בלי להעליב את הקנדים, אוטווה היא כנראה העיר המשעממת בעולם. מי שלא היה שם - כמעט כולם, בעצם - יתקשה להבין את השלווה המבורכת והמשמימה שלה. רחוקה שנות אור מטורונטו או ונקובר, זו עיר בירה בסגנון קנברה ואנקרה - המצאה מלאכותית וממלכתית.
במאי 2010 מצא את עצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו שם, מבקר את חברו הוותיק וראש הממשלה סטיבן הארפר. זה היה לילה הרה גורל; הלילה של ניסיון ההשתלטות הכושל על הספינה הטורקית "מאווי מרמרה". כל הישראלים שהתלוו לראש הממשלה - אנשי לשכה ועיתונאים - שמעו על האירוע, פחות או יותר, יחדיו. הם פשוט אכלו במסעדה היחידה שהייתה פתוחה במרכז העיר. מאותו רגע התחיל מרוץ מהיר לעזוב את הבירה השלווה ולשוב לישראל.
מציאות היא דבר נוזלי. השבוע, באותן שעות שבהן אירע פיגוע הדריסה בירושלים על ידי תומך חמאס, הביטה קנדה באימה בעיר הבירה שלה, תחת הסגר ביטחוני. עם מחבל אחד (או יותר) אסלאמיסטים. בתמונות של חברי פרלמנט חוסמים בכיסאות ובספסלים את דלתות הכניסה לאולמות, מפחד שהמחבל ייכנס ויחסל אותם.
ראש הממשלה הקנדי הוא כנראה המנהיג המערבי הקרוב ביותר לנתניהו; ברצון רב יסכימו שניהם שהאסלאם הקיצוני הכה באוטווה והכה בירושלים, שחמאס הוא דאע"ש וההפך.
צריך להבין קצת את קנדה כדי לתפוס את גודל הזעזוע. בסופו של דבר, באירוע הטרור הזה נהרג חייל אחד. כמה ימים קודם לכן נהרג חייל אחר בפיגוע דריסה. אך עבור קנדה אלה אירועים ייחודיים, שוברי מוסכמות. זו איננה ארה"ב עם אלימות חמושה נפוצה ורצחנית. זו מדינה שבה הרוגים כתוצאה מירי נדירים באורח כללי (ביחס לשכנתה מדרום).
נבחרי הציבור שלה לוקחים תחבורה ציבורית לעבודה, והם נגישים לציבור יותר מנבחרים פוליטיים בכל מדינה גדולה אחרת. הפשיעה נמוכה מאוד, איומי הטרור תמיד קיימים אך באורח מוגבל מאוד. קנדה משעממת במובן הטוב מאוד של המילה.
האידיליה הזאת התנפצה לחלוטין תוך פחות משבוע. זה התחיל בפיגוע הדריסה, שקיבל תשומת לב מועטה בארץ. חייל קנדי אחד נהרג והשני נפצע כאשר נדרסו על ידי צעיר שרצה להתגייס לדאע"ש - דרכונו הוחרם בידי השלטונות. ההחרמה של הדרכון עומדת בקנה אחד עם המאמץ הבינלאומי למנוע מלוחמים זרים להצטרף לדעא"ש וג'בהת א-נוסרה בסוריה.
הקנדים עקבו אחרי הדורס, הוא הוזמן כנראה לשיחות אזהרה, והיה חלק מרשימה מוגבלת של 90 אזרחים שהרשויות חשדו בהם בקשרים ישירים עם דאע"ש. מרטין קוטו רולו נולד כקנדי נוצרי והמיר את דתו לאסלאם; מניעת יציאתו מקנדה גרמה לו להפוך את הג'יהאד הגלובלי שלו למקומי מאוד.
זה היה אירוע נדיר מאוד כשלעצמו, אבל שתי יממות מאוחר יותר נטל מייקל זהאף-ביביו את הרובה שלו ויצא למסע רצח בלב הסמלים המדינתיים הקנדיים. זהאף-ביביו, כמו הדורס שלפניו, גודל כנוצרי למעשה (אביו הוא מהגר מלוב), הורשע בפשעים קטנים אבל גם באלימות, ולבסוף מצא את אללה דרך חזרה בתשובה בסגנון ווהאביסטי קיצוני. דרכונו נלקח ממנו - שוב, כמו במקרה של הדורס רולו - ולכן נותרה לו רק אפשרות אחת לממש את הג'יהאד שלו.
את החייל שעמד במשמר כבוד באנדרטה הצבאית במרכז אוטווה רצח זהאף-ביביו בכמה יריות בגבו, ולאחר מכן המשיך (לבדו או עם שותפים, זה עדיין לא ברור) אל תוך בניין הפרלמנט - כמעט ללא הפרעה. ראש הממשלה הארפר היה בבניין. אם במקרה היה עובר באולם הכניסה הגדול, האירוע הזה היה יכול להסתיים בהתנקשות בראש מדינה. הפרלמנט הקנדי איננו מבודד מהרחוב, בניגוד לפרלמנטים אחרים במערב ובכלל זה הכנסת. לא נדיר לגלות תיירים, מקומיים שמשתזפים (בימי שמש חמימים ונדירים) או מפגינים שעומדים על הדשא ממש בכניסה.
