אז אל תבואו: למה נשללה ממני הזכות לארח

בואו נתחיל מכך שיש לי מזל אחד גדול שלא נולדתי בעשור אחר. פרימיטיבי יותר, כזה שמתוקף היותי אישה, היה נגזר עלי בלית ברירה לעמוד במטבח ולבשל ארוחות חג למשפחתי המורחבת.

אני תוהה אם באותם ימים התירוץ "לא יודעת לבשל", היה עובר איזושהי ועדת ביקורת חברתית. לא יודעת? תלמדי. "העמדתי סיר!", אני לפעמים זועקת בדמיוני מחלון המרפסת, וחשה סיפוק קטן מכך שאני יכולה להעביר הלאה את מסורת האוכל שאני כל כך אוהבת.

זה כנראה לא יקרה, כישרון הבישול דילג כמה דורות, וביניהם גם עלי. אלא שהבעיה אצלי
חמורה הרבה יותר, והיא נוגעת גם לענייני אירוח. ומכיוון שמבחינה קולינרית אני מאותגרת בצורה קשה במיוחד, נגזלת ממני גם חדוות האירוח.

בדרך כלל זה עטוף בתירוצים שונים ומשונים של חברים ומשפחה: "אין לך תנור בבית", "המטבח שלך קטן", "אולי עדיף שתביאי יין", "אצלנו יש כבר את כל הסרוויסים המלאים". וכן הלאה. האמת היא שאי אפשר להאשים אותם. אני נהדרת בארגון ערבים בנוסח "הרמת כוסית של ועד עובדי חברה", עם קרטון של רוגלך, מוזיקה טובה, הרבה אלכוהול, ואני אפילו מרשה להם לעשן. בשנות ה-80 זה היה עובר נהדר.

ההורים שלי הרימו באייטיז מסיבות סלון עם פיצות, בורקס ויין פטישים, ואיש לא פצה את
פיו. אלא שאנשים בימינו הפכו להיות מאוד מפונקים. וכולם צריכים כל הזמן לאכול משהו,
רצוי על מצע של משהו עם נגיעות של משהו אחר, ועדיף שהכל יגיע בצורה מולקולרית.
תוכניות האוכל הללו הצליחו להשחית כל חלקה טובה אצל מאותגרי הבישול. אלה מפחדים
לחייג 1-700 רגע לפני שהאורחים מגיעים. פן האישה של ההוא, זו עם החיך העדין תרגיש
שיש פה "ים של שמן". באמת, מה רע בזיתים ובייגלה עם וודקה?

תורת האירוח נחלקת לשניים. לאלה האוהבים לארח ולאלה המעדיפים להתארח. שנים של הדחקה גרמו לי להאמין שאני אוהבת בעיקר להתארח. אלא שמבט מדוקדק פנימה גילה לי בדיוק את ההפך. בימים של ריבוי סופי שבוע וחגים, אני תמיד מדמיינת לעצמי עולם אידיאלי שבו אני מארחת למופת. הלוואי, באמת הלוואי שהיה בי שמץ של כישרון להניח צלחות תואמות לצד סכו"ם מסודר על פי הסדר הנכון. סידור שולחן חגיגי עם מפיות שמתאימות למפה, ועם מפהשמתאימה לנר שמונח על פמוט דקורטיבי באמצע השולחן.

"תביאי לי, בבקשה, חבקים", הייתי אומרת למוכרת במשביר, ואולי בפעם הראשונה
בחיי גם מבינה מדוע חשוב כל כך לבני האדם לקשור בצרור את המפיות. שנים פנטזתי על מרפסת גדולה וסלון פתוח, לילות של סוף קיץ עם חברים וריח של עוגיות שיצאו מהתנור. שנים חלמתי לפתוח את הסרוויסים האשכנזיים שקיבלתי כ"נדוניה", אלו המכילים רק ארבע צלחות מכל סוג. אלו שתמיד אצטרך להתנצל שהם לא תואמים את שאר הסטים, כי "מה לעשות, אצלנו לא צריך יותר מארבע".

אלא שבסופו של דבר האריזות בארון שוכבות להן מאובקות עם הניילון, ואני הפכתי
לדילר של החבורה בכל הנוגע לאלכוהול ופיצוחים. וזאת אף שהצהרתי לא פעם בפני כולם,
כי הפחד הגדול ביותר שלי הוא להגיע לגיל 40, ולהיות זו שעומדת מאחורי הדלת עם בקבוק של קולה זירו ושקיות של קבוקים.

"נו, תביאי גרעינים, עזבי אותך", כתבו לי בקבוצת "חוגגים סוכות" בוואטסאפ, חברי שארגנו
משהו לקראת החג וחילקו תפקידים מאוד חשובים לכל הנוגעים בדבר. "אולי תבואו כולכם אלי", השבתי בניסיון לקחת חלק פעיל בחגיגה. אך מיד תהיתי אם יסכימו, ואם זו עבירה על החוק להשתמש במפה מלבנית על שולחן מרובע, ואם שימוש בכלים חד־פעמיים אך דקורטיביים עד מאוד נחשב לפגיעה אנושה בחוקי האירוח הנוקשים, ויתרה מכך, אם ישנם אנשים שאסור בתכלית האיסור להגיש להם קפה שנעשה על ידי מים מקומקום.

התשובה הצפויה לא איחרה להגיע: "אין לך תנור כדי שנחמם את הפבלובה קיש ברוטב חלב
קוקוס, או מכונת אספרסו", כתבה השפית החובבת באגרסיביות, כדי שלא אהרוס לה את ארוחת החג. נכון, היא צודקת, אנשים בני 35 ומעלה לא אוהבים להיזכר בדרכי הזנה מאולתרות של מילואימניקים. אבל אין לי במה להתבייש. יש לי אחלה קומקום כדי לעשות בו נס קפה שקנו לי באיטליה, וגז כדי לשרוף עליו פיתה טרייה עם גבינה צהובה וזעתר.

ועכשיו נראה מי מכם יכול להמשיך לעמוד הבא בלי לעצור רגע במטבח...