1. תלאותיו של חוק 

אנחנו על סף הליכה לבחירות. נדרשת עוד דחיפה קטנה אחת, כדי שבנימין נתניהו יימלט מהכאוס (שהוא עצמו יצר) אל הקלפי. כרגע אין שום ביטחון שהתקציב, שעבר בממשלה, יעבור גם בכנסת. נתניהו נקרע בין המשך ישיבתו על הכיסא, שזה הכי נוח ובטוח, לבין העובדה שהוא כבר מזמן לא אדונה של הממשלה הזו. הוא יכול להאשים רק את עצמו. הרי הוא התחיל את המהומה הזו. 

כשהתהפך ערב פתיחת מושב החורף של הכנסת, וחזר בו מההבטחה להעביר (סוף-סוף) את יוזמת הגיור של ח"כ אלעזר שטרן כהצעת מחליטים בממשלה, הוא בעצם הודיע שהפסיק לספור את השותפים הקואליציוניים שלו. פורמלית, הם עוד יושבים איתו סביב שולחן הממשלה, אבל מעשית הוא כבר יושב עם החרדים. הוא הפסיק לספור אותם? אז גם הם הפסיקו לספור אותו. 

התוצאה הייתה כואבת. בעיקר לנתניהו. שבוע של אסונות עבר עליו. מזל שישנם האמריקאים, שהחזירו מעט סומק ללחייו של ראש הממשלה. נכון לרגע זה, הוא חזק רק על אובמה. על חמאס ראינו שלא, גם על ליברמן, לפיד ולבני כבר לא. 

יוזמתו של ח"כ שטרן פשוטה: לאפשר גם לרבני הערים להקים בית דין לגיור. לפני כמה שבועות הובא כאן סיפורה של נועם כהן, בת 21 מקיבוץ יפעת, אחרי שירות צבאי. נועם ושני אחיה נולדו ללוחם בסיירת מטכ"ל שנשא לאישה מתנדבת מסקוטלנד והקימו יחד משפחה בישראל. המשפחה המאושרת גרה כאן עד היום, אבל הפרימיטיביים ברבנות לא מוכנים להכיר בגיור שעברה נועם במסגרת צה"ל, אף על פי שעמדה בכל הדרישות. למה? כי היא גרה בקיבוץ. כן, זה מזעזע, זה נשמע מופרך, זה נראה מטורלל, אבל זה מה שקורה כאן, במדינה שלנו. כשתעבור הצעת המחליטים של ח"כ שטרן, תוכל נועם לגשת עם הגיור שלה לבית דין לגיור שיקים, למשל, הרב דוד סתיו מרבני "צוהר". שם היא תיבחן עניינית, ותעבור.  


נתניהו. מעשית, הוא כבר יושב בקואליציה עם החרדים. צילום: רויטרס

אז אחרי תלאות של שנה, כולל מסכת עיכובים, תנאים ותרגילים של ראש הממשלה, זה אמור היה סוף-סוף לעבור. עד שביבי התהפך והודיע שלא. ח"כ שטרן, שראה את מפעל חייו (וגם חיינו!) נקבר קבורת חמור על ידי נתניהו, לא ויתר בקלות. נתניהו לא רצה הצעת מחליטים בממשלה? אז הוא קיבל חוק בכנסת. הדיל שכרתו החרדים עם הערבים לטרפוד החוק בוועדת החוקה קרס, בעיקר תודות לעבודה יצירתית של עפר שלח ושי פירון. אבל זה לא נגמר רק עם חוק הגיור. 

