במשך שנים אני מנהל ויכוח נוקב עם תנועת שלום עכשיו. תמיד האמנתי שלמרות המחלוקות העזות שיש לי עם המסקנות הפוליטיות של חברי התנועה, הרי שמדובר למעשה באנשים טובים, שפשוט לוקים באינפנטיליות ומנותקים מהמציאות המזרח תיכונית. השתדלתי וחיפשתי את נקודת האמת בדברים שלהם. "אדם צועק את שחסר לו", שר מאיר אריאל, ואני חשבתי שמה שחסר להם זה שלום, ולכן הם צועקים ומפגינים.
בעשורים האחרונים חלה תמורה רצינית בתנועה. מתנועה אותנטית ישראלית, שארגנה הפגנות של מאות אלפים בכיכר מלכי ישראל נגד מלחמת לבנון הראשונה, היא הפכה לתנועה שפועלת על אוטומט. תנועה בנאלית ופלקטית. ככל שהכיסים תפחו מכספים שזרמו אליהם ממדינות זרות, כך המסר הפך לצפוי. ככל שהאותנטיות הישראלית דהתה, כך התרחקה התנועה מזרם השמאל השפוי לעבר מחוזות שמעוררים סלידה ואי נוחות במי שרואה בעצמו ציוני.
המסע הפתטי של יריב אופנהיימר, מזכ"ל התנועה, הוא סימפטום למצבה של התנועה. אופנהיימר עבר מתוכנית טלוויזיה אחת לתוכנית רדיו אחרת, על מנת לקטול את הספר המעולה של טוביה טננבום, "תפוס ת'יהודי". פעם אחר פעם הוכה שוק על ירך, פשוט משום שהודה ללא כחל ושרק שלא טרח אפילו לקרוא את הספר שהוא בחר לבקר. איזה אדם נורמלי היה מעז לבקר ספר שהוא לא קרא, ועוד להודות בכך בשידור חי?
הקרקס הנודד, שבו אופנהיימר השפיל את עצמו באופן חסר מודעות עצמית, היה לא פחות מגרוטסקי. הוא סימן יותר מכל דבר אחר את שקיעתה ואובדנה של תנועה שלא הצליחה לגייס 30 משתתפים למסיבה לציון 30 שנותיה. כשראיתי את אופנהיימר ריחמתי עליו. לא ידעתי אם התגובה ההיסטרית שלו לספר של טננבאום נבעה מכך שאחד המממנים האירופים שלו הורה לו לצאת למחול התקשורתי הביזארי, או לחלופין, וזו אופציה גרועה יותר, הוא כבר מאולף ויודע לבד מה מצפים ממנו לעשות.
השבוע תנועת שלום עכשיו - בהוראת ישירה או עקיפה של מממניה ממדינות זרות - בחרה לעשות פיגוע מדיני לישראל. בזמן שבנימין נתניהו מנסה לשכנע את העולם להמשיך להפעיל סנקציות על איראן, החליטה התנועה להציף לשיח הציבורי העולמי את האישור שניתן בוועדת בנייה מקומית בירושלים להרחבת גבעת המטוס במזרח העיר. האישור המדובר ניתן בוועדה שמועד כינוסה נקבע כבר לפני חודשים רבים, ללא קשר לנסיעת נתניהו לאו"ם. זה היה אישור טכני להחלטה שהתקבלה כבר לפני שנה וחצי וכבר כוסתה היטב בתקשורת. במילים אחרות, לא היה כאן סיפור עיתונאי. כלום. מאידך, אינטרסים פוליטיים וכספיים היו גם היו. האירופים משלמים לשלום עכשיו עבור תוצאות.
כשנכנסים לאתר של שלום עכשיו מסופר שם על "גבעת המטוס ואחריות לאומית". כשקראתי את הדברים נזכרתי בכך שבכל פעם שנתניהו, אביגדור ליברמן או נפתלי בנט מדברים על הלאום היהודי, תומכי שלום עכשיו זועקים על שטיפת מוח, קולוניאליזם, ופשיזם. לשיטתם, הלאום הוא המצאה מודרנית ותלמידי מערכת החינוך הנדרשים לשיר "התקווה", הם קורבנות האינדוקטרינציה של הימין הקיצוני, ושאר הגידופים הרגילים. בכל פעם הם מטיפים בקול מתנשא מעל גלי האתר את הקלישאה הנבובה של סמואל ג'ונסון, "הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל".
אז איך פתאום צצה ועלתה הפטריוטיות בהודעתם על גבעת המטוס? זאת משום שבניגוד לפרשנות הרווחת, אמירתו של ג'ונסון מבקרת את אלו שבעודם פועלים נגד האינטרסים של ארצם, מתהדרים בכינוי פטריוטים. באמירה זו הוא התכוון לבוז לאלו שמקשטים את עצמם בתואר פטריוט כתירוץ לפעילותם החתרנית. הפטריוטים, לפי ג'ונסון, הם המעולים שבאזרחים, והנבלים הם אלו שנתלים באילנות של אהבת המדינה ואחריות לאומית, כאשר הם מבקשים לתרץ התנהגות מחפירה.
את הפטריוטיות הציונית הגדיר דוד בן-גוריון ב-1950, כאשר תיאר את מטרת הציונות כ"גאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית". ביחס לירושלים הוסיף ראש הממשלה הראשון, "ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולהישקל ולהיספר. כי אם יש לארץ נשמה, הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל... המערכה על ירושלים היא מכרעת לא מבחינה צבאית... ירושלים דורשת וזכאית שנעמוד איתה. השבועה ההיא על נהרות בבל, מחייבת היום כבימים ההם. אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".
דבריו מהדהדים גם בנאומו של יצחק רבין, שבועות ספורים לפני שנרצח, "אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אני מאמין שאין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אמרתי אתמול ואחזור על כך היום: אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים הייתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד". זה הפער הבלתי נתפס בין הציונות הפשוטה של מנהיגי תנועת העבודה ההיסטורית לבין תנועת שלום עכשיו המודרנית. חבל על דאבדין.