00 או 6:00 לפנות בוקר".

התקשרתי לאבי לספר לו את הבשורה. הוא נשמע מותש. "תנסה לישון", אמרתי לו, "אבל אל תיקח יותר מדי כדורים". טקס השינה של אבי היה סוג של חרקירי פרמקולוגי. הוא כלל שליפת חפיסה של כדורי הרגעה מסוג לוריוון, הוצאתם של חצי מהכדורים שבחפיסה (עשרה כדורים בסך הכל), הוספת כמה כדורי יוניסום, ובליעתם במכה עם כוס מים. לא משנה כמה אמרתי לו להיזהר ולנסות למתן את כמות כדורי השינה, הוא רוב הזמן עשה מה שבא לו, איך שבא לו ומתי שבא לו.

וזה גם היה הקסם הגדול שלו. זה בלט במיוחד כשהוא היה מתראיין בטלוויזיה ופשוט אומר את שעל לבו ללא פילטרים. מאה אחוז אותנטיות. אין אדם אחד במדינה הארורה שלנו שלא יודה, שבנוף התרבותי החיוור של סלבריטאים שמתראיינים ושוקלים מיליון פעם כל מילה שיוצאת להם מהפה, ומרוב שהם מפחדים להגיד את הדבר הלא נכון פשוט לא אומרים כלום, אסי דיין היה לא פחות מפטה מורגנה. נס. הדבר שאני שומע הכי הרבה מאנשים שניגשים אלי ברחוב ורוצים לדבר איתי עליו הוא שהגדולה שלו הייתה שהוא "לא זרק זין על כלום ולא פחד מאף אחד". אנשים כיבדו את זה.

הוא הבטיח לי באותו ערב שישתדל לקחת קצת פחות כדורים, והסביר לי שהוא נמצא בחדר השינה של ההיא (היא גרה עם שותפים), ואילו היא עצמה נמצאת בסלון עם כל מיני חברים שלה שהגיעו, ועל פי הרעש שהם ייצרו, נדמה שהם משחזרים את קרבות יום כיפור בתעלה. המזל הגדול, הסביר לי אבי, זה שהבאתי איתי את הביוגרפיה של איינשטיין ואני אקרא אותה עד שתגיע לחלץ אותי מכאן. "איינשטיין צדק", הוא אמר ברומזו על החבורה בסלון, "כשאמר שהטיפשות האנושית היא אינסופית".

"אבל אתה יודע", אמרתי לו, "הוא גם אמר שאי שפיות זה לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות. זו לא פעם ראשונה שאתה מגיע אליה ומצטער על זה שבכלל הגעת אליה". "טוב, מישהו טען שאני שפוי?", ענה.

...

בשעה 5:10 פלדמן היה אצלי עם האוטו. הבטתי מחוץ לחלון. כמובן שהוא היה הרכב היחיד המונע. מעט האנשים שהיו ערים בשעה הזאת הביטו בו כמנסים להבין את מעשיו של האדם המוזר שהחליט לנסוע ביום כיפור עם הרכב. אבל זה בסדר, אנשים מוזרים, כמוני וכמוהו, יודעים שאנחנו מספקים את המופע הטוב ביותר במציאות הזאת. זו הנחמה שלנו. 

אדם לא בוחר להיות מוזר. המוזרות נולדת יחד איתו ומלווה אותו כל חייו. זה נכון שבהתחלה, כשאתה גדל ומבין לראשונה שאתה מוזר, ואתה יוצא החוצה ופוגש אנשים לא מוזרים, ההרגשה היא של מחנק תמידי, אבל עם הזמן המחנק משתחרר ואתה מתרגל למוזרות, לומד לחיות איתה בשלום ומפתח מיומנות לנצל את המוזרות לטובתך כשהדבר אפשרי. מנגד, אתה לומד להצניע את המוזרות כשצריך להתמזג באוכלוסייה הכללית כאילו היית אדם נורמלי. 

לפלדמן יש עניין לא ברור עם קאברים. הוא לעולם לא מאזין לשירים בגרסתם המקורית, אלא בגרסת הכיסוי. כל חייו הם חפירה ארכיאולוגית בתוך תולדות המוזיקה בניסיונות למצוא קאברים מיוחדים שאחרים לא מכירים. הפעם, כשנכנסתי למכונית, התנגן הקאבר של גרין דיי לשיר האלמותי "Working Class Hero" של ג'ון לנון. גרין דיי עשו עבודה לא רעה בתרגום השיר לדיסטורשנים של גיטרות חשמליות, ובקולו של הסולן, בילי ג'ו ארמסטרונג, אפשר היה לשמוע משהו עקרוני ונכון.