2. המוקש הגרעיני 

בתוך שלושה ימים השבוע חטף נתניהו ארבע סטירות לחי מצלצלות משותפיו. במהלך שלושת הימים הללו הוא עוד ניסה להסיט את תשומת הלב לקטטת הבוץ שלו עם ברק אובמה, אבל בהצלחה חלקית בלבד. בין שני לחמישי השבוע עבר חוק הגיור בוועדת החוקה (על אפו ועל חמתו של נתניהו), עבר חוק הפונדקאות במליאה (כנ"ל), לפיד פוצץ ישיבה שבה אמור היה לעבור כסף להתנחלויות, וחוק "ישראל היום" קודם עד כדי אפשרות ריאלית להצביע עליו ביום רביעי הקרוב. 

מדובר בארבע סטירות כואבות מאוד. חוק הגיור הוא בנפשם של החרדים. נתניהו החליט ללכת איתם ולטרפד את הצעת המחליטים, בתקווה שזה ייזקף לזכותו בהרכבת הממשלה הבאה. במקום זה, הוא "סידר" לחרדים חוק גיור, דבר הרבה יותר גרוע מבחינתם מאשר החלטת ממשלה. באמצע הקומבינה, כשגילה ביבי שהחוק הולך לעבור ולהגחיך אותו ואת זגזוגיו, הוא ניסה בבהלה להתחרט, הציע לחבריו בקואליציה לחזור בו (שוב) ולכנס "עוד הערב" את הממשלה לאותה הצעת מחליטים, שקבר באותו בוקר. אבל החברים כבר לא רצו להקשיב. הצעת החוק עברה בוועדת החוקה והיא מוכנה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. 

בנוסף, באותו יום, עבר חוק הפונדקאות בקריאה טרומית. גם כאן, על אפם ועל חמתם של החרדים ופטרונם החבוט נתניהו. ואז, למחרת, כונסה ישיבה של ראשי סיעות הקואליציה. אמורים היו לאשר שם את העברת הכספים לבנייה בהתנחלויות, במסגרת ה"דיל" של נתניהו עם המתנחלים ונפתלי בנט. לפיד פוצץ את הישיבה הזו בדקה הראשונה, והלך. הם לא יראו ממנו גרוש. הוא לא מוכן לתת יד להרס המוחלט של היחסים עם אמריקה ואירופה. שוב הושם נתניהו ללעג ולקלס. 

ולסיום, הסטירה הכי כואבת, הכי מצלצלת, כמעט כמו קופת המזומנים של שלדון אדלסון: הקומבינה שעשו לנתניהו על הראש בעניין הצעת חוק "ישראל היום". בהנהלת הקואליציה הוחלט שהחוק יובא ביום ראשון הקרוב לוועדת השרים לחקיקה. תהיה אשר תהיה החלטתה, ביום שני יבקשו יש עתיד, ישראל ביתנו והתנועה חופש הצבעה בסוגיה. הנהלת הקואליציה תיאלץ לאשר את הבקשה (לא ברור אם הבית היהודי תצטרף אליה). פירושה של ההחלטה הזו הוא שנתניהו לא יוכל להטיל משמעת קואליציונית. החלטה כזו מגבירה מאוד את סיכויי החוק לעבור בכנסת. 

אם החוק הזה יעבור בכנסת, תפרוץ מלחמת עולם. המחויבות של נתניהו ל"ישראל היום", הצעצוע הקטלני שבנה כאן למענו פטרונו אדלסון, גבוהה וחזקה בהרבה ממחויבותו למלחמה בטרור, מניעת הגרעין האיראני, הגנה על ירושלים וריבונות על הר הבית. אין כאן הגזמה. אם יש משהו שיכול להחדיר בנתניהו את האומץ להימלט מכל זה לבחירות מהירות, זה חוק "ישראל היום". מדובר במוקש גרעיני. 

3. האחים האמיתיים 

נכון לעכשיו, נתניהו הוא ראש ממשלה בלי ממשלה. יש לו קואליציה, אבל הוא אופוזיציה. התנהגותו גרמה לכך שלפיד, ליברמן ולבני התאחדו נגדו. הוא מפלרטט עם החרדים אבל בינתיים כל השאר נגדו. הציר החשוב שמנהל את האופרציה הזו הוא הציר בין ליברמן לעפר שלח. שני אלה, כמו הופרדו בלידתם. הם מדברים קצר ולעניין. ליברמן עומד מאחורי כל הבטחותיו, שלח מיישם את כל ההחלטות. 

