לפי השיח הדומיננטי בתקשורת הממוסדת, נטלי כהן וקסברג איננה מטורפת. מאידך היא בהחלט כזו על פי התקשורת הלא ממוסדת - האינטרנט. כהן וקסברג, למי שלא היה מחובר למדינת ישראל השבוע, היא אמנית שמאלנית, שהחליטה להעלות לרשת סרטון שבשיאו עשתה את צרכיה על דגל ישראל כאשר ברקע מתנגנת שירת התקווה.
קל לפטור את כהן וקסברג בטענה שהיא מטורפת, אבל בגלל שליטת המטורפים בשיח הממסדי, אז היא בעצם לא. לפי העיקרון של "מלכוד 22", כשכולם מטורפים השפוי הופך למשוגע. בעולמנו, האדם המודרני לא בא במגע עם חולה הנפש. מאז ימי הביניים המשוגעים נמצאים בבתי המשוגעים, ונדחקים אל מחוץ לחברה. הם אינם חלק מהשיח הפוליטי, משום שאינם יכולים להיות שותפים לשיחה אינטלקטואלית.
לכן האליטה האינטלקטואלית מגדירה לאורך השנים את נאמני הר הבית כ"הזויים" ו"מטורפים". ברגע שהם כאלה, אין צורך להתמודד עם הטענות שלהם. החלוקה שמוציאה את המשוגע אל מחוץ לתחום החברה, יותר משהיא מלמדת על המשוגע, מלמדת על החברה. גבול ה"תבונה" קובע את מעמד המטורף. כהן וקסברג וחבריה בפנים, יהודה גליק וחבריו בחוץ.
לחולה הנפש אין הגדרה אחידה לאורך ההיסטוריה. חברות שונות מגדירות בצורה שונה את חולה הנפש. במילים אחרות, הגדרת חולה הנפש מצביעה על הדרך שבה מגדירה החברה את עצמה. הגדרת "המטורף" חושפת מה החברה מוכנה להכיל, ואילו פעולות הן כל כך יוצאות דופן עד שאין להן מקום חברתי בקרב בני התרבות.
הסיבה לכך שכהן וקסברג וחבריה "האמנים" השמאלנים למיניהם אינם מוגדרים מטורפים, היא שהאליטה השמאלנית מחבקת אותם, פעם בקריצה, פעם בהערצה ופעם בהתבטלות עצמית. הם מתוארים כ"אוונגרד", כאנשי ביקורת יצירתיים, כפורצי דרך ומוסכמות, תמיד בני שיח, שהופכים לגיבורי תרבות, ששרים עליהם שירים - ראו למשל את יונתן שפירא - שמושמעים בגלי צה"ל, קצת אחרי השיר הנפלא של הזמר "האמיץ" יזהר ("ללמוד להרוג זה עניין של הרגל") אשדות. זוהי אורגיה של שחיטת פרות קדושות. חנוך לוין, אסי דיין, יגאל ("חזיר מניח תפילין") תומרקין, אביב גפן - כולם עשו קריירה מפוארת מרמיסת היהדות ויצירת ניכור כלפיה וכלפי הציונות וסמלי הלאום.
היה זה שר החינוך לשעבר יוסי שריד שהסביר את מניעיהם: "איש מתוכנו איננו משה, ולאיש אין מספיק כוח ותוקף לשבור את הסמלים. בכוחנו הדל נשתדל, לפחות, לשחוק אותם, לעמעם אותם, כדי שאי אפשר יהיה ללכת לאורם המתעתע אל התהום". כל זאת אמר שריד בשם ההומניזם והוסיף: "כאשר כל סמרטוט מתנפנף ברוח נהפך לדגל - מוכרחים לשחוק ולעמעם את הסמלים. כאשר כל שיר של נעמי שמר נהפך להמנון, מוטב, ליתר ביטחון, להוריד את הסמלים לשפל המדרגה".
זהו עומק הוויכוח שבין כהן וקסברג, שאיננה מוקעת כמטורפת באליטה, והופיעה כבת שיח בהופעה מחויכת ומחבקת ב"צינור לילה", לבין יהודה גליק, שממותג כהזוי, ואפילו הוגדר (בטעות?) על ידי אתר אינטרנט גדול כ"פעיל טרור".
במקרה הטוב, זהו התת-מודע שהוציא את נאמני הר הבית אל מחוץ לגבול ואל מחוץ לדיון. זהו ויכוח בין תפיסת עולם שמאלנית, המבקשת למחוק מאישיותו ומתפיסת עולמו של האדם כל רגש של זהות, לבין תפיסת עולם ימנית, שמבינה שהאדם הוא תוצר של תרבות, ולכן הוא מעריך אותה ושומר עליה.
כהן וקסברג מייצגת היטב את הרעיון כי מוקדי הזהות הקולקטיביים, כמו הדגל, ההמנון, או הר הבית, הם ייצוגים של דבר מה חסר ערך, אמונה או רגש. הם מקור מעולה לסרקזם, המבקש להציג את הפרימיטיביות הנלעגת של הלאומי והדתי, אבל מציג בסופו של דבר את מחלת הנפש שלה.
עצם הטיעון המבקש לשים במרכז את "האדם", תוך ניתוק ההקשר התרבותי שלו, הוא מעשה אלים. זוהי בחירה לראות באדם רק ישות רציונלית, ולכן זו בחירה אנטי־הומניסטית, שמציגה את האדם כאוסף מקרי של אטומים ותאים ביולוגיים, ועוקרת את רוח האדם ואת תרבותו - שהופכות אותו למה שהוא.