בתחילת השבוע הופיע שר הביטחון משה יעלון במרכז רבין באירוע לציון 20 שנים לחתימה על הסכם השלום עם ירדן. הוא דיבר על "הברית האסטרטגית" בין שתי המדינות, וציין את ספטמבר 1970 כנקודת זמן מכוננת להקמתה. באותו חודש הכריז המלך חוסיין על מלחמת חורמה בארגונים הפלסטיניים של אש"ף בראשות יאסר ערפאת, שמאז מלחמת ששת הימים הקימו מדינה בתוך מדינה, ובמשך כשלוש שנים עשו כבתוך שלהם בממלכה ההאשמית.

חטיבת שריון של צבא סוריה, בהוראת הנשיא חאפז אל־אסד, פלשה לצפון ירדן כדי לסייע למאבק הפלסטיני ואיימה למוטט את שלטונו של המלך. בעידודו של היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, הנרי קיסינג'ר, נחלצה ישראל לעזרת שכנתה ממזרח. היא ריכזה לאור יום כוחות של צה"ל בעמק בית שאן, העלתה את מטוסי חיל האוויר לסיורים באזור הגבול, וכל זאת כדי לאותת לסוריה שהיא נחושה להיחלץ לעזרת בית המלוכה.

בסופו של דבר, חיל האוויר הירדני, שידע כי יש לו גיבוי קרקעי ואווירי של ישראל, תקף את הפולש הסורי ובלם אותו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שישראל הצילה את חייו של המלך ואת משטרו. זה קרה גם קודם לכן בכמה הזדמנויות. "ברמה האישית אני זוכר את תחילתה של הברית האסטרטגית בקיץ 1970", נזכר יעלון, "הייתי אז צנחן צעיר. המתנו בשטחי כינוס בעמק בית שאן, מוכנים לנוע מזרחה כדי למנוע את חדירתה של חטיבה סורית לתוך ירדן בהוראת אסד, כדי לסייע לאש"ף ולהפיל את המלך חוסיין. היערכות זו של צה"ל מנעה את ההתקפה הסורית והניחה את הבסיס לברית האסטרטגית בין ירדן לישראל".

אגב, גם כותב שורות אלה, אז בשירות חובה, נשלח עם יחידתו לשטח הכינוס. בהמשך דבריו ציין שר הביטחון כי "במשך שנים הייתה זו ברית חשאית בין מנהיג ירדני דגול, הוד מלכותו המלך חוסיין, פטריוט של מדינתו ואדם שידע לראות את הנולד, לבין מנהיגי ישראל, שהבינו את חשיבותה של ירדן, את מקומה המרכזי במזרח התיכון, את הייחודיות שבקשר עמה. קשר אשר תרם אסטרטגית לשתי המדינות, וחסך את חייהם של רבים מבנינו ובנותינו בשני הצדדים".

חוסיין ורבין במעמד הסכם השלום. צילום: ראובן קסטרו

אבל יעלון לא פירט את מהותה ולא את פעולותיה של ברית חשאית זו. במרכזה, לפי פרסומים זרים רבים, עמד שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני הדוק ביותר, שהבשיל גם לא פעם להחלפת מידע, הערכות ומבצעים נגד מי שנתפסים אויבים משותפים - בעיקר ארגוני טרור פלסטיניים וחיזבאללה.

מגעים מלכותיים

פרטים רבים על הקשרים הסודיים טרם חתימת הסכם השלום בין המדינות ובין המלך ועוזריו ומנהיגי ישראל נחשפו כבר, גם ממקורות ישראליים. למעשה, כל ראשי הממשלות בישראל להוציא את מנחם בגין - החל מגולדה מאיר ועד בנימין נתניהו - נפגשו בחשאי עם המלך חוסיין. אפילו יצחק שמיר, שכראש הממשלה טרפד ב-1987 את ההסכם שהשיג סגנו שמעון פרס עם המלך (בפגישה חשאית בלונדון) לחידוש מעורבות ירדנית בגדה המערבית, נועד עמו לפגישה חשאית.

זה קרה בינואר 91', בעקבות כיבוש כווית בידי עיראק של סדאם חוסיין וההכנות האמריקאיות לפלישה למפרץ. שמיר ניסה להשיג את הסכמת המלך לאפשר למטוסי חיל האוויר לחלוף בשמי ירדן אם ישראל תיאלץ לתקוף את עיראק. המלך סירב, אך התחייב שלא יאפשר למטוסיו של סדאם לעבור במרחב האווירי של ירדן כדי לתקוף את ישראל. יוצא הדופן היחיד היה כאמור בגין, שחתם ב-1979 על הסכם שלום עם נשיא מצרים אנואר סאדאת, אך דחה הצעות להיפגש עם מלך ירדן.

מפגשים דומים בין מנהיגים ופוליטיקאים ישראלים התקיימו ומתקיימים גם עם בנו של חוסיין, המלך עבדאללה השני, לרוב בגלוי. מאז 1967, מי שאחראי לקשר החשאי בין שתי המדינות ובין המנהיגים - בעצם מחזיק במונופול - הוא המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. במשך שנים נחשב הקשר עם המלך לנכס כה חשוב, עד שראשי המוסד אהבו לתחזק אותו בעצמם ומידרו את מרבית הבכירים האחרים בארגון, למעט ראש אגף תבל (שאחראי לקשרים המיוחדים והחשאיים עם מדינות וארגונים) שהיה שותף סוד למגעים.