על פניו, אביגדור ועפר הם דבר והיפוכו. במציאות, הם מצאו מסילות משותפות וטיפחו חברות אמיצה. שני אלה הם "האחים" האמיתיים כרגע. שלח מתגלה כפוליטיקאי חד, ערמומי ובעל כושר ביצוע. הוא היום האיש החזק ביש עתיד, וגם בקואליציה. כשמוסיפים להם את לבני, מקבלים בלוק של 37 ח"כים (עוד מעט 38), שפועל כמקשה אחת. הצרה האמיתית שלו היא קואליציית "רק לא ביבי" שממשיכה להתגבש על המפה הפוליטית וחוצה מחנות. 

צרפו לבלוק של איווט, יאיר וציפי גם את הרצוג, זהבה גלאון, כחלון וגדעון סער, ותקבלו לא מעט כוחות שוק שפועלים נגד המשך שלטון קיסרות נתניהו ובעלה. יהיה כאן מעניין בחודשים הקרובים. התרחיש שעליו מדברים עכשיו הוא פיצוץ הקואליציה והליכה לבחירות דווקא על חוק "ישראל היום". נתניהו יודיע ללפיד שהליכוד לא יתמוך בחוק מע"מ אפס אם יש עתיד תצביע למען חוק "ישראל היום", והדרך לקלפי תהיה מהירה וטראומטית. 

בסביבתו של נתניהו אומרים שאין טעם שימשיך לשבת בממשלה הזו, אם לא נותנים לו לעשות שום דבר. הוא באמת לא רוצה לעשות שום דבר, וגם את זה הם לא נותנים לו.

4. ביציע עם שרה נתניהו  

עוד מעט נגיע למשבר עם ארה"ב. אבל ראשית, הנה פך קטן מיום שני השבוע. פתיחת מושב הכנסת. נאום (פושר) של היו"ר יואל (יולי) אדלשטיין, נאום מדהים של הנשיא רובי ריבלין (כולל צרור דוגמאות ממסע ההסתה שעבר עליו כשהחליט להגיע לכפר קאסם), נאום תקיף, ימני, סוער, רהוט וקודר של ראש הממשלה נתניהו, ואז מגיע תורו של ראש האופוזיציה, יצחק (בוז'י) הרצוג. 

ביציע המכובדים יושבות שלוש נשים ביחד. בעצם ארבע. במרכז, הגברת הראשונה. לא, לא מי שחשבתם. נחמה ריבלין, רעיית הנשיא. משמאלה הטוענת לכתר, שרה נתניהו. מימינה רעייתו של הרצוג, מיכל הרצוג. בסמוך ישבה גם השופטת מרים נאור, שתהיה בקרוב נשיאת בית המשפט העליון. הרצוג עולה לנאום ונותן את אחד הנאומים האופוזיציוניים התקיפים שנשמעו כאן לאחרונה. הוא נכנס בנתניהו חזיתית, בכל הגזרות. אגב, זה התפקיד שלו. נתניהו יושב במליאה ומביט בהרצוג בשתיקה. 

ביציע, אין מה לדבר על שתיקה. הגברת נתניהו רוטנת. קצב הרטינות הולך וגובר. היא מתבלת את התקפותיו של הרצוג על בעלה באמירות משלה: מה הוא עושה? מה הוא אומר? מאיפה עזות המצח הזאת? הגברת נתניהו אומרת את הדברים בקול רם. מנסה לצוד את תשומת לבה של הגברת הרצוג, אבל מיכל הרצוג עושה את עצמה מרוכזת בנאום של בעלה ומתעלמת. יצר ההישרדות שלה מפותח, כנראה. בין השתיים מפרידה נחמה ריבלין, ערה מאוד לנעשה, אבל שותקת. הניסיונות למצוא "זבוב על הקיר" שיישב שם, בתוך כל המתח הזה, עלו בתוהו. אף זבוב לא הסכים. 