"אני מתנצל, אני לא יודע מה יש למשפחה שלי עם יום כיפור", אמרתי וחגרתי.

...

התחלנו לנסוע בשממת הכיפורים, חוצים את העיר שנראתה כמו משטח נטוש של החלקה על הקרח. העובדה שאבי לא צלצל אלי עד עתה ושמר על דממת אלחוט, כשלעצמה הייתה סימן טוב. בדרך כלל הטלפונים שהגיעו אחרי הטלפון הראשון של ה"ליאור, תציל אותי", היו הכי מדאיגים. 

כשהתקרבנו ליעד, ראיתי אותו עומד על קצה הכביש, ומכיסיו הציצו אין ספור דפי A4 מקופלים, שהיו בעצם ספר טלפונים מאולתר שהיה מדפיס בסיטונאות מדי יום ולוקח לכל מקום. כשרצה לטלפן למישהו, היה שולף את הדפים מכיסו, מחפש את שם האיש ולידו את מספר הטלפון ומתקשר.

לאחר שנפטר, גיליתי בביתו מאות, אולי אפילו אלפים, של דפי שמות מודפסים. היופי היה שבכל רשימה, נוסף לשמות חדשים שנוספו או לשמות ישנים שהוסרו, הסדר היה שונה, כך שלו מעשה קיבלת מין דירוג של האנשים בחייו - מהו חשוב ביותר להכי פחות חשוב. היה מצחיק לראות אילו שמות מפתיעים טיפסו לראש הרשימה. 

עצרנו לידו והוא נכנס לאוטו עם החיוך הילדותי שלו. "טוב שבאתם", אמר, "בואו נברח מפה". נסענו לאט ובזהירות, כי לכו תדעו איזה ילד עם אופניים יקפוץ לכביש פתאום. מיותר לציין שבכל משך הנסיעה האוטו שלנו היה היחיד על הכביש. 

מאוד קיוויתי שמתישהו אסיט את ראשי ואראה עוד כלי רכב על הכביש, ואז אנחנו נסתכל על הנוסעים ברכב הסמוך, הם יסתכלו עלינו ונחלוק במבטים שלנו אחוות טירוף מקסימה. זה לא קרה. במשך כל הנסיעה היינו שלושת המטורפים היחידים שהחליטו לעלות על הכביש ביום כיפור. או שאולי בעצם אין זה טירוף בכלל, כי אם שיא השפיות.

בעצם יכול להיות שהבחירה המתבקשת הייתה לנסוע לחלץ אותו בכל מחיר, ואולי אפילו לא מן הנמנע שאדם אחר היה אומר שהתמהמהתי, כשחיכיתי עד הבוקר. אני לא חושב שאני צריך לשכנע אתכם שלאבי הייתה בעיית גבולות. אני כן חושב שאילו הייתי משאיר אותו שם במשך כל יום כיפור, והייתי נותן לו לבחון את הגבולות, זה היה יכול להיחשב סוג של הפקרות. בהחלט ייתכן שלו הייתי משאיר אותו שם עד מוצאי יום כיפור, הייתה מוקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המחדל. אולי אפילו היו קוראים לוועדה בשם המקורי "ועדת אגרנט - הדור הבא".

...

אגב, אם כבר נגענו טיפה בענייני המלחמה הנוראית ההיא, באותה נסיעה גילה לי אבי פרט שלא  דעתי. הוא סיפר לי שסבא משה התקשר אליו כבר בבוקר של יום כיפור ההוא - של שנת 1973 -בערך ב־ 6:00 או 7:00, והתריע בפניו שהולך להיות יום קשה, ושלא יתפלא אם תוך כמה שעות השמיים יתמלאו במטוסים. תתכונן, הוא אמר לו, תתכונן לימים קשים.

לו היה לי האומץ הנחוץ, הייתי מעמת את אבי עם העובדה שלמרות הטענות שלו לגבי ההזנחה של סבא משה, הנה, ברגע האמת, הוא דווקא התקשר אליו להזהיר אותו, שזה אקט ברור של אהבה ודאגה. אבל לא אמרתי על כך דבר. המציאות הייתה שבמיוחד ברגעיו הגבוליים פחדתי מאוד מאבי.