אפרים הלוי, כראש תבל ולימים ראש המוסד, נחשב לאיש הקשר הטוב ביותר של המוסד עם המלך. בחישוב זהיר אפשר לומר כי למלך חוסיין היו לפחות 200 שעות שיחה עם מנהיגים ישראלים. גם ראשי המוסד אהבו להיפגש עם המלך מאז מלחמת ששת הימים. המפגשים התקיימו בבית ההארחה של המוסד בצומת גלילות, בארמון המלך בעמאן, על היאכטה המתאכסנת בנמל עקבה ובבתים פרטיים בלונדון ובפריז.

תוכנית החלוקה

המפגש הראשון נערך ב-1963 בין המלך חוסיין ליעקב הרצוג, אז סמנכ"ל במשרד ראש הממשלה. הפגישה התקיימה בביתו של ד"ר הרברט עמנואל, בשכונת היוקרה של סנט ג'ונס ווד בלונדון. ד"ר עמנואל, יהודי במוצאו, היה רופא אנגלי בעל מרפאה ברחוב דבונשייר (לא הרחק מהרלי סטריט - רחוב הרופאים), ועם לקוחותיו העשירים נמנה גם סר מרקוס זיו. זיו היה ציוני נלהב, מבעלי רשת בתי הכלבו "מרקס אנד ספנסר" ומקורב לממסד השלטוני דאז בישראל, במיוחד לשר החוץ אבא אבן.

לקוח חשוב אחר היה המלך חוסיין. כרופא הוא ידע להיות דיסקרטי ושומר סוד שאפשר לבטוח בו. ד"ר פטר קולייר, שותפו למרפאה, סיפר לי ב-1987 על הידידות שרקם ד"ר עמנואל עם הפציינט הירדני שלו ועל מעורבותו בהסדרת הקשרים עם ישראל. מטרת הפגישה בין חוסיין להרצוג הייתה לתאם עמדות, להחליף הערכות ולבדוק אם יש מקום לשיתוף פעולה חשאי, על רקע האהדה העצומה בעולם הערבי למנהיג מצרים ג'מאל עבד אל-נאצר, שחתר נגד משטרים מלוכניים פרו-מערביים ("ריאקציוניים") במזרח התיכון.

הפלת המשטר המלוכני בירדן הייתה יעד מרכזי למעשי החתרנות של מצרים. בעצם המפגש בלונדון חידש המלך חוסיין, באיחור של 16 שנים, את הקשר שטווה סבו המלך עבדאללה הראשון עם הציונים. עבדאללה קיים קשרים כאלה כבר משנות ה-30 של המאה ה-20 עם שליחים של הנהגת היישוב. לשיאם הגיעו המגעים כשנועד ב-47' (כשבועיים לפני החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה) בביתו של אברהם דסקל, מנהל מפעל החשמל בארם נהריים, עם גולדה מאירסון (מאיר), אליהו ששון ועזרא דנין.

גולדה ומלוויה היו מבכירי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הם ביקשו לברר עם המלך אם יפלוש לארץ ישראל במקרה שתתקבל תוכנית החלוקה והיהודים יכריזו על מדינה עצמאית. "אני מסכים לחלוקה בתנאי שלא תביישו אותי", אמר המלך והציע שתוקם אוטונומיה יהודית שתיכלל במדינתו, שנקראה אז "עבר הירדן". המלך מצדו ביקש לדעת כיצד יגיבו היהודים "אם יתפוס את החלק הערבי", שהוקצה להקמת מדינה ערבית בארץ ישראל. להבנות כתובות לא הגיעו הצדדים; אך כבר אז התגבשו הבנות בשתיקה, שחודדו עוד יותר בפגישה שנייה, ב-11 במאי 1948, ארבעה ימים לפני הכרזת העצמאות של דוד בן-גוריון.

מאיר נסעה שוב לפגישה עם המלך - הפעם בבירה עמאן - בתקווה למנוע את פלישת הלגיון הירדני. היא לא הצליחה במשימתה. צבא ירדן פלש לארץ ישראל. אך בשתי הפגישות גובשה ההבנה שלשתי המדינות יש לפחות אינטרס משותף אחד: למנוע הקמת מדינה ערבית נוספת (פלסטינית) ביניהן. התוצאה הייתה שהלגיון הירדני, שפיקודו היה בריטי - הכוח הצבאי החזק והמאורגן ביותר שיכול היה לגרום לצרות גדולות לצה"ל - ריסן את עצמו.

למעט קרבות בגוש עציון, בעיר העתיקה בירושלים ובלטרון, שני הצדדים נמנעו מהרחבת העימות הצבאי. כשהורה המלך עבדאללה לצבאו לפלוש, מטרתו לא הייתה להשמיד את היהודים או למנוע מהם מדינה. תכלית הפלישה הייתה למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית, ולהשתלט על הגדה המערבית ועל המקומות הקדושים בירושלים. וכך היה.