נדמה היה שהעסק הזה עובר בשלום. הרצוג סיים לנאום, הנוכחים קמו, גם שלוש הנשים. הגברת נתניהו מעלה ווליום ובקול רם ותקיף שופכת דלי של מי קרח באושים על ראשו של הבעל של מיכל הרצוג. ככה מתנהגים? ככה מדברים לראש ממשלה? מה זו החוצפה הזו? מיכל הרצוג הספיקה להפטיר ש"ככה זה פוליטיקה. זה התפקיד של האופוזיציה", בטרם התפזרה ההפגנה וכולם פנו לעיסוקיהם. 

למה סיפרתי את הסיפור הזה? מדובר, לכאורה, באמת בפך קטן. אגב, זו זכותה של שרה נתניהו לעורר סקנדל קולני בכל פעם שמישהו מותח עליה או על בעלה ביקורת. עוד אין חוק נגד זה. המיני-סקנדל שעוררה ביציע מליאת הכנסת בטל בשישים מול שיחת השטיפה והצעקות של הגברת נתניהו למוניק בן מלך, בחצות הלילה, בעיצומו של צוק איתן, רק משום שבן זוגה של בן מלך, אלי מויאל, העז למתוח ביקורת על הקיסר נתניהו בטלוויזיה.


הרצוג. נכנס בנתניהו חזיתית, בכל הגזרות. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הסיבה לכך שאני מעלה את הסיפור הזה כאן ועכשיו פשוטה: אתמול התקיימה העצרת לציון יום השנה ה-19 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. לפני שהגברת נתניהו נחלצת להגן על כבודו של בעלה ולהתגולל על כל מי שמעז למתוח עליו ביקורת (לגיטימית), בואו ניזכר בימים הנוראים ההם, ערב הרצח, כשההסתה השתוללה מקצה הארץ ועד קצה. 

ראש האופוזיציה אז לא היה יצחק הרצוג, אלא בנימין נתניהו עצמו. הוא הוביל הפגנות הסתה איומות, שבהן כונה רבין "בוגד", שבהן נשאו ארון מתים ("של הציונות"), שבהן מישהו הניף חבל תלייה. נתניהו לא אמר אז מילה נגד ההסתה ששטפה את הארץ, על אף שהוזהר במפורש על ידי גורמי ביטחון שבקצב הזה צפוי רצח פוליטי. ראש השב"כ דאז, כרמי גילון, אמר לו את זה מפורשות. גילון אמר את זה גם לתקשורת, אבל ההסתה נמשכה. נתניהו השים עצמו כלא רואה ולא שומע. המשיך להוביל את ההפגנות ולהתעלם ממה שהיה לו נוח להתעלם. המשיך לא לגנות את האיומים, את היריקות, את הקללות, את החבורות שהמתינו לרבין כל יום שישי ליד הבית וצרחו עליו ש"נגמור אותך ואת לאה כמו שגמרו את מוסוליני ואשתו". 

והיום, אחרי שסיימו בני הזוג נתניהו להשתלט סופית על המדינה, מעיזה רעייתו להתנפל על כל פוליטיקאי או סתם אזרח שמעז למתוח ביקורת לגיטימית על ביצועיו המרהיבים של בעלה. חנה בבלי מתהפכת בקברה. 

5. השטן הגדול 

הגענו למשבר עם האמריקאים. איך הגענו אליו? פשוט מאוד: כי נתניהו ברא אותו. אסור להתבלבל כאן: המשבר הזה לא נוצר כי ישראל בונה בשטחים. גם לא בגלל הבנייה בירושלים. ישראל בונה בשטחים ובירושלים לאורך עשרות שנים. כל הנשיאים האמריקאים התנגדו לזה. פורסמו הודעות גינוי מצד אחד, התחמקויות מעורפלות מהצד השני, וכולם המשיכו כרגיל. 