התמונות מתוך הבניין היו תקדימיות ודרמטיות: משטרה פורצת לבניין וקרב יריות בתוככי פרלמנט של מדינה מערבית גדולה וחזקה. אלה תמונות שבפני עצמן הן הישג לדאע"ש, משום שהן ממחישות את יכולתו להעניק השראה לפעולות ג'יהאדיסטיות פרטיות, של מפגעים בודדים ובלתי ניתנים לעצירה אפקטיבית. זו בדיוק הכוונה של דאע"ש, שעוד לפני שקנדה הצטרפה לקואליציה נגדו, פרסם את ההצהרה הבאה: "אם אתה יכול תהרוג כופר אמריקאי או אירופי, אוסטרלי או קנדי, או כל כופר מאלה המנהלים מלחמה, כולל אלה שנכנסו לקואליציה נגד דאע"ש. שים מבטחך באללה ותהרוג אותו בדרך ובאופן כפי שתבחר".
האמת היא שהאידיליה הקנדית מזמן איננה כזו. מאז שנות ה-80 מהווה קנדה כר פורה במיוחד לאיסוף כספים לארגונים רדיקליים אסלאמיסטיים, שמשתמשים בכיסוי הקבוע של אגודות צדקה כדי לקדם מטרות שרחוקות מאוד מצדקה. טום קוויגין מ-TSEC, שעוסק בניטור גורמי טרור בקנדה, ציין השבוע שבשנים האחרונות יש תנועה מסוכנת של ארגונים רדיקליים. ממצב שבו בעבר הם הבהירו לפעיליהם שקנדה עצמה היא מחוץ לתחום, למדיניות שבעצם איננה שוללת ג'יהאד גם בקנדה עצמה - במיוחד לאור תמיכתה הגלויה של ממשלת קנדה הנוכחית בישראל ובמדיניות האמריקאית כלפי דאע"ש.
שורת ארגוני הצדקה הם הפרונט לפעילות טרור נרחבת יותר, ובשנים האחרונות, אומר קוויגין, נשלל מעמדם החוקי של ארבעה ארגונים אחרי שהתגלה שהם תומכים בטרור - בין היתר בפעילויות חמאס. ב-2013 הואשמו שני מהגרים - אחד ממוצא פלסטיני והשני תוניסאי - במזימה לרסק את הרכבת המהירה בין טורונטו לניו יורק. בכתב האישום נטען שהם קשורים לתא של אל-קאעידה. זו דוגמה אחת. בעשור האחרון היו לפחות עוד ארבע תוכניות טרור מהסוג הזה שסוכלו בקנדה.
הכישלון של שירותי הביטחון הקנדי הוא לא פחות ממדהים. רק בחודש שעבר הזהיר ראש השירות הקנדי כי האיום של טרור מקומי הוא "אמיתי, אך לא מיידי". התברר שהוא מיידי מאוד. יתרה מזו, בשני המקרים המפגעים היו אנשים מוכרים לשירותי הביטחון וחלק מרשימה מצומצמת יחסית של קנדים שננקט כלפיהם אקט יוצא דופן - נטילת דרכון.
כיצד יגיבו הקנדים? התגובה של הארפר הייתה להודיע שקנדה לא תוותר על ערכיה ותכפיל את המאמצים במאבק נגד דאע"ש. אבל הציבור הקנדי צפוי להיות מסויג יותר. במיוחד מוטרדים הקנדים מהדרך שבה החרות שלהם והאופי המיוחד והפתוח של אחת הכלכלות החשובות בעולם עשוי להשתנות. יש גם שאלה אחת שתישאל אולי בהיחבא, בלחישה: אם הם כל כך רוצים לנסוע כדי להרוג ולהיהרג בסוריה, מדוע לא לתת להם לעשות את זה? האם טוב יותר שיהרגו וימותו כאן אצלנו?
"קנדה היא החופשית שבין המדינות", כתב עיתון "הגלוב אנד מייל", "זו ארץ של שלום, סדר, ממשלה טובה - וחרות. ייתכן שקנדה, לאור השבוע הזה, תיאלץ להשתנות. אבל לא משנה מה יהיו השינויים, צריך לבצע אותם באורח זהיר ורגוע, תוך הבנה של הממדים המוגבלים של האיום והדרך שבה ביטחון עשוי לגבות מחיר מהחרות".
מילים יפות ולא מתלהמות, יוצאות דופן עבור אמריקאים וישראלים; עד כמה קנדה תוכל לעמוד בהן?