דומה שגם כיום יש לאותה הבנה שבשתיקה (מכללא) בת 67 שנים תוקף. כבר ב-1936 אמר עבדאללה בשיחה עם משה שרתוק (שרת) "תמיד מצבי קשה, ועליכם, היהודים, לזכור זאת". בכך הוא הגדיר, בקצרה אך במדויק, את מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה בין שתי המדינות. הקביעה הזאת תקפה גם כיום. הבעיה היא שבישראל לא תמיד זוכרים זאת, וכנראה שלגורמים רבים גם לא כל כך אכפת.

הצרות של עבדאללה

לאחר הסכם השלום היו למלך חוסיין ולצמרת ממשלו תקוות שיראו את פירות השלום וכלכלת ירדן תשתפר. אכן, פה ושם מתנהלים עסקים משותפים. כמה מפעלים, בעיקר בתחום הטקסטיל (לאחרונה מגבות ערד), העתיקו את פעילותם לירדן בשל שכר העבודה הנמוך. אך הסכם השלום לא הניב לירדן שגשוג כלכלי. יתר על כן, כשלוש שנים לאחר ההסכם החליטו, ב-1997, החליטו ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש המוסד דני יתום ואחדים מבכירי ארגונו, ברוב איוולתם ותחושת אני ואפסי עוד, ליטול סיכון ולבצע פעולת חיסול על אדמת ירדן.

מבצעית זה אמור היה להיות פשוט וקל. מדינית, מאוד מסוכן. אכן, רק כפסע היה בין יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, לבין החזרת נשמתו לבוראו. אך המבצע גם כמעט הביא כליה על הסכם השלום והיחסים המיוחדים בין המדינות. אפרים הלוי, שעזב כמה שנים קודם לכן את הארגון, נשלח בדחיפות לירדן, ממקום עבודתו בבריסל כשגריר ישראל לאיחוד האירופי, לפעול למזעור הנזקים.

הלוי סיפר כי המלך איים בשליחת כוח צבאי שיפרוץ לשגרירות ישראל בעמאן וישלוף משם את המתנקשים אנשי המוסד שהסתתרו בה, ובניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם ירושלים. ישראל נאלצה לשלם מחיר כבד כדי למנוע את קריסת היחסים. היא סיפקה את הנסיוב שהציל את חייו של משעל מהרעל שלוחמי המוסד ריססו על גופו, ומנהיג חמאס השייח' אחמד יאסין שוחרר מכלאו. היו מאז עוד אירועים גלויים יותר וידועים פחות שפגעו בברית בין שתי המדינות. לכל אלה נוספה המועקה בעמאן על יחסה של ישראל לפלסטינים, היעדרו של תהליך השלום ולאחרונה המהומות בירושלים.

כל אלה מקשים מאוד על המלך עבדאללה, שנתון ללחצים כבדים מבית של מתנגדיו - האחים המוסלמים וקיצונים אסלאמיים אחרים - שדורשים ממנו לנתק את הקשרים עם ישראל. על רקע זה ניתן גם להסביר את כעסו הרב, שהתבטא בדברים קשים ביותר שהשמיע בשבוע האחרון, בהם השווה את הקיצונים האסלאמיסטים של דאע"ש לקיצונים יהודים בישראל. בהתנפץ התקוות, בהישבר החלום על שלום חם ומניב פירות, כל מה שנותר למעשה הוא הקשרים החשאיים של מערכות הביטחון והמודיעין של שתי המדינות שהתקיימו גם כך, במינון זה או אחר, במשך שלושה עשורים עוד קודם לכן.

לאחר פרשת משעל הואשם המודיעין הירדני כי הוא "משת"פ - משתף פעולה עם המודיעין הישראלי". לפי הספר "מלחמות הצללים" (שאחד ממחבריו הוא העיתונאי האמריקאי דן רביב) שפורסם לפני כשנתיים, "המודיעין הירדני הוא אחד מארגוני הביון שקיימו קשרים אינטימיים עם המודיעין הישראלי. הירדנים שיתפו פעולה עם ישראל במאבק נגד הטרור הפלסטיני, מסרו מידע, אפשרו לקציני מודיעין ישראלים לצפות בחקירות של טרוריסטים, ואפילו גילו נכונות להתנקש בפעילי טרור של חמאס וחיזבאללה".

ואף על פי כן, שתי המדינות, ובמיוחד ירדן, הן תוצרים של הגיאו-אסטרטגיה שלהן. ההנהגה הירדנית יודעת כי כדי לשמר את שלטונה המאוים זה עשרות שנים מאויבים מתחלפים מבחוץ (מצרים, סוריה, עיראק() ומתנגדי המשטר מבית, היא זקוקה לישראל. תחושה זו מתחזקת על רקע הסכנה, גם אם קלושה, שהברברים של דאע"ש עלולים לצבוא על שעריה של ירדן. ישראל תמיד הייתה המשענת האסטרטגית של הממלכה ההאשמית. עד מתי? זה תלוי בעיקר בישראל.