המשבר הזה עם אמריקה נולד כי נתניהו זקוק לו פוליטית. הוא מוכר את הנכס האסטרטגי הכי חשוב שלנו, כדי להפסיק לדמם מנדטים ימינה, לנפתלי בנט. ועוד משהו: הוא גם ממשיך להמר נגד אובמה יחד עם אדלסון. אחרי שההימור הקודם נכשל, ממשיכים להימור הבא: בחירות האמצע לקונגרס האמריקאי, בשבוע הבא. אני מציע לכולם להתעניין בהימור הזה, כי הז'יטונים שנערמים על השולחן, הם החיים שלנו. 

צרור הגידופים האמריקאיים שפרסם ג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק" באמצע השבוע נאמרו על ידי בכירים בבית הלבן (בלשכת ראש הממשלה מפנים אצבע מאשימה לבן רודסיועצו הבכיר והקרוב ביותר של הנשיא). מדובר בשער עצמי אמריקאי מרהיב. הם כנראה למדו משהו מנתניהו במרוצת השנים. "אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר", אמר בזמנו המכוער, וזה נכון גם היום: כשהם מתנפלים על ראש ממשלה ישראלי נבחר בשמות גנאי מההפטרה, הם הופכים אותו לקדוש מעונה. גם מתנגדיו הפוליטיים מתקוממים, ובצדק. זו הייתה הסיבה לכך שהאמריקאים התנערו מהדברים לאחר יממה ארוכה. הם הבינו שנפלו לפח שנתניהו טמן להם. 

ביום שני ספג נתניהו את הסנוקרת בעניין חוק הגיור בכנסת. הוא ידע שמדובר באסון מכל הבחינות: פוליטי, ציבורי, קואליציוני, אישי. הוא היה חייב לשנות את סדר היום. הוא יצא לסדרה חדשה של הצהרות נגד הבית הלבן, בעקבות פרסומי המכרזים והודעות הבנייה שהפציץ בימים האחרונים. הפיוז של האמריקאים נשרף. הפיצוץ, אצל ג'פרי גולדברג, היה בלתי נמנע. נתניהו ניצח. למחרת הוא עמד בכנסת והודיע שהוא מותקף על ידי אמריקה, כי הוא "מגן על ישראל". פירוש הדבר הוא, שאמריקה היא זו שמנסה לפגוע בישראל. אויבת שכזו, אמריקה. כפוית טובה. 

כמובן שאין שקר גדול מזה, אפילו בסטנדרטים של נתניהו. אמריקה היא הידידה הגדולה ביותר של ישראל. המושיעה הגדולה שלה. אמריקה של אובמה עשתה למען ביטחון ישראל הרבה יותר מכל הממשלים שקדמו לה. מאיפה אני יודע? כי נתניהו עצמו, וגם בוגי יעלון, וגם כל ראשי זרועות הביטחון אומרים את זה כל הזמן און רקורד. שיתוף הפעולה המודיעיני בשיא של כל הזמנים. כנ"ל שיתוף הפעולה הביטחוני. הסיוע הצבאי, בסך שלושה מיליארד דולר כל שנה, הוגדל ובוצר. המימון ל"כיפת ברזל" זורם ומוגדל. מטריית ההגנה המדינית רחבה מאי פעם. האמריקאים מטילים וטו למעננו באופן אוטומטי, אף שברוב הסוגיות הם מטרפדים החלטות שתואמות את השקפתם. 

נכון להיום, אנחנו תלויים בארה"ב בכל התחומים. הם מנסים לבלום את החרם האירופי, הם משתמשים במכונת הדיפלומטיה חובקת הזרועות שלהם למעננו פעמיים בשבוע, הם שומרים על העמימות הגרעינית שלנו, והם אלה שעצרו את תוכנית הגרעין האיראנית ׁ(בינתייםׂ) דרך הסנקציות. 

