כירושלמית זה שלושה דורות אני חווה ריטואל קבוע. "תגידי", מתעניינים בזהירות אנשים שלא פגשתי תקופה ארוכה, "את עדיין בירושלים?". "תקשיבו", אני משיבה, "אין 'עדיין'. ירושלים היא לא תחנת מעבר. ירושלים היא הבית שלנו". אחר כך מגיעה שאלה נוספת: "איך אתם יכולים לחיות עם כל הדוסים והערבים האלה? זו עיר כל כך לא סובלנית", ואני עונה בשאלה משלי: "מה סובלני בשאלה הזו?"

כך זה היה עד לא מזמן, אבל אפילו עבור אחת כמוני, ששמחה לחיות במרחב משותף לכל כך הרבה אוכלוסיות שונות, משהו נסדק.

ירושלים היא לא רק שלי, היא עיר הבירה של ישראל ומרכז העצבים העולמי. אילו היה ד"ר אחמד טיבי הנכבד טורח לבדוק באמת עם נהגי מוניות, עם סוחרים ועם תושבים ערבים מה הם רוצים, במקום לעמוד ולנאום מול מצלמות הטלוויזיה, כפי שעשה בערב שבת בערוץ 1, ולומר שתושבי מזרח העיר הם פלסטינים ולא ישראלים, בוודאי היה מופתע.

כי בשקט הם היו אומרים דברים אחרים לגמרי. גם להם נשבר מקומץ המטורללים שקוראים לעצמם "פוליטיקאים". הם רוצים, כמו כולנו, לחיות בשקט. "הפרת הסטטוס קוו", קוראים לזה המחוננים שגורמים לכל הנזקים. הלו, אלה החיים שלנו. לא סטטוס קוו ולא נעליים, וראוי לזכור שירושלים הייתה פה ותהיה פה אחרי כולנו.


מהומות בהר הבית. צילום: דוברות המשטרה

את ההקצנה שמתרחשת בבירה אי אפשר לנתק מהמתרחש בישראל באופן כללי. המצב לא משהו, ובתוך כל זה ירושלים הפכה לעיר שנוח לשכוח אותה. אפילו נבחרי ציבור מעדיפים לעצום עין מולה.

כדי להבין, מספיק להציץ בסעיפי "חוק יסוד - ירושלים בירת ישראל": "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות", ו"הממשלה תשקוד על פיתוחה ושגשוגה של ירושלים ועל רווחת תושביה על ידי הקצאת משאבים מיוחדים".

אני לא אומרת את זה בקול רם ליד הילדים, אבל חרף העובדה שאנחנו גרים באזור ניטרלי ושקט, טיולים ליליים לא באים בחשבון בימים אלה, וגם לאור היום אנחנו משתדלים לצמצם את תנועתם בחוץ. "למה, אמא?", הם שואלים, ואני לא יודעת מאיפה להתחיל. אלוהים אדירים, הרי הכל משובש ומעוות. יהודים שרפו חי ילד ערבי, מלצר ערבי ניסה להתנקש ביהודי באמצע העיר, תושבי שכונות צפון הבירה חיים תחת טרור יומיומי, וגם תושבי דרום העיר מקבלים מדי פעם דרישת שלום מבית ג'אלה ומכפרים נוספים.

אני רק יודעת לומר שהעבר מלמד, שבכל מקום שאיננו ארעי יש תנועה חוזרת. להיסטוריה יש דינמיקה ומעגליות משלה. היום לא פשוט בירושלים, מחר יהיה טוב יותר, אחר כך תבוא רגיעה, ואז שוב משהו יתלקח, ואז יהיה טוב יותר - וחוזר חלילה.