מה שבאמת עניין אותו באותה נסיעה הוא להדגיש בפני את הכישלון הסוחף שהוא נוחל בתחום הרומנטי כבר כמה שנים. על זה הוא דיבר כמעט כל הנסיעה. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הדברים האלו. במשך השנים האחרונות זה היה הדבר שהכי העסיק אותו. הוא דיבר על זה הרבה, על הבדידות הרומנטית שחש וחוסר ההצלחה שלו באגף הנשים.

יומיים לאחר שנפטר, התיישבתי והתחלתי לקרוא כמו שצריך את התסריט האחרון שכתב, ואשר היה אמור להצטלם בחודשים הקרובים ולהיות הסרט העלילתי ה-18 שהוא כותב ומביים (מכיוון שזה היה סרט אוטוביוגרפי במהותו, התבקש שהוא גם ישחק את עצמו בתפקיד הראשי). לסרט קוראים "חיי ושקרים אחרים", והוא עוסק בדיוק באותם הדברים שעליהם דיבר בנסיעה ההיא בבוקר יום כיפור לפני שנתיים.


יום אחד בחיי אסי דיין. התסריט האחרון בהחלט

ככה הוא הגדיר את העלילה בתקציר: "הסרט יספר יום אחד בחיי, כשאני בשיא הבדידות, חי בדירת שני חדרים שכורים שאמי משלמת, כמו את הפיליפיני שחי בכוך שהיה פינת אוכל, ונסו גר על ידי וילון עבה שסוגר עבורו שטח בגודל שניים וחצי מ"ר, והוא סועד אותי עם אוכל, כדורים וקפה.... ואין לי חברים או חברות, והטלפונים, הקווי והנייד, שותקים 90 אחוז מהזמן, ואני נע בין הסלון לחדר המיטה הכפולה שזה שש שנים היא חצי ריקה, ורוב הסרט אני מונח עליה, ומספר למצלמה, בקטעים שבין סיגריות וספלי קפה, את הסיפורים המשונים והאמיתיים, שיצולמו בחלקם העיקרי כסצינות, או כצילומי סטילס בשחור-לבן ובסגנון 'תיעודי' עלק".

כוונתו ב"סיפורים המשונים והאמיתיים" היא לסיפורי הכישלונות שלו עם נשים. ציר העלילה של הסרט הוא שלושה סיפורי כישלונות עם שלוש נשים שונות.

הדבר החריג - מבחינה קולנועית -  הוא שלאורך הסרט כולו הגיבור, אסי דיין (שבסצינה אחת נשאל על ידי מישהו שמופתע לראותו: "אתה אסי מאסי דיין הנודע?"), מתייחס למצלמה כאילו הייתה בן אדם ופעמים רבות הוא מסתכל ומדבר ישירות אליה, יותר נכון "מתוודה".

בסצינה מס' 7 מגיע לדעתי הווידוי המדויק ביותר בסרט, ועל כן הוא גם האכזרי והאגרסיבי ביותר. הווידוי נאמר כשהוא יושב בשולחן העבודה שלו, מביט למצלמה ומסביר בסגנון אסי דייני אוריגינלי ש"הימים חוזרים על עצמם, עם הישיבה האינסופית מול המחשב, מול המקלדת שאתה מרוקן לתוכה את נתוני הבדידות שהצטברו בקורטקס, קליפת המוח, ובמערכת הלימבית, מרכז הרגשות, המשדרות לך את שתיקת הימים של הטלפון, ואת אפס הצלצולים בדלת הכניסה, ואתה מגדל ישימון פרטי, נטול חברים או נשים... מדבר צחיח נושב בעוצמה את התקפי האנטיפתיה שלך, חולות אשר נודדים כאליבי על פני גדולת ההפרעות של ההרס העצמי, והדיונות מכסות את היראה הפתולוגית שלך מפני הנטישה הגדולה של כל מה שחי, מזווג, מאושר ולא מעוניין בקוצר הרוח והפסימיות שלך... והבדידות שלך נראית לנשים, ממרחק, כישימון מיותר, זקן ועייף, שלאהוב אותו, זאת נסיעה בכביש ללא מוצא, ואני מתאהב כרגיל... בבלתי אפשרית. כאילו היו טיפות של מים בלב המדבר... ואני מתחנף אליהן, ואני פתטי... ואני אימפוטנט שמזיין להן את השכל, כשאני מסתתר מפני הליבידו המת שלי, בתוך עמדותי, ערי המקלט שלי, שמתוכן אני מטריד אותן, יורה אל לבִן את חומרי הדמיון וצרורות המילים שנערמו להגן ולהסוות את האין־אונות, מנסה לכבוש אותן בשירים ובסרטים..."..