על כל זה ירק השבוע נתניהו יריקה גסה. הוא המציא משוואה דמיונית, לא קיימת, שלפיה ברק אובמה וג'ון קרי מנסים לחבל בביטחון ישראל בעוד הוא, המושיע הלאומי, בולם אותם בגופו. גם זה לא מציאותי. אפשר לסרב ליוזמות האמריקאיות. הנה, נייר ההסכמות שג'ון קרי גיבש אפילו לא הונח על השולחן ולא נחשף, רק כי האמריקאים לא רוצים לכפות פתרון על הצדדים. ארה"ב מנסה לבלום את יוזמת האו"ם של אבו מאזן. נתניהו זורה חול בעיני כולם, כי הוא משתדל שלא נדע מדוע האמריקאים באמת כועסים עליו. 

6. תוכנית ויסקונסין 

הם כועסים עליו, כי הוא רימה אותם לאורך כל הדרך. היועצת לביטחון לאומי, סוזן רייס, טוענת כבר זמן רב שנתניהו הוליך שולל את קרי מהרגע הראשון. הם כועסים עליו, כי הוא מנסה להדיח את הנשיא אובמה פעם, ועוד פעם, ולא נרתע גם כשההימורים האלה נכשלים. בבחירות 2012 העז נתניהו לעשות מה שאף ראש ממשלה ישראלי לפניו לא עשה, והתייצב פומבית למען המועמד מיט רומני, שקרא תיגר על אובמה. נתניהו ורון דרמר, שגריר ישראל בלאס וגאס, היו משוכנעים שרומני ינצח. הפטרון של שניהם, שלדון אדלסון, הכניס יד ארוכה לכיס העמוק ושלף משם 100 מיליון דולר, סכום אגדי, לטובת הקמפיין של רומני. 

אז זהו, שההימור נכשל. במקום להפיק לקחים, להתנצל, לשתוק קצת וללמוד לקח, נתניהו ממשיך במלוא העוצמה. הוא שיגר את דרמר כשגריר, אף על פי שנאמר לו לא לעשות את זה. דרמר ממשיך לפעול נגד אובמה על אדמת ארה"ב, ומוחרם על ידי הבית הלבן. 

אבל השיא הגיע השבוע. ימים ספורים לפני בחירות האמצע, שיקבעו את גורלו של הנשיא במחצית האחרונה של כהונתו, הכניס אדלסון, שוב, יד לכיס ושלף 5 מיליון דולר במזומן, סיוע של הרגע האחרון לקמפיין הרפובליקני. זה חירפן את האמריקאים לגמרי. אבל אז, כעבור יומיים, נשבר השיא מחדש: הנשיא אובמה ירד באופן אישי לסייע למועמדת הדמוקרטית למשרת מושל ויסקונסין. אובמה עדיין פופולרי בוויסקונסין, יש שם סיכוי אמיתי לדמוקרטים להחליף את המושל הרפובליקני, ואובמה החליט להופיע בקמפיין. באותו יום ממש הזרים אדלסון 650 אלף דולר לקמפיין הרפובליקני בוויסקונסין. 

מדובר בטירוף מערכות של ממש, שאיש לא מבחין בו, איש לא פוצה פה ומצפצף, איש לא ניגש לראש הממשלה ומבקש ממנו, בעדינות, להפסיק למכור את נכסיה האסטרטגיים של ישראל למען מי שמממן עבורו את העיתון המשפחתי. זו הליכה על הראש של הנשיא אובמה בצהרי היום, לעיני כל, ללא מורא וללא משוא פנים. ובנוסף, כאמור, רואה נתניהו שכל זה עובר ללא ענישה ציבורית. הישראלים אדישים. לא מעניין אותם אובמה, הוא הרי שונא ישראל. נתניהו הבין שאם ימשיך להשפיל את האמריקאים, ויחבר לזה את "ירושלים", יצבור נקודות פוליטיות ויש לו סיכוי לא רע לחזור להנהיג את ה"בייס" הפוליטי המסורתי שלו בימין. 

