ירושלים: זריית חול בעיני הציבור

בכל כלי התקשורת הישראליים, מקצה לקצה, מכונה המצב בירושלים בשלל שמות מכובסים: "מתיחות", "התלקחות", "רגישות", "נפיצות", "אלימות". כאילו אזרחיה השלווים של ירושלים מכל דת, גזע ומין מותקפים בידי להקה מסתורית של שמות תואר כלליים. כל המילים האלה הן חול בעיני הציבור.

אין בירושלים בעיה של "אלימות". בטח לא של "אלימות משני הצדדים", כפי שהסביר נשיאנו האהוב לא מזמן, בנאום שבו כינה את החברה הישראלית, זו שמשלמת לו ולמשפחתו מיליוני שקלים כבר עשרות שנים על עבודה לא ברורה, "חברה חולה במגפת האלימות". בירושלים, כמו בכל ישראל, הבעיה היא הערבים וחוסר היכולת שלהם לחיות בשלום עם יהודים (וזה עם זה, אבל זה עניין אחר).

במערב ירושלים, בחלק היהודי במובהק שלה, אין שום בעיה לערבים לעבוד, לבקר, לקנות ולטייל בחופשיות. אף ערבי לא מאוים בחלקיה היהודיים של ישראל בכלל וירושלים בפרט. המצב הוא הפוך באופן מובהק: יהודי שייכנס לשכונות הערביות של ירושלים לאחר רדת החשכה - ובזמן האחרון גם לאור היום - מתחייב בנפשו. בשכונות היהודיות פסגת זאב והגבעה הצרפתית בצפון מזרח ירושלים מתגוררות משפחות ערביות רבות בשקט ובשלווה. 

לעומת זאת, המשפחות היהודיות המתגוררות בשכונות הערביות נאלצות להעסיק עשרות מאבטחים חמושים השומרים על שלומן יומם וליל. מדינת ישראל מכירה במצבן המפוחד של המשפחות היהודיות ומשתתפת במימון שכר המאבטחים. לכך הגיעה הריבונות היהודית המפוארת בארץ ישראל לאחר 70 שנות מדינה ו-150 שנות ציונות מעשית: מגבית יהודית כדי לשלם לשומר שימנע מהגוי לעשות ביהודי כראות עיניו.

לא "האלימות" היא הבעיה בירושלים, אלא האלימות של הערבים כלפי היהודים, וכשמדברים על "התלקחות", מדברים על התלקחות של אלימות של ערבים כלפי יהודים. כשמנעה המשטרה, שוב ושוב ושוב, מהרב יהודה גליק לעלות להר הבית בתואנה של "התלהטות הרוחות", היא התכוונה להתלהטות הרוחות של ערבים ואיתה כל הנלווים לה: זריקת אבנים, התפרעויות אלימות וסיכון חיי אדם.

ביום שני שעבר זומן השר לביטחון הפנים לוועדת הפנים של הכנסת כדי לדווח על "האלימות" בירושלים וכיצד מתמודדת איתה המערכת שבראשה הוא עומד. השר נראה זחוח למדי ושפע מחמאות לדרך שבה המשטרה והמשרד שלו מטפלים במצב: הוספנו שוטרים, הוספנו תקציבים, יש לנו שיתוף פעולה מצוין עם הפרקליטות וכו' וכו', אבל מה יעזרו עוד אלף שוטרים, ואפילו עוד מיליון שוטרים, כשהמשימה שניתנת להם אינה המשימה הנכונה, ואת המשימה הנכונה לא יכולה המשטרה לבצע?

האלימות הערבית בירושלים היא ביטוי נוסף של סכסוך לאומי מתמשך, לא איזו התרגשות מקומית חולפת של קבוצת אינטרס אזרחית. ראש הממשלה, הנשיא, השר לביטחון הפנים וכמובן התקשורת - כולם משתפים פעולה באחיזת העיניים הגדולה שלפיה "האלימות" הווירטואלית, נעדרת הזהות והפנים, היא שתוקפת את ירושלים. כל עוד נגדיר כך את הבעיה, לא נתקרב אפילו צעד אחד לקראת פתרונה.