אז זה המצב כרגע. שק החבטות הפוליטי של נתניהו הוא ברק אובמה, האיש החזק בעולם, שיישב בבית הלבן עם מלוא הסמכויות עד ינואר 2017. העיקר שנפתלי בנט לא יהיה מנהיג הימין. 

עד לא מזמן יכול היה נתניהו לטעון שהוא "חזק מול חמאס". ובכן, זה די נגמר. הוא כבר לא באמת חזק מול מישהו. בנושא החברתי, יוקר המחיה, המחאה החברתית, משבר הדיור והייאוש שפוקד עשרות אלפי צעירים שלא יכולים לבנות את חייהם במדינתם, אין לנתניהו מה להגיד. והוא גם לא אומר. אבל תמיד תהיה לו אמריקה. השאלה היא, אם גם לנו היא תהיה. 

לא מזמן, בעיצומו של צוק איתן, הוטל אמברגו אמריקאי על אספקת תחמושת חיונית להמשך מאמץ המלחמה של צה"ל. נתניהו יודע שבכל רגע יכולה לפרוץ כאן מלחמת גוג ומגוג. הוא הרי מוליך אותנו אליה. הוא יודע שבמלחמה כזו, אחרי שבוע כבר צריך לפתוח מחסני חירום, ואחרי שבועיים צורחים געוולד מול הפנטגון. הוא יודע שאין לנו אמריקה אחרת, ועדיין הוא מתעקש לשרוף את כל הגשרים ולמשכן את כל הנכסים לטובת הפוליטיקה האישית שלו, והתכתיבים מלאס וגאס. העיקר שהוא "מגן על ישראל". 

עוד דבר קטן: כן, ישראל צריכה לעמוד על המשך הבנייה בגושי ההתיישבות הגדולים. הגושים האלה אמורים להיות חלק מכל הסדר שלום. היא לא יכולה לעשות את זה, כשהבנייה נמשכת גם ביישובים המבודדים, היא לא יכולה לעשות את זה כשהקיצונים ממשיכים לעורר פרובוקציות בירושלים. אנחנו צודקים, אבל מכיוון שאנחנו חיים בפתחו של הגיהינום, על לועו של הר געש פעיל, עדיף שנהיה גם חכמים. שנרגיע במקום להלהיט. שנקרר במקום לחמם. שנשתדל לא להיות חזירים. שננסה ליזום מהלכי שלום, אפילו למראית עין, שיגדילו את האשראי הבינלאומי שלנו. את כל זה אנחנו לא עושים. הספינה ממשיכה לשוט לעבר הקרחון, התזמורת מנגנת על הסיפון, נתניהו "מגן על ישראל" והחיים יפים.  

עם סגירת הטור הזה נודע שנתניהו מתקפל ומביא לממשלה ביום ראשון את הצעת המחליטים המקורית ההיא, של יוזמת הגיור של אלעזר שטרן. ביבי, כמו ביבי: רב עם כולם, אכל את הדגים הסרוחים, לא קיבל את הסחורה, שילם מחיר מופקע, גורש מהעיר וקיבל מכות. 

ואז, ממש עם סגירת הטור הזה, פורסמו תצהיריו של אב מעון ראש הממשלה לשעבר, מני נפתלי, בעניין קן הקוקיה הממלכתי שלנו. ובכן, כדאי לכם לקרוא. זו אינה רכילות. אלה עובדות שאושרו על ידי עשרות אנשים שחוו את אותה החוויה. ככה זה מתנהל שם. זה אמיתי. 

bencaspit5@gmail.com